תהיות לגבי סיום הטרק
בג`ומסום (Jomosom), אנחנו אוכלים צהריים ואני שואל את אום, הוא המדריך-סבל שלנו, אם יש כאן לחם טיבטי כמו שאכלנו בלנגטאנג. מעלינו תלויות פסגות ה-"נילגירי" ו-"טיליצ`ו" האדירות, שנראות כל כך דומות ועם זאת שונות לחלוטין. אום מחייך אלי: סיים סיים באט דיפרנט. אני מזמין ומקבל מעין לביבה מתוקה מטוגנת, היא סיים מבחינת זה שעושים אותה מבצק, אבל היא דיפרנט מכל שאר הבחינות. בערב קור חודר עצמות ואנחנו מתכרבלים בכל שקי השינה והשמיכות שבחדר.
אלפי שנים של דו קרב בין שתי תפיסות פילוסופיות מסתיימים כאן ברכס ההרים האדיר של ההימאליה. מחד המחשבה שאי אפשר להיכנס לאותו נהר פעמיים, שהכל זורם, ושהשינוי הוא בבסיס הקיום, ומאידך הרעיון המנוגד שהכל נשאר כשהיה, שאין תמורות בעולם, ושמה שנראה כשינוי הוא בעצם אשליה.
לפני עשר שנים שמעתי כאן באנפורנה לראשונה את המשפט: סיים סיים באט דיפרנט (same same but different) וצחקתי. עכשיו כאשר אנחנו עומדים משתאים באותו כפר, מול אותן פסגות מדהימות, אנו מבינים שהכל נשאר כשהיה אך בהחלט נראה אחרת לגמרי. ההיגיון מתרסק לרסיסים אל מול חכמת הטבע המופלאה. אל הנהר השחור ("קאלי גאנדאקי") שמלווה אותנו, כל הטרק, לא ניתן להיכנס פעמיים. גם אל הערוצים בעמק קטמנדו אי אפשר. בראשון תמות מהזרם ובאחרים תסיים את חייך משלל זיהומים.
את הטרק שלנו מלווה אי וודאות גדולה - האם נוכל לסיימו כמתוכנן בעיירה בני (Beni) ומשם לקחת ג`יפ לפוקרה (Pokhara), או שעקב השביתות והעוצר נאלץ ללכת ברגל דרך ההרים עוד עשרה ימים נוספים עד לפאתי העיר. אנחנו מחליטים בכל מקרה להישאר בהרים כל עוד נמשכת האנדרלמוסיה הפוליטית ברחובות הערים. כבטרק הקודם ללנגטאנג, הצטרפה אלינו עידית אחותי, אום ודינס היו הסבלים שלנו, המדריכים שלנו, ואחרי יום וחצי חלק מהמשפחה. אום, שמסיים תואר ראשון בגיאוגרפיה, מבלה איתנו את הערבים בשיחות על הכלכלה הנפאלית, על המשאבים הטבעיים הלא מנוצלים שלה, ועל העוני המחפיר של התושבים. כבר חמש עשרה שנה מנסה שליח האיחוד האירופי, ששמו אני מניח מתחרז עם יורג וולדהיים, לשכנע את שר האנרגיה הנפאלי להקים תחנת חשמל הידרו-אלקטרית כבירה. התחנה תנצל את הפרשי הגובה העצומים שמהם נופלים מימי ההימאליה לאספקת אנרגיה זולה וזמינה. כבר חמש עשרה שנה ששר האנרגיה דוחה את הרעיון בשאט נפש, לדעתו הכפריים מסתדרים גם כך. אותו שר אנרגיה שמע שהמציל נפש אחת מנפאל כאילו הציל עולם ומלואו, ולכן בחר באופן אקראי נפאלי אחד (את עצמו), שיכן אותו בבית מפואר בקטמנדו, לוקח אותו לסעוד במיטב המסעדות, ואף פוטר אותו מתשלום מס על הרכבים שהוא קונה. אכן נפש מנהיג אצילה.
