מגיעים למערב מונגוליה
הדרך הטובה והקלה ביותר לטייל במונגוליה היא בג`יפ. החלטנו לשכור ג`יפ רוסי עם שני חברים ישראלים, דני ורון, ולחקור את מדבר גובי ואת מערב מונגוליה. עשרים ימים אלו ו-5000 הקילומטרים שעברנו בדרכים הולידו את הסיפורים הבאים: ביום ה-11 הגענו אל Bayan-Olgii, המחוז המערבי ביותר במונגוליה. 90% מאוכלוסיית המחוז (aimag במונגולית) היא חאזאקים שרובם מוסלמים (בניגוד לשאר מונגוליה, שרוב אוכלוסייתה בודהיסטית). היינו בדרכנו אל החלק המערבי ביותר של המדינה, אל משולש הגבולות בין מונגוליה, סין ורוסיה, ואל כמה מהנופים היפים ביותר שיש למדינה להציע. בנוסף, רצינו לפגוש באוכלוסייה המקומית והמעניינת.
בחיפושינו אחר מתורגמן ב-olgii, בירת המחוז, שיעזור לנו להכיר ולתקשר עם החאזאקים, ניתקלנו בפיטר ההונגרי. פיטר, בחור צנום בעל שיער בהיר ואף שבור, עושה דוקטורט על אוכלוסיית הנוודים ומדבר לפחות ארבע שפות שונות (חאזאקית, מונגולית, אנגלית והונגרית). הוא הסביר לנו כי האזור אליו אנו מבקשים להיכנס, הוא אזור מוגן ואנו נזדקק לאישור (פרמיט) כדי להכנס אליו. הוא יעץ לנו להשיג את הפרמיט מתחנת המשטרה המקומית או בעמדת הצבא באזור עצמו. היות והשעה הייתה כבר שש בערב של יום ראשון, והיום למחרת היה יום חג הנאא`דם המקומי, החלטנו לדאוג לפרמיט בגבול עצמו אצל החיילים, היות והייתה לנו הרגשה שנצטרך לשלם שוחד בין אם נקבל ובין אם לא נקבל פרמיט מהבירה.
מרותקים לנוף העוצר נשימה של שדות המרעה הירוקים, האגמים הנוצצים והפסגות המושלגות, לא שמנו לב כשנהגנו עצר ליד שני רכבים מקומיים בראש גבעה. בעודי מנסה ל"תפוס" במצלמתי רוכב סוס חאזאקי לבוש בתלבושת המסורתית ובכובע נוצות, ניגש לג`יפ איש מונגולי דובר אנגלית ושמו מיסטר סת, והחל לשוחח עם השאר. אותו מיסטר סת, איש נמוך ושמנמן בגיל העמידה, הלבוש בבגדים מערביים וכובע מצחיה, סיפר להם כי הגיע מאולן בטור לבקר את משפחתה של אשתו. זמן קצר לאחר מכן, התקרב אלינו עוד מקומי, שמיסטר סת הסביר כי הוא מפקח של האזור המוגן. האיש הגבוה והבנוי לתלפיות ביקש מאיתנו בפנים חמורות סבר להציג בפניו את הדרכונים ואת אישור הכניסה שלנו לאזור. הוא הסביר כי זה עתה עברנו את גבול האזור השמור (גשר ללא שלט) והיות ואנו 100 מטרים בתוך השטח, עלינו להתלוות אליו.
ללא ברירה אחרת, התלוונו במכוניתו לאיש, שעדיין אחז בדרכוננו, אל תוך אותו שטח אליו נאסר עלינו להכנס. אחרי 30 ק"מ "קופצניים" הגענו אל הגר (בית מונגולי מסורתי) בו התגורר המפקח. מיד הוזמנו פנימה והתקבלנו בקבלת הפנים המסורתית - צ`אי (תה לבן מלוח), Boortsog (לחמניות נוקשות), ואם התמזל מזלכם (או שלא) תקבלו גם Aaruul (יוגורט מיובש שנראה כגבינה).
