יוסופלי והקצ'קר
אצל יוסוף ואלי
מהפעם הקודמת שהייתי ביוסופלי, עיירה קטנה המקדמת את פני הבאים לקצ`קר מדרום ברעש נהר סואן, זכרתי רק מאפיה קטנה ששולי חלונותיה אדומים ו-ekmek (לחם) כתוב עליה בגדול. ביליתי פה אז כחצי יום בדרך מהתאוששות מטרק מופלא ומסעיר מסופות שלג ב-Yaylalar, הלאה דרומה. עכשיו, כשהגענו, קצת לפני שהעונה מגיעה, לפני שהעיירה מוצפת תרמילים בכיסויי גשם והעיירות שסביב מתמלאות מטיילים עם סנדלי שורש, נשארנו. התמקמנו מעל כמה מכולות במלון שחדריו מקושטים בפרחי פלסטיק וקירותיהם צבועים בורוד ותכלת, סימן לקרבה ההולכת וגוברת לגבול עם גרוזיה, או כמו שאומרים פה - גרוזיסטן.
את המאפיה שזכרתי מצאתי אחרי יומיים בהם הלכנו וחזרנו והלכנו וחזרנו ליוסופלי, מכסים את העמקים שסביבה בעקבות נעלינו, מלווים במעלה ובמורד את היובלים המשתלחים מתוך ההר, לתוך הצ`ורו.
ג`ו מהור, מדריך רפטינג צעיר ותוסס, שהיה נראה כאילו הוא נמצא בכל מקום בו זמנית, סיפר לנו שיוסופלי מועדת להטבעה על ידי תכניות סכר עתידניות. כדי לייצר חשמל יציפו התורכים את העמק בו יושבת יוסופלי, ויסגרו אותו עם סכר. התושבים יפונו בשיטת ה-פינוי-פיצוי, ואפשר יהיה אולי לעשות סיורי צלילה למה שהיתה פעם מאפיה עם חלונות ראווה ממוסגרים באדום. בהתחלה התרעמנו - אולי נוציא עצומה, חשבתי, זה בטוח משהו שכל הישראלים שיש להם סנדלי שורש יחתמו עליו. 90% מהתיירים שמגיעים לכאן בעונה הם ישראלים, אפשר לראות בסכר הזה נזק לתיירות הישראלית הלאומית. זה כמו לתת לנו 4 נקודות על שיר באירוויזיון - גובל באנטישמיות.
בהמשך הטיולים שלנו בסביבה עברנו מעצומות לדמיונות וניסינו לצייר בראש עד לאיזה גובה יגיעו המים, אילו הרים יבצבצו ואילו יהפכו לשוניות. מה יקרה עם כל הצפצפות, השקדיות, עצי התפוחים שעכשיו פורחים בלבן וורוד. והכי חשוב (ניר כזה פרקטי לפעמים) - מה יעשו עם תחנות הדלק?!! החלטנו שצריך לבוא לפה בעת ההצפה, כדי לראות את המים עולים, מעכשיו וב-5-10 השנים הקרובות ננסה להתעדכן כמה שיותר בחדשות בתורכית, כדי לא לפספס את המאורע.
יוסופלי היא כנראה המקום שהיווה השראה ליוצר סדרת הדרדסים, גרגמל אינבעיה למצוא פה, אפילו ראינו אחד ליד הכנסיה, חתלתולים יש פה בכל חור, ובכל מקום תוכלו למצוא המון דרדסבאים שיאמרו לכם: זה עוד רחוק, זה עוד רחוק, רחוק מאוד..
קצ`(ת)-קר
ההרים עוד מושלגים, כל יום הם נמסים עוד ועוד כמו אייסקפה וניל ביום קיץ חם בתל אביב, עושים מים כחולים אפורים, שיורדים בין חריצי ההרים. את הסרט על להיות פה בשלג כבר ראיתי ולרכוב על גוש קרח במורד מדרון שלקח לי 8 שעות לטפס זה לא כוס הקפה התורכי שלי. יותר התאים לשכשך רגליים במורדות המוריקים, להסתכל על ראשי ההרים מלמטה, להרגיש קטנים כמו בכנסיה.