דינס משחק עם תמר וגלעד מלחמה לאור נרות בקלפים מהוהים שמצאו. אחר כך יורד ערב סמיך ומביא עמו קור גדול. אום אומר כמה משפטים נפאלים חינניים, ובעלת הגסט האוס מביאה כלי מלא גחלים זהובים ומניחה מתחת לשולחן. מפה בעובי של שטיח יורדת על הברכיים שלנו, וספסל העץ עליו אנו יושבים סוגר את החלל שמתחת לשולחן כמו קיר מגן. תוך דקה קצרה זורם חום נפלא מהרגליים אל הגוף ומתפשט בכל החדר. אנחנו פוצחים בשירה פרועה:
דסיוטי נני לה בלה קמה היסיגו
דסיוטי נני לה בלה קמה היסיגו
סררה סררה, רודי גרמה סנגיי נצ`י גו.
בואי ילדה קטנה תרקדי לפנינו
וכל אנשי הכפר יצטרפו אלייך.
אום מתקן את ההגייה שלנו, מסתבר שעשר שנים חיינו בטעות. בבקר מתעוררים לשמיים צלולים של כחול אגדה. הילדים מתדפקים על דלתה של עידית בקולות רמים: "דותו דותו, תקומי מתי שאת רוצה!!" והיא נכנעת להם ומצטרפת. אוכלים חביתה, שותים תה נענע טרי מהגינה, ויוצאים לכיוון הכפר מארפה (Marpha). הילדים נכנסים לחצר אחת מעל לחומה נמוכה ,אחרי כמה שניות הם חוזרים בבהלה, ומדווחים על שור ענק ומפחיד שמשוטט בחצר ללא רצועה. בעוד כמה ימים הם יחלפו על פני היאק בלי לזכותו במבט. נעמה מצלמת ילדים נפאלים שחומים לבושים בגדים אדומים ועטורים נזלת ירוקה, אכן תמונות קשות. סוסים שלצווארם פעמונים חולפים אותנו בשיירה וגלעד מתעניין למה מכבידים עליהם בנחושת הכבדה הזו. לבעל הבית יש הרבה פעמונים והוא פוחד לאבד אותם, אז הוא נותן לחמורים לשמור לו.
אחרי שעתיים הליכה מתחילה רוח פרצים קפואה, נושבת בפנינו, ותמר מציבה אולטימטום על המשך ההליכה. מועצת הביטחון מתכנסת ומחליטה לקבל את הצעת נעמה שברק יסחב אותה על הידיים עד מארפה. בצהריים מגיעים לדולאגירי גסט האוס - ביתנו להיום. מזמינים דהל באט, ותמר שואלת למה אום ודינס אוכלים בידיים. נעמה מפנה אותה לספר באדולינה, ומציינת שכך הם גם מרגישים את האוכל, ועוד חוש משתתף בחגיגה. המנזר היפה של מארפה חולש על מרבית בתי הכפר ואנו נכנסים בשעריו. גלעד מוצא גלגל תפילה ענק וקורא לאחותו להצטרף לרכיבה על המתקן. נזיר טיבטי מבוהל מגיח, ופולט צרור משפטים במונגולית עתיקה בליווי תנועות ידיים פרועות. מסתבר שהילדים חסרי ההשכלה שלנו סובבו את הגלגל נגד כיוון השעון, כך שכל התפילה שעלתה מן המזוזה הטמונה בפנים התערבלה נגד כיוון השעון. כתוצאה מכך אלוהים קרא הכל הפוך, ובמקום נניח: הלוואי שתיגמר השביתה והטרק ייגמר אחרי שבוע, הוא הבין: הלוואי שהשביתה תתעצם ונישאר לחיות בהימאליה יחד עם היאק והנזלת הירוקה. כאשר גלעד ותמר הבינו את הטעות הם החליטו לכפר על כך וסובבו את הגליל כראוי, ורכבו עליו, ושרו שירי עם מונגוליים, ומילאו את עשרת הדיברות עד תומן.
