רועי בדרך המשי: סופת שלגים ופאי תפוחים

רועי שושי מטייל בדרך המשי. כעת הוא עובר בין הערים שיאחה וצ`נגדו שבסין, ישן באוהל כשמסביב סופת שלגים, מוצא את פאי התפוחים המיוחל וגם פוגש דובי פנדה.
רועי שושי
|
שמור לעצמי
תמונה ראשית עבור: רועי בדרך המשי: סופת שלגים ופאי תפוחים
© Depositphoto

שיאחה ומנזר הלברנג

דרום גנסו, צפון ומערב סצ`ואן וצ`ינחאי. אלה הם האיזורים הטיבטים שבתוך סין. יש בהם חופש רב יותר, כיוון שהם באיזור הארץ המרכזית שיש בה התיישבות סינית מועטה יותר. בגלל מיקומם בשולי הרמה הטיבטית, הפכו הכפרים להיות תחליף לביקור בטיבט בשביל חלק גדול מהאנשים ואצל טניא ואנוכי מתחילה להתפתח מחשבה על ביקור בגג העולם השני. אבל לפני הכל קצת תלונות:

 בלינשיאה(Linxia) רק עברנו בדרכנו לשיאחה-(Xiahe). אוטובוסים כבר לא היינו אז נאלצנו לישון שם, שזה עוד מילא, כבר ישנו במקומות גרועים יותר. אוסף מלכודות בעלי החיים שנמכרו בכל פינה היו מעניינים למספר דקות. אבל דווקא הזוג שפגשנו שם, אוסטרית וקנדי, גם הם בדרך לשיאחה ועובדים בבייג`ינג- עליהם דווקא יש לנו הרבה מה לספר. באוטובוס לאחר שאמרנו להם "שלום" וזכינו להתעלמות גורפת מצידם חשבנו שהם לא שמעו. כשהגענו וגילינו שוב שהמדריך שלנו לא היה מעודכן, המילה `סולידריות` עלתה במוחינו. חשבנו לשאול אותם איפה ניתן לישון, לפי מה שמצויין במדריך החדש והנוצץ שלהם ושיחד עם ידיעת השפה הסינית היה שילוב מנצח. הם לא ממש ענו וכשהגענו למלון הראשון וראינו שהם מדברים סינית עם פקידי הקבלה, כשהם לא טורחים לתרגם את דבריו והוא מצידו מעדיף שלא לדבר איתנו אנגלית, אמרנו יפה שלום ויצאנו לחפש מלון אחר. למחרת כשהגענו למחוז חפצינו טיפסנו, טניא ואני, לגג המיניבוס להוריד את התיקים, אני מעביר לטניא שעומדת על הסולם ומעבירה הלאה, הם לקחו את התיקים ונעלמו, שלנו היו עדיין על הגג...כששאלו אותנו למחרת האם נרצה להצטרף אליהם לטיול ב-GRASS LAND אמרנו `תודה אבל לא`.

אם נחזור מעט אחורה אז ראוי לציין שבאוטובוס ל-Xiahe, בפעם הראשונה בביקורינו בסין, שאנשים חייכו אלינו. זה היה אמנם בין הקאה אחת לשניה, כי לטיבטים באיזור הזה, כך גילינו, קשה להחזיק בבטן את הארוחה האחרונה שלהם, אך בכל זאת היו אלה חיוכים. בין חיוך לחיוך לא הפסקנו להסתכל על התלבושות היפות אותם לבשו. מעיל עבה עם שרוולים, הרבה יותר מדי ארוכים לגברים, שהתקשטו בהמון תכשיטים והנדן מתנדנד מבעד לחגורה. הנשים, שגם שרווליהן כאילו יצאו משליטה, כל אחת עם משהו מיוחד- אם זה צעיף, כובע, או אפילו סיכת ראש. רוכבי האופנועים, התחליף המודרני לסוס, שחלפו על פנינו צרובים מקרני השמש מרכיבים משקפיים כהים וענקיים, שיערם הארוך מתבדר ברוח או אסוף בכובע ייחודי רק להם. בכלל, עניין השיער שם, כך נגלה בהמשך הדרך, חשוב מאוד לגברים הטיבטים ומסרקים עשויים קרניים של חיות ילוו אותנו לכל אורך הדרך באיזור זה.