מדי יום התעוררנו לקול הנהר מלווה בטפטוף המרזבים, תוך שעה התבהרו השמיים והכחול היפה הציץ מעל והשתקף בשלוליות. הרעש של הנהר המשיך, השמש שיזפה אותנו ואנחנו הלכנו. בקצ`קר כמו בקצ`קר, מגיע כמעט כל יום עוד פעם גשם מתישהו בין 2 ל-4, בדיוק בשעות שצריך להיות בהם בשקט. ואז כבר מלווה באפרוריות עד הערב, כל פעם צריך לבדוק אם הרעש ששומעים זה גשם או הנהר, שעושה רעש רקע תמידי שעושה לי ללכת לשירותים כל שניה.
גרוזיסטן זה כאן
או ש.. לפחות פעם זה היה פה. ממלכה גרוזינית מפוארת שארכיטקטוריה בנו כנסיה גרוזינית טיפוסית על כל הר וגבעה, בנו ובנו, אבל לא סידרו לשם תחבורה. יצאנו כל יום במסע הכנה לגרוזיה לכנסיה אחרת בכיוון אחר. מסע קצר בהרבה ממסעות של מלכים שבאו מטביליסי הרחוקה לערוך כאן, בנוף המאמם, את חתונתם המלכותית.
Dörtkillise אחורה בזמן, למעלה בגובה
"אם יהיה לכם מזל תתפסו אוטוסטופ ל-Tekkale, זה 7 ק"מ, אחר כך תלכו עוד 7 ק"מ ותנסו למצוא את זה מצד שמאל, זה לא קל כי זה מוחבא בעצים". עם הבשורה הזו יצאנו ברגל מיוספלי. לא עברו 5 דקות הליכה והיה לנו מזל. מזל גדול ורחוק, לקח אותנו את 7 הק"מ הראשונים וגם את ה-7 הבאים, הארוכים יותר משום מה.בכנסיה, שאמנם התחבאה, אך מחבואה נחשף בזכות שתי ניבות (ג`יפ רוסי) שעמדו שם, פגשנו שבט משפחתי שהגיע לביקור שורשים מטביליסי והשאיר מספר טלפון לעת הצורך. את 14 הק"מ המתחלקים שווה בשווה ל-7 ארוכים ו-7 קצרים, ירדנו בדילוגים, עוקבים אחרי תעלות מים המתחברות לנחל, אובדים בין בתי הכפר, שותים תה אצל חברים של חברים ומגיעים "הביתה" כשמתחיל הגשם של אחר הצהריים.
הכיוון - גרוזיה
ל-Barhal ובחזרה
למחרת, בונים על אותו המזל שליווה אותנו אתמול, יצאנו לברהל, מרחק של 34 ק"מ, שכולם ארוכים, כמסתבר. העיתוי הבעייתי במקצת, יום ראשון-מנוחה, שהוא גם יום חגיגות כינוס פרלמנט הרפובליקה התורכית ה-86 וגם יום הילד הבינלאומי, שחק במזל שלנו, וחלק אותו למנות קטנות שהגיעו במשורה. אבל כמו שאומרים: you get what you need.. כולם נסעו לכיוון, וכשאני אומרת כולם, אני מתכוונת לארבע המכוניות שתפסנו במשך היום. אבל כל אחת סטתה מהמסלול שלנו באיזשהו שלב, והשאירה אותנו ללכת הלאה.
בהתחלה נסענו ברכב קטן ועמוס צמחים. הסתבר שהם ההורים של ג`ומהור. אחר כך בדולמוש שאינו בתפקיד, רכב פרטי עם נהג שתקן וריפוד פרווה על הדשבורד וגג של טרנזיט צהוב שלא היה בו מקום בפנים, שכן הסיע את כל הילדים מהטקס של יום הילד, שגם בו ובמצעדיו המצחיקים נתקלנו בין לבין.
