מחנה המתנה
לאחר שהעברנו 7 שעות בהמתנה לקצין שיחזור, כבר היה חשוך מדי בחוץ כאשר לרווחתינו, שמענו את הרעש החזק של עצירת הג`יפ הרוסי. קצין אחר, כנראה בדרגה גבוהה יותר, נכנס ל"גר" כשהוא לבוש כובע "דיסטאנס" בצבעי הסוואה ומלווה בחיילים שפגשנו קודם. אחרי הכנסת אורחים טיפוסית של שעה הוא הסביר לנו כשחיוך רציני נסוך על פניו, שמחר נוכל לחזור לבירת המחוז, Olgii, ולהתקשר לשגרירות שלנו. שמחים לשמוע על ההתקדמות יצאנו החוצה, מוכנים להקים את האוהלים ליד ה"גר", כאשר לפתע דרש הקצין שנבוא איתו לבסיסו הצבאי ונבלה את הלילה שם. התחלנו להתווכח, תוך שאנו מרימים את קולותינו ודורשים להישאר במקום, אבל הקצין אחז בידו מכונת יריה דימיונית מכוונת לבטנו של רון תוך שהוא מוציא מפיו קולות של ירי.
טיעון זה שיכנע אותנו בקלות וכך מצאנו את עצמנו יושבים בדממה במושב האחורי של הג`יפ.
הדרך לבסיס עברה בשקט והופרעה רק על ידי היללות שלי (עדיין חולה) בכל קפיצה של הג`יפ. לפתע הג`יפ עצר. נאלצנו לחכות 30 דקות נוספות עד שהנהג שלנו ושני החיילים רוקנו בקבוק וודקה בחוץ והיו מוכנים להמשיך. מחשבות על בריחה חלפו בראשינו כשראינו שהמפתח נשאר בג`יפ אבל המחשבות אלו נעלמו כלעומת שבאו. בחלק האחרון של הנסיעה הנהג שלנו הפגין את יכולת הנהיגה תחת השפעת אלכוהול שלו כשחצה שלושה נהרות ונהג מהר יותר משנהג בכל 12 הימים הקודמים וכל זאת בלילה אפל ללא ירח.
הגענו למחנה קטן מוקף גדר עץ צנועה. הצטווינו להקים את האוהלים שלנו במרכז המחנה ולאחר 20 דקות, עייפים מכדי לבשל ארוחת ערב נורמלית, הצטופפנו כולנו באוהל שלי, ואכלנו תירס ושעועית מקופסת שימורים וקופסת עוגיות אחת. כמעט רדום לגמרי, שמעתי את הדיווח של רון מבחוץ: "יש חייל ששומר עלינו".
בבוקר היום השלישי של הבלגן הנ"ל, בדיוק 6 חודשים אחר שהשתחררתי מהצבא, מצאתי את עצמי שוב בבסיס צבאי, הפעם במקום כלשהו במונגוליה.חוסר הוודאות סביבנו הטריד אותי. אף אחד לא הזכיר עדיין כלא, תשלום קנס או פתרון אחר לבעיה. נראה היה שאף אחד לא יודע איך להתמודד איתנו או מה לעשות עם המקרה שלנו. היה חשוב לנו להגיע ל-Olgii, שם נמצא הטלפון הקרוב ביותר, כיוון שרצינו לעמוד במצב בו נוכל התקשר לחבר ב-Ulaan Bataar או במקום אחר, במקרה של מצב חירום.
המעצר הזה די מוזר. לא נראה שיש קצין אחראי, אין שומרים ואנחנו יוצאים ונכנסים אל המחנה על פי רצוננו. ילדי החיילים מסתובבים מסביב למחנה והתנועה היחידה אל ומחוץ לבסיס היא של פרות וכבשים העוברות מפעם לפעם דרך השער הראשי. ניסינו לדלות קצת מידע מהנהג שלנו והבנו שבצהריים נעזוב ל-Olgii. בעודנו מקווים שהמידע אכן נכון, הלכנו להנות מהנוף הנפלא שמסביב למחנה. האזור בו המחנה ממוקם, הנקרא בפי המקומיים Sergally, הוא תערובת של אגם ענק ועמק המוקף בהרים גבוהים. כאן, על פי התכנון המקורי, היינו אמורים לבקר ולבלות מספר ימי מנוחה - רק שלא חשבנו שנבלה את הזמן הזה עם הצבא המונגולי.