במנזר עצמו חבורת נזירים אדומים כתומים עסקו בעבודת קודש-משחק דוקים. הילדים הסבירו לרב נזיר הבכיר שסובבו את הגלגל הפוך ועליהם לעשות תיקון. הוא צירף אותם למשחק והם הוציאו דוק דוק כמו גדולים, עד שהנזיר השתכנע וסלח להם על הכל. אחר כך הלכנו כולנו לחדר יפה וצבעוני, חלצנו את הנעליים והתיישבנו מול הרב נזיר. הוא הראה כיצד לכרבל את הרגליים לישיבת הלוטוס, בנים באופן אחד ובנות אחרת. אחר פרש מעלה את ידיו והדגים מה מקומה של כל אצבע. אני שכבר בשלב סיקול הרגליים הסתבכתי, פרשתי הצידה לצלם. גלעד עצם את עיניו ונכנס לתהליך מדיטציה עמוק שבסופו הבין את כל תורת היחסות הפרטית. בכדי להבין גם את התורה הכללית צריך לשים את כף הרגל השמאלית מעל הגבה הימנית, אבל חשוב להעביר את הרגל מאחורי הראש ולא לפנים. תמר לעומתו עפעפה קלות בעיניה, עצמה אותן לרגע ארוך, ולתדהמת המצלמה ריחפה כעשר סנטימטרים מעל לשטיח. כאשר הסטתי את מבטי מהעדשה ראיתיה נוחתת ברכות, ופוערת את אישוניה כמו דלתות מטוס בשער הנמל, ומביטה בחיוך בגלעד שעדיין לא סיים לפתור משוואה דיפרנציאלית. חזרנו לגסט האוס אפופים בחוויה הדתית העמוקה, ובעיקר שמחנו שהראינו לגויים הקומוניסטים, שהנבחרת שלנו עם קצת רצון קורעת אותם בדוקים.
למחרת קמנו מוקדם לפי עצתו של אום. השמיים זהרו בגווני תכול מזוקק. נעמה כתבה גלויה לחברה:
שעת בוקר מוקדמת מול ההרים הגבוהים בעולם
אני יכולה להביט בהם שעות ולא להתעייף
אלו ההרים שמזכירים לי תמיד שיש מחר...
ספורים הרגעים שבהם ההרים נראים כל כך ברורים
עוד מעט תבוא הרוח שתביא איתה את העננים
תוך זמן קצר יישארו רק פיסות מההר הנפלא הזה
שייעלמו בתוך שמיים אפורים!!
בבוקר כשהשמש זורחת היא מביאה איתה את ההרים
שנראים כאילו ניצבו שם מעולם ויישארו לתמיד
ואז חוזר חלילה - שוב תגיע רוח, תפזר עננים
ושוב לא נדע אם ההרים עדיין שם
והאם ישובו מחר.
התוכנית היתה ללכת ארבע-חמש שעות עד הצהריים, אז מתחילה לנשוב הרוח המקפיאה. לאחר שעתיים הליכה נאלצנו לכנס את מועצת הביטחון בשנית. מסתבר שהרוח הקשיבה גם היא לעצה החכמה של אום, והקדימה לטפוח על פנינו. עם תמר על הידיים נעצרנו בכפר הראשון שהזדמן לנו - טוקצ`ה (Tukuche). מיד בכניסה מימין גסט האוס נאה, ואנו מתישבים להזמין מרק חם. הולנדי בשם פטריק שהתחתן עם נפאלית התישב כאן עמה ועם שלושת ילדיהם לפני עשר שנים. הם בנו את המלון הקטן מעץ ולבנים, כך שקירותיו מונחים בזוויות שונות ומשונות וחדריו נטויים במפלסים בלתי קבועים, ועל מנת להגיע לחדר עליך לעלות ולרדת בכל מיני מסדרונות. התיאור הקולע ביותר למקום ניתן על ידי עידית, שהסתבכה נוראות בין כל הדלתות, המדרגות וקורות העץ - סאונה פינית שנבנתה לפי ציור של אשר.
האוכל במקום היה ברמה אחרת מהמוכר בטרקים, ובמשך השהייה הקצרה שלנו חיסלנו פאי תפוחים ושתי עוגות שוקולד מעולות. בערב פטריק נכנס עימי בשיחה וסיפר לי על משלחות הטיפוס שהוא מארגן. התעניינתי אם הוא לא מתגעגע להולנד לביתו ולחבריו, והוא אמר שכלל לא. האמת היא שקשה להשיג נוף הרים כמו פסגת הדולגירי בהולנד, אך מצד שני הנזלת בהולנד פחות ירוקה.