מעצר בית
כשהסתיים אותו חלק מנומס של האירוח כבר השתוקקנו לסגור את העסק ולקבל בחזרה את הדרכונים. המפקח הסביר שוב כי חצינו את גבול האזור המוגן ללא פרמיט. כשניסינו למצוא פתרון ושאלנו אם עלינו לשלם קנס כלשהו, המפקח קם על רגליו, לקח מחברת ורשם בה 5000 דולר. היינו בטוחים שנפלה אי הבנה וחשבנו שהוא התכוון ל- 5000 טורגות (כסף מקומי, כ-5$), אך המפקח צחק ואמר "US Dollars", ככל הנראה צירוף שתי המילים היחידות שהכיר באנגלית. אחרי כמה נסיונות כושלים למצוא פתרון, החליט המפקח ללכת לישון. המומים ממהלך זה, החלטנו שגם אנו יכולים לשחק את אותו משחק, ויצאנו החוצה לשחק כדורגל עם ילדיו של המפקח.
כשעה מאוחר יותר הגיע שכן חאזאקי, לבוש כובע מוסלמי מסורתי ובעל שפם לבן, לקח את השיחון שלנו, פתח אותו בפרק "חירום" (בו מעולם לא חשבנו שנשתמש) וניסה לתת לנו רמזים לפתרון בעייתנו. הוא הראה לדני את המשפטים "לא הבנתי שעשיתי משהו לא בסדר" ו"אני רוצה ליצור קשר עם השגרירות", ואז הצביע עליי והראה לנו את המשפט "אני חולה, בבקשה קחו אותי לבית החולים". זה נשמע כרעיון טוב שיעזור לנו להגיע לטלפון, כך שמאותו רגע שכבתי על הרצפה בפרצוף חולה כאילו זה עתה מישהו הוציא את האפנדציט שלי ללא הרדמה.
אחרי שעתיים של המתנה הערנו את המפקח. דני ניסה לנהל משא ומתן להחזרת דרכוננו, והראה למפקח את כל המשפטים אותם סימנו בשיחון להסביר כי הייתה זו טעות תמימה. למרות זאת עדיין התעקש האיש על 5000 דולרים, ולאחר התייעצות קלה בין ארבעתנו, הגענו למסקנה כי אין ספק שהאיש מושחת או מטורף, והחלטנו לעזוב את הגר ולראות מה יקרה. בעודנו יוצאים החוצה, מגבשים מספר רעיונות לפתרון הדילמה (לנסוע בחזרה ל-olgii, לפצוח בקרב אגרופים עם המפקח או פשוט לשכוח מהדרכונים), נוכחנו כי נהגנו עדיין בתוך הגר, מתעלם לחלוטין מרצוננו לעזוב. כשקראנו לו בשנית, הוא הופיע והסביר כי המפקח מצפה מאיתנו לחזור מחר ולפתור את הבעיה. נתנו לנהג 20 דולר כדי לנסות לשחד את המפקח, אך ללא הועיל, ואנו החלטנו לצאת ולחפש מתורגמן. נאמר לנו כי ישנו מקומי דובר אנגלית אי שם בפסגת הר לידינו, וכך התנענו את הג`יפ ועלינו במעלה ההר, מחפשים "גר בערימת שחת".