כאשר ארזתי את הג`יפ והתכוננתי לעזיבה, הבחנתי שרון ודני נעלמו. ירון אמר לי שהם ליד האגם ושנאסוף אותם בדרך החוצה. הסבירו לנו שהדרכונים נמצאים אצל החייל שיבוא איתנו לבירת המחוז ושם יימסרו לידינו. אחרי שאיחלו לנו נסיעה בטוחה ומזל טוב בדרכנו, החיילים וילדיהם נפנפו לנו לשלום וחייכו וכך עשינו גם אנחנו. כשהגענו לשפת האגם לא יכולתי להאמין למראה עיני: דני, רון ואחד החיילים ששמרו עלינו קודם דגו באגם. דומה היה כאילו הצבא המונגולי מאומן יותר בתפיסת דגים מאשר בשמירה על משיגי גבול ישראלים כיוון שהחייל דג וניקה ביעילות ובמהירות עשרה דגים ונתן לנו אותם במתנה.
סוף הפרשה באולגי
במשך ארבע שעות הנסיעה חזרה ל-Olgii, שיחקנו קלפים, פטפטנו, בשלנו את הדגים לארוחת צהרים ונהנינו מהנוף היפה שבחוץ. כולנו היינו במצב רוח טוב, מרגישים שההרפתקה הקטנה שלנו קרובה לסיומה ומשועשעים ממאורעות היום. כשהגענו, החייל כיוון את הנהג לבסיס צבאי גדול (כנראה `פיקוד מערב`) וביקש מאתנו לחכות בחוץ. אחרי זמן מה קצין נוסף, מבוגר יותר, יצא החוצה ואחרי שיחה ארוכה עם הנהג שלנו, המילה היחידה שהבנו הייתה Markash שפירושה "מחר". הסברים וויכוחים לא עזרו והבנו שנאלץ לבלות לילה נוסף ללא הדרכונים שלנו. למחרת ארזנו את מטלטלינו בזריזות ומיהרנו בחזרה לבסיס המרכזי תוך תקווה לפתור את המצב מהר ככל האפשר ולעזוב את העיר כדי להמשיך את הטיול המתוכנן חזרה לכיוון מזרח. הגענו לבסיס ומיד לווינו פנימה. בדרכנו לבניין המרכזי ראינו בסיס ישן, אפור ומלוכלך שנראה כזקוק לטיפול דחוף מידיו של רס"ר צה"לי. כשעלינו במדרגות הנהג שלנו נלקח לחדר ומסיבה לא ברורה לנו, אנחנו נלקחנו חזרה אל מחוץ לבסיס והתבקשנו לחכות שם.
הנהג חזר והתניע את הג`יפ. ניסינו לשאול אותו היכן הדרכונים ומתי אנחנו עוזבים אבל כל מה שהוא היה יכול לומר היה "ויזה", "ישראל" ו-"Problem". בעודנו מבולבלים ומשוחחים בינינו, עצר הג`יפ ליד תחנת המשטרה המקומית."היינו בצבא, אז למה לא משטרה עכשיו", חשבתי לעצמי, אבל במקום צעדנו לבנין לא משולט ממול לתחנת המשטרה. דלתות מרופדות וכל מיני מכשירים שנראו כמו מכונות פוליגרף הזכירו לנו את הק.ג.ב שראינו בסרטים וגרמו לנו לחפש מראה כפולה בחדר אליו הובילו אותנו, אבל לא הייתה כזו.