קאלופאני
מספר התיירים באראונד אנפורנה הלך והתמעט בשנים האחרונות. לפני עשר שנים היו פקקי תנועה בפס כאשר מאות מטיילים חצו אותו בכל יום. ואילו עתה אין אנו פוגשים ולו ישראלי בודד משך שבוע שלם, ופרט לכמה צרפתים ואנגלים, הנתיבים שוממים ממבקרים. אני מאחל לפטריק שהמהפכה תצליח, שהמלך יודח ושתכונן דמוקרטיה. אך הוא פסימי מתמיד ואומר שגם המפלגות מושחתות והוא אינו רואה באופק שינוי משמעותי. כבר חמש עשרה שנה שקבוצה אידיאולוגית ואלימה נלחמת במשטר הנפאלי במטרה לכונן קומוניזם תחת המלוכה. במהלך מאבקם של המאואיסטים נהרגו כשלושה עשר אלף נפאלים. לפני חמש שנים נרצח מלך נפאל וכל בני משפחתו, ילדיו ואשתו. את מקומו תפס אחיו, שסיפר כי הנסיך שאיבד את שפיות דעתו הוא שרצח את כל בני המשפחה והתאבד. למרות שקשה להבין כיצד הצליח הנסיך לירות לעצמו בגב, הפרשה לא נחקרה מעבר לכך. כל האזרחים הנפאלים איתם דיברתי בחודש באחרון קוראים למלך הנוכחי "רוצח". פטריק אומר שאין ספק בכך והשינוי הוא לא במה שהם חושבים, אלא במה שהם מוכנים לומר. אני מספר לפטריק ולאשתו פורנה (שלמה בנפאלית) על התפילה של תמר וגלעד, על המדיטציה ועל התבוסה שהנחילו לנזירים בדוקים, ומזכיר להם שלילדים יש כוחות שאין לנו הגדולים, ולכן אין ספק שהמציאות תתייפה לכבודנו, ולא בעוד זמן רב. פטריק מחייך.
אנו נפרדים מוקדם מצמד הפאי"ם לכיוון קאלופאני (מים שחורים - Kalopani) ומצליחים להנות מהליכה נעימה ללא רוחות. משמאלנו פסגות מושלגות ואני שואל את אום מהן. אלו הנילגירי, שליוו אותנו גם ביומיים האחרונים. הן נראות שונות, אני ממלמל, והוא מחזיר לי במלמול: סיים סיים. בדרך - פריחת עצי תפוחים משכרת, בתים שגגותיהם עמוסי עצים לייבוש, ושני שוורים שמתנגחים. אופנועי שטח ספורים נעים בין הכפרים, וטרקטור מסיע אבנים שסוקלו לאתר בניה קרוב. מה קורה כאן, אני מתעניין, ואום מסביר לי על הכביש החדש שנסלל מבני ועד למוסטנג. נתיב שיהיה מוכן בעוד שלוש שנים. במקביל נסלל כביש שיחבר את פוקרה עם מננג, וזאת מהצד השני של הפס. אני נרעש מכך. אחד הטרקים היפים בעולם הולך להתחסל. משלושה שבועות של טרק יוותרו שלושה ימים, וכל השאר יהיה נגיש לג`יפים, אופנועים ואוטובוסים. אני מנסה לשמוח עבור המקומיים שיחוברו לציוויליזציה, אך לא מצליח.
בכניסה לקאלופאני אנו רואים עשרות אנשים עוסקים ביציקת תקרה לאגף חדש של המלון. חלקם מעמיס אבנים, חלקם מערבב עם מלט ומים, כעשרים מהם יוצרים שרשרת אנושית שדרכה מועברות מעלה צלחות עם בטון טרי, בהגיען מרוקנות על הגג, ונזרקות מטה. אני משתאה. כאשר הייתי בן חמש לקח אותי אבא שלי לעזור ביציקה, וכבר אז היו בשימוש חבל ודלי בכדי להעלות את החול והמלט מעלה. אני מציע לאום שארד אליהם ואראה להם איך ליעל את העבודה. השתגעת? הוא מלגלג עלי, הם יודעים יותר טוב ממך ליעל אותה, רק שאינם מעוניינים. בעל הבית הוא איש עשיר מאוד והם מעדיפים שתהיה הרבה עבודה, להרבה אנשים ולמשך זמן רב ככל האפשר.
אחרי עשר דקות אנו פוגשים את בעל המלון העשיר ששמו רומי, חבר המפלגה הסוציאליסטית בנפאל, חבר פרלמנט ושר חוץ עד לא מזמן. לפני קצת יותר משנה המלך פיזר את הפרלמנט ונטל את כל הסמכויות לעצמו בטענה שאין הם מתמודדים כראוי עם איום הטרור המאואיסטי. רומי ושאר חברי המפלגות שלא יכלו יותר לדאוג לעם הנפאלי האומלל והעני, ולו באופן הסמלי והמקובל של התעשרות עצמית, החלו מעוררים כאוס ברחבי המדינה, ונוצר שיתוף אינטרסים נדיר בינם לבין המאואיסטים שבסיסו, הרצון לשלוט. כאשר אני מלשין לרומי על פטריק, שטען שגם חברי המפלגה מושחתים, הוא מתמלא חמה וזעם. הוא מצביע על היציקה ומספר שלשם הבניה וההרחבה הוא נאלץ למכור אדמה של סבא שלו. עיני מתמלאות דמעות, וזמן רב חולף עד שנעמה מרגיעה אותי ומזכירה לי את התפילה של הילדים שתחזיר וודאי לרומי את השלטון.
