מסיקה לטאטו-פאני
הלילה החמישי יורד ואנו בסיקה - כפר נפאלי אופייני חביב, שוכן בצלע הוואדי הגדול עלום-השם. הדרך עוברת במרכזו והוא נמשך ונמתח לאורכה. אילוצים שמקורם נטיית-לב מוזרה של איתי מפצלים אותנו לכוחות משנה, "הפרדת כוחות" מה שנקרא, מחוסר מקום לכולם יחד. חלק מאיתנו יישן ב`גסט-האוס` במבואות הכפר והשאר ימשיכו לנדוד עד שימצאו את נחלתם. אנחנו כמובן בנודדים, אבל לא הרחק הלאה במורד הכפר גם אנו מוצאים מנוח לעייפותנו תחת צל קורה אחרת. הסבלים כבר מחכים שם עם הציוד.
איתי משאיר אותנו בידיהם הנאמנות וחוזר.
ופתאום אנחנו לבד, "לילה ראשון בלי אבא..." עזובים לנפשנו. מוזר, זה לא נאמר, אבל בהחלט מורגשת תחושה לא נוחה של בדידות. ואתה אומר לעצמך הרי חיים פה לא מעט אנשים, מה זה לא מעט, מליונים, אנשים שאולי לא יצאו מדלת אמות הכפר מעולם, כל הקשר המידי שלהם אל הציביליזציה הוא סבל או חמור, אפילו סוס לא תמצא פה לרפואה, שלא לדבר על טלפון, פלאפון. לכל אשר תישא עיניך, שום אנטנה סלולרית לא מפגינה פה נוכחות מתנשאת, וזה ממש ממש לא מפריע לאף אחד. יותר מזה, סביר להניח שמשהו חשוב מאוד מתרחש בדיוק בדיוק עכשיו בארץ או בעולם והוא קורה בלעדינו, בלי שיהיה לנו שמץ של נגיעה או מושג או ידיעה, בלי להתחשב בכלל במצבנו המנותק. אז ממה נפשך?
השלווה, אתה לוחש לעצמך, תראה כמה שלווה. אף אחד לא רץ, לא ממהר, אין לאן וגם אין למה. הכל יגיע במוקדם או במאוחר, וכשזה יגיע, זה יהיה בזמן הנכון ובמקום הנכון. מין הגיג פילוסופי שכזה שלא שייך לעניין נתקע לך לראש, מעצבן. אתה מתחיל להבין מה אנשים פליטי-ציביליזציה מחפשים במקומות נידחים כאלה, מקומות בהם התובנה האנושית קצת אחרת, והמושגים על מה שחשוב ומה שלא, מה עיקר ומה טפל, שונים. ובכל זאת משהו מההרגשה הטובה של הלילות הקודמים נפגם. אולי זו הסיבה שלמחרת, אחרי ארוחת הבוקר שלא היתה כל כך מלהיבה, כשכוח החלוץ של הקבוצה השנייה מגיע אלינו, שמחת ה"איחוד-מחדש" שמתרחשת בינינו מאוד חמה ונרגשת. כאילו מה? מה קרה? כולה לילה אחד.
מסיימים לאכול ויוצאים לדרך. היעד - טאטו-פאני, כפר גדול שיושב על נתיב מסחר מרכזי (עוד נזכה לטעום מה המשמעות של ה"ייחודיות" הזו), שעובר לאורך הערוץ העמוק והגדול של נהר הקאלי גאנדאקי. דרך ראשה לשינוע מקנה וסחורות. ואל יהא הדבר קל בעיניכם - כשאומרים נתיב מסחר אתה מעלה בדמיונך אוטוסטרדה, או לפחות דרך רחבה למשאיות, מכוניות, אופנועים, רעש ועשן ופיח וכל כיוצא בזה זיהום למינהו. אז לא! זה לא זה, אפילו לא ריקשות לא טוק-טוקים ולא אופניים, רק... סבלים וחמורים. מחר נפגוש אותם. רוב היום עובר עלינו בירידה נעימה קלילה יחסית בוואדי לכיוון הנהר הגדול. השמש איתנו והגשמים והקור מאחורינו. אם נפנה לרגע מבט לאחור לעבר המסלול שעברנו, נראה במידה רבה של חוסר אכפתיות ואפילו אדישות את העננים השחורים והמאיימים שעוטפים עכשיו את ההרים מהם ירדנו... ואנו כבר מחוץ לתחום פגיעתם הרעה.
נהר הקאלי גאנדאקי
לקראת צהריים מגיעים אל הקאלי גאנדאקי, והוא באמת גדול בכל קנה מידה, שוצף וקוצף ורוגש, מזרים את מימי השלגים והקרחונים האפורים מרכסי האנפורנה דרומה אל המישורים של הודו. במפגש הנהרות שני גשרים צרים תלויים. מי שרוצה להגיע אל העוגות הנפלאות שאיתי מבטיח לנו כבר כמה ימים, שמחכות לנו בטאטו-פאני חייב לחצות את שניהם. אין ברירה אחרת. האחד ישן וקצר וקצת שבור וגם כן לא מעט חלודה אוכלת בו בכל פה. קשה להתעלם ממצבו העגום כשאתה נע ונד קדימה בזיגזגים על ליווחי הברזל המוברגים ברווחים קבועים ורואה דרכם את המים הזורמים מתחת. השני חדש וארוך ונראה יותר בטוח משהו. שניהם אמנם מעוגנים בכבלים וגם יש רשת ביטחון מכל צד, ובכל זאת שניהם מתנדנדים כדבעי בשעת ההליכה. זה מה שנקרא גשר-נד על פני מים סוערים. אין לך אלא לשים מבטחך בשם (גם תפילת הדרך לא תזיק), וקדימה, תוך הפעלת מידה ראויה של שיווי משקל ואומץ.