בסיומה של נסיעה שארכה שעה, לאחר ששאלנו בגרים השונים ולבסוף טיפסנו ברגל לבית המתורגמן, נתקלנו בקבלת פנים לא צפויה. ליד הגר חיכה הכלב המשפחתי, מאיים ומזיל ריר. במרוצתנו אל הכניסה, מנסים להתחמק מההתקפה, מצאתי עצמי דוחף את רון לתוך הגר של המתורגמן בעודי מנסה לא לחטוף נשיכה באחוריי. מיד הבחנו בעושרה של המשפחה. הגר היה גדול מרוב אלו שבקרנו, וקבלת הפנים המסורתית לוותה ב-boortsog טריות (!) ואפילו במספר ממתקים. אחרי חצי שעה נוכחנו כי האדם דובר האנגלית הוא לא אחר מאשר מיסטר סת בכבודו ובעצמו, אותו פגשנו קודם. הוא סיפר לנו כי הוא טייס בחברת התעופה הלאומית MIAT ולמד לדבר אנגלית במסגרת קורס הטייס שעבר בגרמניה ואוקראינה. מיסטר סת הסכים לעזור לנו וביקש מאיתנו לחזור למחרת בבוקר. הקמנו את אוהלנו במרחק שקרוב מספיק לגר שלו אך רחוק מספיק מהכלב, ושוחחנו על האפשרויות העומדות בפנינו על ארוחה טובה מסביב לאש המדורה. כולנו הסכמנו כי זו רק שאלה של כסף, ודנו כמה נסכים לשלם ומה ערכם של הדרכונים בשבילנו. התכרבלתי בשק השינה שלי, מחייך, תוהה אם מחר אבלה את הלילה על רצפת כלא קרה.
התעוררתי לצלצול השעון המעורר, פתחתי את רוכסן האוהל, הנוף סביבי היה אחד היפים ביותר שראיתי. האגמים, ההרים והירוק מסביב, שנראו ממש כמו גלויה, אתגרו את דאגותיי ומחשבותיי לגבי היום החדש. הלכנו להביא את מיסטר סת ונסענו אל בית המפקח. שוב התקבלנו באותה קבלת הפנים עם האוכל והאירוח בדיוק כמו ביום הקודם, ואפילו בעזרת המתורגמן המפקח חזר על דבריו ולא היתה שום התקדמות. לפתע שני חיילים במדים נכנסו לבית והצטרפו אלינו. הם שוב חזרו על הסיפור עלינו, משיגי הגבול, אך לא אמרו דבר בקשר לעונש או קנס. אחרי 90 דקות של אותם דיבורים יצאנו החוצה וללא הסברים נוספים נערך חיפוש כללי בג`יפ שלנו, וכל הציוד שלנו נפתח. לפתע הוחזרו לנו דרכוננו, ומיסטר סת הסביר כי עלינו להתלוות לחיילים כדי לפגוש בקצין בדרגה גבוהה יותר. עם הדרכונים בחגורות הכסף שלנו הרגשנו כה קרובים לפתרון וקפצנו על הג`יפ עם החיילים בלי לבזבז רגע נוסף.
חמש דקות לאחר מכן הגענו אל גר פרטי שהיה שייך למשפחתו של אחד החיילים. אשתו של אחד החיילים, אשה קשת יום נמוכה בשנות הארבעים לחייה, קיבלה אותנו בקבלת הפנים הרגילה, בעודינו מחכים לקצין. אני עדיין שיחקתי את תפקיד החולה, מתפתל מכאבים על הרצפה, עד שהוצעו לי מיטה ושמיכה, אותן קיבלתי בשמחה. לאחר כשעה הגיע הקצין וביקש שוב לראות את דרכוננו, אחרי שהסביר לנו (שוב) כי חצינו את הגבול לאזור האסור. מבעד לצלילי קינוח אפי חזק ככל שיכולתי, ביקש הקצין שנבוא עימו לבסיס שלו. היות ומיסטר סת עזב קודם לכן, לא היינו בטוחים בקשר לכוונתו של הקצין. מפחדים להעצר, סירבנו להתלוות אליו והתעקשנו להישאר במקומנו. הקצין לא איבד את קור רוחו, קפץ על הג`יפ והשאיר אותנו מאחוריו, בלי דרכונים, בלי נהג, בלי ציוד ובלי שום מושג בקשר למה שעומד לקרות. שני חיילים הושארו מאחור לשמור עלינו בגר. לפתע, בעליו של הגר הוציא החוצה את הקלצ`ניקוב שברשותו והניח אותו כך שנבחין בו. כבר לא היה ספק-אנחנו במעצר גר.