 בשיאחה נמצא מנזר הלברנג- אחד מששת המקדשים המרכזיים של מסדר הגלוגפה- הכובעים הצהובים ומהווה מקום עליה לרגל להמוני מאמינים, אפילו מטיבט עצמה. בימים בהם ביקרנו התכוננו הנזירים לאחד הפסטיבלים על ידי הכנת ציורי חול על שבילים במנזר, דוגמאות מרהיבות, שנשטפו בזרם הרגליים שעבר עליהם. משעות הצהריים ועד שירד הערב שיחקו נזירים נוספים משחק כדור בחצר המרכזית. ללא ספירת נקודות, ללא חוקים מיוחדים. מישהו בועט בכדור לגובה עצום וכולם מתחילים לצעוק ומנסים לתפוס, מי שתופס בועט שוב וחוזר חלילה. דמיינו מאות נזירים עושים זאת במשך מספר שעות.

עולי הרגל התקשטו במיטב בגדיהם והלכו סביב הקורה , מסובבים גלגלי תפילה ציבוריים או אישיים וממלמלים תפילה חרישית. כולם מזמינים אותך להצטרף אליהם בחיוך והושטת יד. במשך שעות טניא ואני התסובבנו וצפינו באנשים המיוחדים. אחד מהם ביקש שנצלם אותו על יד גלגל תפילה. כשראה את התמונה ולא הבין מדוע אין הוא יכול לקבל אותה הרי היא פה על המסך, אנחנו לא הצלחנו להסביר לו והחלטנו להדפיס אותה ולתת לו אותה ביום המחרת. הוא כבר לא היה שם, כנראה חזר לכפר ממנו בא.

 באחד המקדשים הקטנים הזמין אותנו נזיר לחדרו ואנחנו קפצנו על ההצעה. במרכז החדר על השולחן עמדה קערה ובה גוש בשר וכמה כיסוני בצק ממולאים שכבר לפני כמה ימים נחשבו מאוד ישנים. אנחנו בחוסר ידע מופגן חשבנו שנזירים בודהיסטים לא אוכלים בשר. חשבנו שהגוש המיובש זה בטח טופו והכיסונים מלאים ירקות. בהמשך לכוס התה קיבלנו כל אחד כיסון בצק. ביס אחד והבנו שהם כן אוכלים בשר והבצק ממולא גם בעלי שום שאני באופן אישי ממש לא אוהב וגם בשומן, שאינו כוס התה של שנינו. הנזיר מביט בנו בעניין ואוכל את שלו בהנאה. כשחשבנו שכלו כל הקיצים, הגיעה שיחת הטלפון המיוחלת. ברגע שבו סובב מארחינו את הראש, הבזיק במוחינו הרעיון והממולאים נעלמו כלאחר יד בתיק אותו סחבתי, שלא היה מרוצה מזה בכלל ולראיה הסריח כל יום המחרת. על טיול ב-GRASS LAND ויתרנו כאמור, גם בגלל שהכל עדיין צהוב והעדפנו לטייל על ההרים מסביב, כשקרני שמש של סוף חורף מלוות אותנו ואנחנו נהנים פעם ראשונה מזה מספר חודשים להסתובב עם גופיה ארוכה בלבד.

לתחילת הכתבה

שטרודל בלנגמוסי

ללאמנגמוסי (Langmusi ) הגענו כדי לאכול פאי תפוחים. אותו פאי הצליח להתחמק מאיתנו בכל סין בטענה ש"זו לא העונה" או "המקום שמגיש אותו סגור", אבל לא בלאנגמוסי. מודיעין מדויק שהתקבל מאפרת וידענו שכאן נמצא הפאי הטוב ביותר בצד הזה של אסיה. הגענו, זרקנו את התיקים בעוד מלון שלעולם לא מחליף מצעים ורצנו למסעדה של לישה, רק כדי לגלות שאין פאי תפוחים. אנחנו חשבנו שזה שוב בגלל שאין שום תייר מלבדנו אך לישה הבטיחה שתכין לנו אחד לערב. אז אכלנו משהו אחר וחיכינו בינתיים. טיפסנו לסטופה שמשקיפה על הכפר והלכנו גם בקניון יפהפה. בערב היה פאי. אין לי למה להשוות כי בעבר אכלתי שטרודל שהוא גם סוג של עוגה עם תפוחים, אבל היה באמת מעולה.