בסוף נשארנו עם עוד 6 ק"מ אחרונים שאף רכב לא רצה לעשות באותו יום ראשון-מנוחה, אפילו לא בשביל להגיע לכנסיה שהיתה כבר למסגד והיתה סגורה בכל אופן. בעליה מתונה, המתאימה למסלול המאמצים הכללי שאנחנו בונים (בשבילי כמובן, ניר לא נראה מתאמץ אפילו קצת), הלכנו לצד הנחל, שעושה, אני נשבעת לכם, רעש של מנוע של מכונית מתקרבת, מלווה בעצי הצפצפות האהובים עלי, גבוהים וארוכים וצרים, נראים כמו זיקוקין דינור מתפרצים מבמה בהופעה חיה של משינה, מצהללים בעליהם שזוהרים בשמש.. כאילו עושים קו�לו�לו� חרישי. ספרתי צעדים למטרים ולקילומטרים כדי לראות איך הם זזים לאט כשעושים אותם ברגל. השמש חממה בנעימים, הנוף הפעים ולמרות סולם המאמצים יכולתי להמשיך עוד ועוד ללכת וללכת. הגלים והמפלים תכולים ולבנים וצלולים ורועשים והגענו ועשינו צהריים עם תה מקומי, כ�י�אה. את אותם הקילומטרים חזרה עשינו באוטו אחד ששכנענו למרות שיום ראשון-מנוחה ויום העצמאות ויום הילד הבינלאומי, לנסוע ליוסופלי. תוך שעה היינו שם בחזרה, עם כל המכולות וכל הרעש והגעש של הנהר, שכנראה רק סכר יביא לו שקט.
Hopa ואנחנו בגרוזיה
מחר כבר נוסעים לגבול תורכיה-גרוזיה, הנמצא כמה ק"מ מהעיר התורכית הופה. כשתקראו את הכתבה כבר נהיה באמצע גרוזיה, בזמן ובמקום.. הופה הופה שניים שניים על המדרכה!
היי שלום, קבביסטן
שלושה שבועות ראשונים ומפנקים של מסע, שלוש ארוחות ביום, שרובן קבבים על צורותיהם השונות. חריפים, מתובלים, יבשים ורטובים, בין עגבניות ובין חצילים, במרק ובקציצה ובסלט ובאורז, ואנחנו מתקבבים והולכים עם הזמן. קצת לפני שעוזבים רצינו להיפרד לשלום מכמה דברים במיוחד: מלצרי האוטובוס - מקצוע תמוה המהווה בעצם שדרוג לתפקיד שממלאים אינספור נערים הודיים עם קולות גבוהים. מלצר האוטובוס התורכי אחראי על המון דברים שהנהג לא צריך לדאוג להם, וכך יכול להתחמק מבורות בלתי נמנעים בכביש, או מכבשים. אדון גרסון בודק כרטיסים וצועק את שם התחנה הבאה בשלוש קריאות מהירות ועוקבות כמו שכתוב בספרים שצריך לעשות, הוא מחלק מים, קפה ותה ולעתים גם עוגיות חנק קטנות, מדי פעם משפריץ מטהר אויר בריח שירותים נקיים על כל מה שנראה כמו שטיח באוטובוס (וגם על ניר כשהוא מוריד נעליים). כמו כן הוא אחראי להשפריץ מיץ-בושם בטעמים שונים שהתורכים מנקים בו את ידיהם בהנאה, מנהג מוזר שניסינו תמיד להתחמק ממנו ובמקום, פשוט העדפנו להשקיע ולהתקלח.
אולי תשים לי קצת סוכר בתוך התה
מלבד כוסות התה המדהימות המלוות אותך בכל מקום, רצינו להגיד שלום לקוביות הסוכר, הבאות לרוב בגודל של שתי כפיות, ונהנות מערבוב וערבול הכפית המהיר, עוזרות לתה להיות יותר נעים, יותר מחליק, ולא מר כמו חיי הנישואין. אז תשתה קפה תורכי ותתעורר
מסתבר שקפה תורכי זה משהו שהיה מקובל כשתורכיה היתה האימפריה העות`מאנית, כשראשי ממשלות היו סולטאנים שבנו חומות ירושלים, וכשהגבולות הקיפו מדינות רחוקות שגידלו בהן קפה טוב והל. היום, קשה להשיג את האגדה, וניר, שהמלה תורכי, שלא לדבר על קפה, עושה לו רוק, מכין לו בחדר בבישולים את הקפה הכי טוב (אחרי חיפושים של שעות ברחוב שמעלים רק חרס של תה). אין עבודה, אין שפם, קשה. בינתיים יושבים המשופמים והמזוקנים, עטורים כובעים אלו ואחרים בבתי תה, שותים ומקשקשים. והעבודה היחידה שהם עושים היא לערבב את שתי קוביות הסוכר המופרזות בכוס הקטנה. היו שלום.