שני אדונים התיישבו ליד השולחן והזמינו אותנו לשבת. הצעיר,בעל פנים ארוכות ולבוש חליפה התחיל לדבר באנגלית: "אתם נמצאים במשרד של ה...FBI המונגולי". החלפנו מבטים, לא יודעים אם לצחוק או לברוח. האיש המשיך: "אנחנו סוכנים של ה-FBI המונגולי והצבא שלח לנו את הדרכונים שלכם עם מכתב שאומר שהשגתם גבול של אזור שמור. כמו כן הויזה שלכם אינה בתוקף ואינכם רשאים להיות במונגוליה כרגע. אתם מבינים?". התחלנו להסביר את כל הסיפור לסוכן דובר האנגלית, אבל כל הידע שלו באנגלית, מסתבר, התמצה במה שהוא ציטט לנו וכל מאמץ להסביר או לשאול משהו זכה להענות בשאלה הקבועה "האם אנחנו מבינים את ההאשמות נגדנו". הסברנו לסוכנים שהויזה שלנו טובה ושהם צריכים להתקשר ל-Ulaan Bataar לשאול אותם בעניין. הסוכנים הסכימו ואנחנו יצאנו החוצה והמתנו.
אחרי שעה ללא מענה חזרתי פנימה אל הסוכן הצעיר ושאלתי מה קורה. הוא שאל אותי אם דיברתי עם השגרירות שלי והבנתי שהוא לא התקשר לאף אחד בבירה וציפה ממני לעשות את כל הטלפונים. בעודנו חושבים האם להתקשר או לא לשגרירות בבייג`ין, החלטנו לתת למישהו נוסף מלבד סוכן ה-FBI לדעת על המצב שלנו, כך שהתקשרנו לחבר שלנו באולן בטור. דווחנו לו בקצרה והסכמנו שנתקשר אליו מאוחר יותר באותו יום. כשחזרנו למשרד ה-FBI שאלתי את הסוכן למה אנחנו מחכים והוא אמר לי שהם מביאים מתורגמן.
4 שעות מאוחר יותר קראו לנו חזרה פנימה. המתורגמנית, עובדת של תחנת המשטרה (שבצד השני של הכביש), הייתה נערה צעירה בשנות ה-20 לחייה בעלת שער קצר ומבט עסוק. היא הסבירה לנו את כל העניין, בפעם העשירית, ואמרה לנו שאנחנו צריכים להודות שעברנו על החוק, לשלם קנס ואז נוכל ללכת. נרגשים מהעובדה שסוף סוף מישהו מציע פתרון מעשי לבעיה, רצינו לדעת כמה נשלם. "ובכן", אמרה התורגמנית, "הסוכן אומר שבדרך כלל הקנס לסוג כזה של עבירה הוא 60$ לכל אחד אבל לכם, התיירים, הקנס יהיה רק 40$". היות והרגשנו שהקנס מעט גבוה ביקשנו לראות את החוק שמפרט את גובה הקנס.
התבקשנו לכתוב ולחתום על הצהרה שעברנו על החוק. מודאגים שיותר מאוחר מישהו ישתמש בה בבית משפט כתבנו את ההצהרה בפירוט ובאריכות ולא ממש הודינו בשום דבר. אחרי שחתמנו על הניירות הסוכן שינה את דעתו בקשר לגובה הקנס ואמר שאנו צריכים לשלם רק 20$ כל אחד, דבר שהיה מקובל על כולנו.
לבסוף לאחר ארבעה ימים, שלושה "גרים", שני בסיסים צבאיים ומשרד אחד של המשטרה החשאית, מעצרנו הסתיים. המתורגמנית נתנה לנו בחזרה את הדרכונים שלנו והזמינה אותנו לבלות את הלילה איתה ועם כמה מחבריה. הסברנו לה בנימוס שאנחנו להוטים לעזוב את העיר והיא לקחה את כתובות ה-E-MAIL שלנו ונפנפה לנו לשלום.