בקאלופאני נוף מרהיב של ההימאליה מקיף אותך - שלוש פסגות הנילגירי מצפון מזרח, דולגירי המשונן מדרום מערב והקרחון על פסגת טוקצ`ה מצפון. אני שואל את רומי אם הכביש המתוכנן לא יפגע בתנועת התיירות,והוא מתפלא על השאלה. תסתכל סביבך הוא מוכיח אותי, אם כל זה יהיה נגיש, התיירים ינהרו לכאן בהמוניהם. הוא צודק, ואני שב ומתמלא תוגה על הטרק שיעלם. ילדים אל תדחו את הטיול לנפאל, צאו עכשיו, בטרם תאחרו. כבר עתה כבישי עפר מחברים חלק מהכפרים, ומאות עובדים קורעים פצעים בהרים, מפוצצים מחילות להנחת גשרים, וזורקים סלעים לנהר השחור. מכשף מצטנף לו מתחת לסככה ובוחש עם כף עץ אימתנית בסיר קניבלים שאד עצום מתאבך ממנו. דינס אומר ששם מתבשל האורז למאה פועלי הכביש שחלפנו בדרך, אך לי ברור שמתבשל כאן משהו אחר נוראי וסודי.
מהומות בקטמנדו, נשארים בהרים
בבקר לפני שאנו יוצאים לטרק, שני טרקטורים עמוסים לעייפה באנשים חונים מול ביתו של רומי. הוא מחלק להם דגלים אדומים ושולח אותם לג`ומסום להפגין. אם בקטמנדו ארגנו חצי מיליון מפגינים, אז אני מארגן חמש מאות איש מהכפרים הוא אומר לנו. ומה לגבי הצבא בדרך, ומה אם הם יחזירו את הטרקטורים על עקבותיהם? גם החיילים כאן הם מהמפלגה שלי, הוא נותן בי מבט מרחם.
בגאסה (Ghasa) יש טלפון ואנו מתקשרים לארץ. אחרי שאני מספר על הנוף המרהיב, על הכנסת האורחים הנפלאה, ועל השלווה, אבא שלי מכחכח בגרון ואומר: "יפה יפה, תהנו, זה באמת נשמע נחמד, רק תעשה לי טובה, ואיך שאתם מסיימים את הטרק תצאו מהמדינה הארורה הזאת, וכמה שיותר מהר". הדחיפות שבקולו נבעה מפרסומים מכוונים בעתונות הישראלית שלוו בצילומים של שוטרים, הפגנות אלימות, כוחות צבא בערים, ושדיווחו על ישראלים שמפונים מאתרי מהומות. את גזרי העיתונים הללו ראינו רק שבועיים אחר כך תלויים למזכרת בבית חב"ד בקטמנדו. אך באותו רגע בגאסה השקט היה חזק מהפוליטיקה, והכפריים אפילו לא ידעו על ההפגנה ההמונית שמתוכננת לעוד שלושה ימים מול ארמון המלך.
הליכה של כחמש שעות הביאה אותנו אל פאתי הכפר דנה (Dana), שם הבחנו בזרם מים עצום הפורץ מתחת לצריף קש קטן. מיהרנו אליו ונדחקנו בפתח לחזות בטחנת קמח מופלאה, עם שתי נפאליות המטפטפות גרגירי תירס זהובים אל מרכזה של אבן הריחיים. הסלע העגול הסתובב במהירות מסחררת, טוחן עד דק את הגרעינים ומפיץ מתחתיו את הקמח היקר, בעוד הנפאליות אוספות אותו עם מברשת עדינה אל השק. אחרי שעה ארוכה עזבנו את התחנה המופלאה בצער, והמשכנו ללכת. אך גם הפעם לא הצלחנו להתקדם יותר מדי, כיוון שלמלוא העין נפרש שדה זהב עמוס שיבולי חיטה מושפלי גבעול. נעמה והילדים ירדו מיד להתערבב בקוצרים שאילמו את הקציר וצררו אותו לחבילות נאות. באוויר היתה אווירת שמחה קדומה ואמיתית. היתה זו חדווה נדירה, שאין אתה מוצא אלא במקום בו תהליך הכנת הלחם מתחיל כמה חודשים טרם אפייתו.