על יד הכפר נמצא הר בגובה 4800 מטר עליו תיכננו לטפס ביום המחרת. כיוון שזמן יש לנו בשפע, עשינו מה שאנחנו הכי טובים בו- קמנו מאוחר ורק אז התחלנו להתארגן. אחרי הקניות הרגילות של ירקות, אורז וחמאת יאק, שבעלה של לישה עזר לנו לבחור אחת לא מקולקלת, יצאנו לדרך, כשהחל לרדת שלג. לאחר מספר שעות הליכה כשהרוח והפתיתים הפכו לבלתי נסבלים והעליה גם נהייתה קצת יותר חדה, הקמנו אוהל על יד מאגר מים סכור. כנראה שמישהו חיכה שנקים אוהל כי ברגע שהקמנו את האוהל הדרדר מזג האוויר פלאים וסופת שלג במלוא עוצמתה נשבה סביבנו והורידה את הטמפרטורות בתוך האוהל אל מתחת לאפס. שק השינה שלי, לא להפתעתי, קצת התבלבל וקירר במקום לחמם עד שדחפתי פנימה גם מעיל פוך. בקבוקי המים קפאו על יד ראשינו.

בבוקר התעוררנו ליום שמשי עם מחשבות על המשך הדרך. המישהו מהפסקה הקודמת כבר החליט בשבילנו. את שק השינה של טניא שהיה תלוי על האוהל לאוורור הוא העיף למרכז הבריכה לצידה ישנו- הוא צף לדפנות רגע לפני שקפצנו להוציא אותו. טניא רצתה לשים עליו אבן כדי שלא יעוף שוב. מישהו החליט להפיל את האבן על האצבע. כשהבנו שאנו לא ממשיכים, הוא גם שפך לנו את הסיר עם ארוחת הצהריים. ירדנו חזרה לכפר ואכלנו יאק בורגר מצידי והמבורגר ירקות מהצד השני של השולחן.

 שוב קמנו בבוקר, הפעם היה עדיין חשוך וקר נורא. ידענו שהיום נגיע לעיר צ`נגדו (Chengdu) אבל עצרנו בעיר Zoige כי לא היה מקום באוטובוס ההמשך. ישנו בחדר מעל אחת המסעדות. כמו שנאמר, לא משהו לספר עליו בבית. כשכבר עלינו לאוטובוס לא הבנו מדוע אנחנו היחידים ששמים את התיקים בתא המטען. כנראה בגלל כעשרים וחמישה גורי כלבים שהיו שכנים לנסיעה של תיקינו האהובים (טניא קוראת להם ביתינו הנישאים). כשגילינו זאת, כבר היה מאוחר מדי. התיקים, בעיקר זה של טניא, היו מלאים בכל הפרשה אפשרית של גורי כלבים שתקועים בתא מטען של אוטובוס, עם נהג שנוסע כמו משוגע. הסינים, כמו סינים, חשבו שזה מצחיק. הגענו מותשים עם תיקים מצחינים. אוטובוס עירוני נוסף ומצאנו עצמנו באחד ההוסטלים בצ`נגדו ובעצם בפעם הראשונה מאז סין. מכאן יצאנו לבקר את Dafo, הבודהה המפורסם. היה מדהים ומרשים לא פחות משהיה גדול וגם הפארק הסובב היה פורח וירוק במיוחד.

 אך הכל התגמד למראה הסנדויצ`ים שהכנו לאותו היום. בצ`נגדו מצאנו סופר ענקי מרשת צרפתית וכיאה לצרפתים, היו שם בגטים. בתוך הבגטים הכנסנו: חביתות, עגבניות, חסה, בצל ירוק ומטוגן, פטריות טריות וגם מטוגנות, פרוסות גבינה צהובה ובדפנות מרוחה חמאה. בביס הראשון ירדו לנו דמעות של אושר מהעיניים. אחרי כזה סנדויץ` היינו חייבים יום מנוחה ויומיים אחר כך כבר התייצבנו אל הפנדות במרכז המחקר. את הביקור אפשר לסכם בחמש עשרה מילים: אם היה אפשר לאמץ אז היינו לוקחים את כולם, גם את האדומות שבכלל דומות לשועלים.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

הזמנת חופשה לסין

כתבות מומלצות עבורך על סין

קצת השראה לטיול הבא

הכתבות הכי נצפות השבוע

הפוסטים הכי נצפים השבוע

הטיפים הכי נצפים השבוע

עקבו אחרינו לכל העדכונים החמים בארץ ובעולם