טיסה לבומביי
הכל התחיל בהמתנה ארוכה בנמל התעופה הלאומי של האי הקטן מאוריצ`יוס. שתינו, ישראליות צעירות אחרי צבא, עם תרמילים על הגב, שקי שינה והרבה מוטיבציה נאלצנו להמתין כמעט חצי יום לטיסה המיוחלת לבומבי שבהודו. הגיעה השעה לעלות למטוס, כבר היינו עייפות ומותשות והבדיקות הבטחוניות היו כל כך קפדניות, מינימום האפיפיור איתנו על אותו המטוס. אך הטיסה כיפרה על הכל, המטוס היה מפואר, הדיילים היו סופר נחמדים, הארוחות כמו היו לקוחות ממסעדת גורמה והמושבים ככורסאות טלויזיה נוחות.
לצידנו באותה שורה ישב בחור הודי, רובין שמו, שיחד עם חברו שיחק קלפים ושתה כמויות אדירות של משקאות חריפים. כמו כל בחור ממוצע (ושחצניות אנחנו לא) הוא התחיל לדבר איתנו וניסה בכל תוקף לפתח שיחה, השתדלנו להתעלם ולצפות בסרטים המובילים של החודש האחרון. בחצי אוזן שמענו שהוא מדבר שטויות מארץ השטויות, אחת מהברקותיו היתה שהוא מדמיין שהמטוס שלנו על כל 200 נוסעיו נופל לים וכולנו טובעים כמו בטיטניק (יחד עם תנועות ידיים וצעקות קולניות).
בחלק משאלותיו הוא התעניין בהמשך דרכינו בהודו, אמרנו לו "כשננחת נחליט, ניקח מלון זול וננסה כמה שיותר מהר לעלות על הרכבת צפונה לדלהי." מכאן ובמשך כל הטיסה (7 שעות) רובין נידנד לנו בטירוף, דיבר שטויות והתחנן שנבוא אליו הביתה לישון ושהוא ידאג לכך שנעלה על הרכבת הראשונה לדלהי. בנימוס דחינו את הצעתו שוב ושוב, ובכל דחייה היא נראתה יותר ויותר הגיונית - רובין על המטוס עם אימו, אחותו ובן דודו, מה יכול להיות רע?
בשעה 05:00 גלגלי המטוס ליטפו את האדמה החמה של בומביי ומשרוול המטוס אל הטרמינל יוצאת המשפחה בליווית שתי בחורות מבוהלות. החום היה בלתי נסבל, שעה כל כך מוקדמת בבוקר ומרב חום ולחות אי אפשר לנשום, למזלנו הגיע אחיו של רובין לאסוף אותנו.
לתחילת הכתבה
לילה משפחתי
חצי שעה של נסיעה חמימה ברחבי בומביי המתעוררת ואנו בבית של רובין ואימו. רובין שהספיק קצת להתפכח הציע לנו לישון בחדר שינה היחידי בבית עד הצהריים ואז נלך כולנו לתחנת הרכבת הקרובה ונזמין לנו כרטיסים. אחרי שעתיים של שינה מתוקה קמנו אכלנו ארוחת צהריים טובה ויצאנו יחד עם רובין והג`יפ הממוזג לברר על רכבת לניו דלהי. הניסיון נחל מפלה- את הרכבת של אותו היום הפסדנו, ונאלצנו לנסוע עד לצד השני של העיר כדי להזמין כרטיס ליום המחר.
בערב לפני השינה, התארחנו בבית האחות. בחדר קטן, 4 מטר על 3 מטר (ללא הגזמה), גרים אבא אמא ושלוש בנות גדולות, בחדר גם מצויים מטבחון קטן ומקלחת (כל מי שרוצה ללכת לשירותים צריך לעלות לסבתא). האחות הבשלנית המהוללת, הוציאה מהמטבחון הפצפון מאכלים לא מהעולם הזה: דגים חריפים, לחמים מעולים ותבשילי אורז ואנו ישבנו ליקקנו את האצבעות וביקשנו תוספת. בבית האחות באחת הפינות ארגנו אתר זכרון לסבא המת, תמונה בגודל בינוני, קצת פרחים וקטורת. בכל ארוחה שהמשפחה יושבת על המיטות לאכול הם מכינים צלחת יפה גם לסבא המת וכוס מים. הם מאמינים שהנשמה שלו עדיין איתם ולכן יש להאכילו 3 ארוחות ביום. בתום הארוחה מפנים גם לסבא את הצלחת, אחרי הגרפס.
בלילה, התארגנו כולם לשנת היופי. המשפחה התעקשה שנישן על המיטה היחידה בבית הסבתא בחדר השינה, והם התפרשו על המחצלות בסלון (הסבתא והנכדים, שאין להם מקום לינה בבית ההורים), רובין יצא לפאב הקרוב לשתות לשוכרה. המיטה היתה רכה ונעימה ואנו היינו כל כך עייפות מהחום וההתרוצצויות, כך שנרדמנו בלי כל בעיה למרות שהרגשנו קצת לא נוח שגזלנו את המיטה היחידה של הסבתא המבוגרת, אבל היא לא הסכימה לשמוע סידור שינה אחר.רובין הגיע הביתה בחצות שיכור לגמרי, הוא נכנס לחדר כך שכלל לא הרגשנו בנוכחותו ופרש מחצלת על הריצפה בקצה המיטה. פשוט כמשמעו, אין לנו מושג במשך כמה זמן, רובין ליטף לנו את הרגליים- כמה שזה היה מגעיל!!
ברגע שהבנו ועיכלנו את פשר מעשיו, אספנו את רגלינו המסכנות ועברנו לסלון בהפגנתיות לישון על הספות. זה היה לילה נוראי, חם, בבית זר עם רובין חרמן, סבתא נוחרת ועוד 3 נכדים על הריצפה. כל הלילה לא ישנו מחשש שיגיח לפתע רובין האיום.
בבוקר נפרדנו לשלום מכולם, הודינו להם על האירוח הלבבי וצעדנו לעבר תחנת הרכבת.
מוסר השכל: יש אנשים נחמדים - אך עדיין לכל אחד מניעים משלו.
לתחילת הכתבה