סיכום ונספחים
תורכיה באפריל
כי יש מחירים של לא-עונה
כי הצבעונים פורחים מסביב למסגדים
כי מזג האויר במגמת התחממות, שזה תמיד חיובי
כי יש מעט תיירים, כך שלמקומיים יש סבלנות אליך
כי הנשירים פורחים בכל מקום
כי הציפורים שרות בקול של מלצר אוטובוס: אוצ`יסאר, אוצ`יסאר, אוציסאר.
כי הפסגות של הטורוס מושלגות וזה ממש שווה
כי חמאם זה בדיוק נכון מבחינת הטמפרטורה
כי יש עדיין ערמונים שמוכרים ברחוב
כי הכל בכחול ובירוק..
כחול וירוק
בתוך כל הכחול והירוק הזה של הקצ`קר, שהוא לדעתי היפה ביותר באזור, אנחנו מתעוררים לבוקר אחרון, שומעים את הפסקול הקבוע כמעט של תורכיה, המערבב לנו את עמיר לב, אביתר בנאי וסיון שביט (שמתערבבים גם ככה זה באלבומיו של זה), מספרים את חלומות הלילה, וקמים בשיחת בוקר:
- אני רוצה שיהיה מזג אויר טוב ואני רוצה שנאהב ואני רוצה שנהיה בריאים ושמחים ואני רוצה שהכל יהיה בסדר ושנהיה במקומות מדהימים ושיהיה לנו כיף כל הזמן ואני רוצה שתהיה שמח ותחייך..
-אני רוצה קפה, אפשר?!
"הייתי קונה לו קצת קפה שיפסיק לשתוק
יד ביד היינו הולכים, כחול וירוק, כחול וירוק.
זהו, ממשיכים במסע בין ה-yok וה-meyo, להתראות.
נספח למואסי הקבבים וסתם צמחונים
מתכון מהיר ממטבחו של ניר שעשינו כשהתגעגענו לאוכל כמו בבית. יצא דומה :-).. הנה המתכון לקארי ירקות (הקרדיט לכל האנשים הטובים שנתנו לניר להיכנס למטבח שלהם בהודו):
קארי ירקות
רוטב קארי בסיס:
מצרכים:
1 בצל גדול מאוד, קצוץ דק-דק
4 עגבניות - רצוי מקולפות, קצוצות דק-דק או מרוסקות
אבקת קארי
אבקת קוקוס (בתורכיה נקרא הינדוסטן :-))
מעט פטרוזיליה
מלח
פלפל שחור
צ`ילי
מעט חלב
רצוי ולא חובה: גראם מסאלה
איך עושים:
מטגנים את הבצל עד שהוא הופך לשקוף. מוסיפים את העגבניות המרוסקות ומעט מים ומבשלים 10 דקות. מוזיפים את אבקת הקארי, צ`ילי, מלח, פלפל וקוקוס, ומבשלים 5 דקות. מוזיפים חלב, מתקנים את התיבול ומבשלים עוד 5 דקות.
מאכלים עם רוטב קארי (כמה אופציות):
1. לבשל ברוטב קוביות גבינה מלוחה ולאכול עם לחם. אפשר להוסיף גם על יתרד (מומלץ!)
2. לאדות ירקות: קישואים, פלפלים, חצילים, תפוחי אדמה (הרבה זמן!), אפונה, גזר, כרובית. כשהירקות רכים, לבשל אותם כמה דקות ברוטב ולשפוך הכל על אורז.