לעזאזל, אתה מבטל באחת את מידת פחדנותך, הרי כולם עוברים פה, גם חמורים, אז למה שדווקא עכשיו יקרה חלילה משהו... ואתה מסכם בהשלמה ובהכנעה שאם בכל זאת ניפול למים בגלל עייפות החומר של הגשר... אז לפחות אנחנו קרוב לדרך המסחר הראשית... התרופה הבדוקה היא כמובן הסחת הדעת מסיכוני הדרך. איך עושים את זה? בעיני רוחך אתה כבר הרחק הלאה, רואה ומרגיש את הטעם, הניחוח והנימוחות של עוגות התפוחים הנאפות עכשיו בכפר, וזה עובד קשה על בני המעיים וגם מיצי הקיבה עושים את שלהם... אני שם את נפשי בכפי, ועובר כמו גדול, כמו כולם, כמו החמורים...
עכשיו לפנינו עוד עליה אחת קטנה, כשהשמש קופחת והזיעה ניגרת ואנו כבר במבואות הכפר. אתה הולך בחוצותיו ונדמה לך שזה מסלול בטבע, כולו טובל בירק וצמחייה, עצי פרא ועצי נוי ופרחים. הרחוב הראשי מרוצף אבן ובאמצע זורמים מים צלולים מאוד בתוך תעלה פתוחה. במרחק מטרים ספורים שומעים את מי הנהר שלא נח לעולם. ה`גסט-האוס` שלנו בתחילת הכפר מוקף גדר אבן. בשער כבר רואים את השלט המזמין למעיינות החמים, אבל ראשית חוכמה מתיישבים לנוח בחדר האוכל עד שנקבל את החדרים. חם, חללי החלונות פתוחים, אין לא רשת לא תריס ולא שמשה, האוויר עומד. קירות הערוץ הקניוני העמוק שבו יושב הכפר גבוהים זקופים לא נותנים לשום משב רוח קליל להשיב נפש יגעה. בחדרים הרטיבות פושה בכל, ריח טחב ועובש עולה מהקירות והמזרונים, למזלנו נשהה פה רק לילה.
בינתיים, לא יאמן, זה מגיע, נפאלים קטנים יוצאים מהמטבח עם מגשים עמוסים עוגות טריות וחלות שרק יצאו מהתנור, הריח נשפך ונישא לפניהם מגרה... אין מה לדבר... בדיוק כמו שאיתי הבטיח. במצב הזה התכונה הפבלובית האינסטינקטיבית נכנסת לפעולה מיידית ולא נותר לך אלא לנגב את הריר שכבר מתחיל לזלוף במורדות סנטרך, להזמין מה שצריך מתוך המגש העמוס כמו פירמידה, ולטמון את כל כולך בתוך תענוגות הרגע. יותר מאוחר יוצאים למעיינות החמים שמפכים ליד הנהר מהלך חמש דקות. פשפש קטן ומדרגות תלולות מורידים אותנו אל ה"חלום הרטוב" עליו חלמנו בלילות הקרים בהרים. התשלום הוא 10 רופיות לראש, אין שום זכר לשירותים בסביבה ולא כל כך ברור על מה בדיוק גובים פה כסף אבל זה המחיר, אז משלמים. על גדת הנהר שתי בריכות קטנות לא עמוקות, המים שמגיעים עד המותניים חמים אבל לא מסריחים. מתקלפים ונכנסים לאט לאט כדי להתרגל לחום. אנחנו היחידים בשטח, נהנים מהבלעדיות על המקום, שקט הרחק מההמון הסוער ותלאות הדרך, מין רגיעה שבאה לאחר המאמץ הגדול של השבוע האחרון שלא היה קל.
יודעי דבר הזהירו ש"יהיה שם צפוף", "תשתדלו להגיע בשעות הבוקר שאז הצפיפות יותר נסבלת" אמרו, אלא שלא מינהו ולא מקצתיהו, אנחנו השליטים היחידים במקום, רובצים כמו ג`מוסים מתבשלים במים ומעלים אדים. והנה יורדים להם הסבלים שלנו, גם כן עם כלי רחצה, אבל שלא כמונו, פניהם ל"מקלחת הציבורית", בור חפור בין שתי הבריכות שזורמים בו מים, חמים מן הסתם. הם נכנסים פנימה פושטים את בגדיהם, חוץ מאיזור החלציים, מניחים אותם בצד על הסלעים ושופכים על עצמם מים בעזרת צלחת עמוקה. אחר כך מתחילים להתקרצף בסבון ולשטוף, להתקרצף ולשטוף... נראה כמו פולחן שנמשך ונמשך בלי סוף, כאילו ששנים לא ראו מים.. נדמה לך שעוד מעט לא יישאר כלום מהגוף הדקיק שלהם מרוב שפשוף, גוף שאין בו שום פיסה מיותרת של שומן. הם בהחלט לא בריונים ואתה שואל את עצמך מה מכשיר את הגוף הקטן הזה לסחוב משאות כל כך כבדים... אבל כבר למדת שלא לכל דבר אתה יכול לצפות לתשובה הגיונית בנפאל.
כך או כך, הרבה זמן אי אפשר לשהות במים החמים האלה. הלילה יורד וגם ארוחת הערב שמצפה לנו למעלה קוראת לנו לשוב. אנו עולים מן הרחצה עם הרבה טעם של עוד...בלילה בלילה אחרי האוכל עוד נשוב הנה עם פנסים להמשיך בחגיגה.