בכפר דנה התארחנו בגסט האוס נעים, שם פגשו הילדים את קורונה בת העשר ואחיה בן השבע, שכאשר נולד הוריו לא היו במצב רוח יצירתי ולכן קראו לו קורון. גלעד ותמר קראו להם תירס ותירסה וייסדו עימם את קבוצת הכדורגל של דנה.
עוד יום חלף ואום מסר שהמהומות בקטמנדו ובפוקרה התעצמו וכי מחר צפויה אם כל ההפגנות. אנחנו מבינים שהסיכוי לסיום הקונפליקט מחר הוא אפסי, ושאין לנו ברירה אלא ללכת עוד עשרה ימים בהרים. אנו פותחים מפות ומכינים את הילדים לטרק כפול באורכו. תמר מתאכזבת מאוד ומסבירה שהליכה קצרה בשבילנו היא ארוכה בשבילה, וכן היא טוענת כלפינו שטיול של שנה עבורנו משול לשנתיים מסע עבורה. המשבר מסתיים כצפוי בבכי, ונעמה מתייסרת בערב, כפעמים רבות בעבר, האין אנו מעמיסים יותר מדי על הילדים. אני מזכיר לאשת חיקי את החיטה, והטחנה, וההרים, והכפרים, שהם השכר, והיא אומרת לי שהיא יודעת. חכמה נקנית בייסורים. בבקר נשכחו הצרות וצעדנו לכפר טאטופני (Tatopani) שפירוש שמו מים חמים, ובו למרבה ההפתעה - מעיינות חמים. לאחר ארוחת הצהריים ירדנו לרחוץ בהם, ולראות את הבעת הפנים המאוכזבת של מעט התיירים שהגיעו לשם. הם מצפים למרחצאות רומיים, אולמות שיש מפוארים, ונערות חינניות הנושאות ענבים רעננים ומתוקים בקערות עץ מגולפות. האמת היא שמדובר בשלוש בריכות בטון עלובות, שבאחת מים חמים מדי, בשניה מטונפים מדי, ובשלישית -נעימים. אנו בוחרים בשלישית.
בדרך חזרה לחדר אנו רואים איך מכבסים את בגדינו בעזרת שפשוף על אבן, וגלעד מכניס את התמונה לזיכרון שלו בתיקיית: איך היה נראה העולם לפני המהפכה התעשייתית. אחר הצהריים אנחנו יושבים עם אום ודינס בחצר בין ורדים, פרפרים ותרנגולות לחשב את הימים במסלול הארוך. אני מזמין מיץ תפוזים טרי ונעמה מבחינה בשני נפאלים שיוצאים מהמטבח ומטפסים על עצי ההדר שמאחורינו לטלטל אותם עד נפילת הפרי. מזל שלא הזמנתי שניצל, אני מהרהר ביני לביני.
בערב אנחנו מעבירים זמן בכדי לפנות מקום לזמן אחר, כשלפתע אום ודינס מגיעים בריצה. הם שמעו הרגע ברדיו שהמלך נכנע להמונים, מוותר על סמכויותיו ומעניק אותן לפרלמנט. השביתה מבוטלת החל ממחר, ועמה גם העוצר. ההפגנה שיועדה להיום מוסבת בזאת לחגיגת ניצחון. גלעד ותמר מתחבקים, ואנחנו שמחים לסיים את הטרק שסאת החוויות שלו מולאה עד תם. התפילה במארפה עשתה את שלה, ואנחנו תוך יומיים נמצא במלון הבית שלנו בקטמנדו. כל הדרך בג`יפ תמר שרה לפי הלחן של התקווה: "כל עוד בלחם של אמא" והביטה מהחלון במקומיים, בני העם הנפאלי שזכו לעצמאות מפתיעה. הם ממשיכים לסחור לסחוב ולסובב את הרחובות, לא יודעים שזכו מן ההפקר בזכות תפילת ילדים, הפוכה ומתוקנת בהרים, ושמעתה חייהם יהיו כמקודם אך שונים.
