פסיפס תרבויות בקאשגר
חוטמיות לבנות קישטו את הכבישים הסלולים אל קאשגר ונהרות אדומים מבליית הרי החול ליוו אותנו בדרך. הגשם טפטף למרות שמסביב היה מדבר. נכנסתי לסין שוב והפעם מהצד ההפוך, מהצד שאליו הסינים תמיד שאפו להתפשט וכבר מאות שנים הם נטשו את הרעיון, למרות משאת נפשם של הקיסרים - הסוסים השמיימיים המלחחים עשב ופרחים צהובים מעבר להרים השמיימיים. אותם סוסים שזיעתם דם, הנשפך לנהרות שאף גבול לא מפריע להם להמשיך בדרכם, (לא בודקים להם את הויזה שמונים פעם ולא מפרקים להם את התיקים ומריחים להם את המים המינרלים או הקינמון והכי חשוב אולי, לא מחרימים להם את הוודקה (זה בסדר, לקחנו את הוודקה חזרה). אז מהצד ההוא נכנסנו וסגרתי מעגל.
בסין כמו בסין הכל נהיה יותר גדול יותר קיצוני יותר הרבה.
הרבה יותר אנשים, הרבה יותר מהם מורכבים על אופנועים בשלל צורות, הרבה יותר סחורה (על אותם כלי הרכב עם האנשים), הרבה יותר רכבים באופן כללי ובכל הצורות. הרבה יותר טעמים וסוגי אוכלים, הרבה יותר רעבים, ועוד הרבה אחרים. ריח של נודלס ושאר מאודים, ריח של כלי במבוק רטובים מחוממים. סין, חזרתי אליך שנית.
הבטחתם גמל
ה-שוק ה-עיר ה-שילוב הכי יפה של כל האנשים מכל התרבויות עם כל הפרצופים שלא רואים בשום מקום אחר. קאשגר. היתה אפילו יותר יפה מאיך שזכרתי אותה. היתה לנו נחיתה רכה עם ענת של ניר מהעבודה וביחד הלכנו לחפש גמלים וכמה שיותר יותר טוב. היו כבשים וחמורים ועיזות פזיזות ואפילו סוסים, קצת קטנים יותר ממה שרגילים, קצת לא מזיעים דם ורק גמל לא היה. לא נורא יהיה בשביל מה לחזור בשלישית. מרכז אסיה נשארה מאחור וזכרונותיה נושפים בעורפינו ומתערבבים בסין החדשה, כבר לא יכולנו לקרוא עתידות ועברים בשמשות סדוקות של מכוניות, סדקים שנראו כמו קווים על יד מעניינת במיוחד. מתורכסטן ועד קירגיזסטן השמשה הקידמית היא גן עדן לכירולוגים. ורק בסין הם כנראה מחליפים אותן כשהן נסדקות, בשביל מה להתאמץ, אני לא יודעת, בטח בשביל שלעוד סינים תהיה עבודה. סינים, לא חסר פה.
קשה עם הסינית שעכשיו מתערבבת עם הרוסית... וכשהם צועקים לעצמם ברחוב זה לפעמים מזדהה לנו כמו "אדקודה" (מאיפה אתם? ברוסית), "סקולקה" (כמה?), "פו צ`י מו?" (למה?) ואנחנו מסתובבים בהפתעה, מחפשים את המישהו הזה שאנחנו יכולים להחליף איתו יותר מילים מ"טוב מאוד" "תודה" ו-"יקר מידי". לדה, ה-מכונית, שליוותה אותנו כל הזמן הזה, עוד מלפני הספירה כשהיינו בגרוזיה, השתדרגה ל"חריף" בסינית (לה דה), שרץ הרבה יותר מהר. שינג`יאנג למרות היותה כבר סין ולמרות הייחודיות שלה והנופים והאנשים והשווקים, היתה הסיום המפואר של מרכז אסיה כולה ולכן קיצרנו ולעניין, סין חיכתה לנו בזרועות פתוחות, עם הרבה שמן ובצקים ולי חיכתה הרכבת.
כמו אוטוסטרדה רק בלי מכוניות
מזרחה מכאן ישב לו מדבר גובי ובליבו חומה. קצהה המערבי של החומה הסינית הגדולה אלפי קילומטרים רחוק מההתחלה בים הצהוב שבמזרח ועדיין שומר על מה שנקרא- הופעה אחידה, צריחים ומגדלים המאפיינים את כל הנחש האפור והחום המתפתל על סכיני ההרים ושומר על כל הממלכה הגדולה מפלישות מצפון ובמקרה זה גם ממערב. האמת האמיתית היא שהחומה לא ממש הצליחה בתפקידה כחומה, כמו הרבה חומות לפניה היא לא עמדה בפני מי שבאמת רצה לעבור, וכמו שאמר ג`ינגס חאן, לא במילים אלו ממש אבל משהו בסגנון: חוזק החומה נמדד על פי חוסן העם היושב מאחוריה. החומה שחצתה הרים, גאיות ונהרות גדולים, יותר משהוותה מחסום, פתחה דרך להעברת סחורות ומידע ממזרח למערב סין ועשתה חסד עם דרך המשי על סוחריה וגמליה שקיצרה להם ימים במסע הארוך מכאן לשם. וכך למרות המפעל הענק של משרד הביטחון, הפכה החומה למקור עושרו של משרדי התיירות, התמ"ת והרווחה הסינים. הגענו לקצה המערבי אחרי מסע אפניים שלווה בריח חזק של כמון וכמובן בכבישים שנמצאו בשיפוצים (סין כמו בסין) תפסנו על החומה המשוחזרת של ג`יאיוגואן ופגשנו חיילים סינים שעברו שם שיעור מור"ק וברקע קולות תותחים של הצבא הסיני המתאמן במדבר גובי שהשרו עלינו אווירה של גבול. קולות מלחמה מהארץ השלימו את התמונה. חומה כנראה לא מביאה שלום, גם לא רצועת ביטחון.
בסין התנהג כסיני
ככה לילה אחד בעיר ואחד ברכבת ואחד שוב בעיר ואחד ברכבת נוסעים מזרחה ...
ואנחנו רואים דברים שאפשר לראות רק בסין, מסדרי בוקר בחנויות, תרמוסים של מים חמים בכל מקום, סמוחטות מתייבשות על הרצפה אחרי שבעליהן ירקו והלכו... וניר כותב חוויות על האוכל הסיני הביתה ואני גונבת לו מהמכתב: "אחרי שראינו את כל המגעילולים והזוועות - נחשים חיים ונשלים טחונים וצבים ומדוזות ולטאות וראשים ורגליים ואפים של חזירים ועוד ועוד, ואחרי שכבר שבועיים שתי האמהות של הטיול אומרות לניר שהוא צריך לאכול אנחנו אוכלים לפחות פעמיים ביום "צ`גה", ולרוב "צ`גה" עם אורז. נכנסים למסעדה, התפריט כמובן בסינית ואחרי שהמלצריות מתאוששות מהפרצוף המחייך במבוכה שלנו, קורה אחד מהשלושה: או שאנחנו מצביעים על מנות של אנשים אחרים (כולל לעשות סיבוב בין כל השולחנות ולהציץ להם מה הם אוכלים, מעשה שהיה גורם לכל פולניה להחוויר ולהתעלף במקום עד שמישהו היה מביא לה תה - אבל פה הסינים מציצים לך ואתה להם וזה מקובל, מה גם שיש תה בשפע), אז מצביעים ומבקשים "צ`גה" שזה "כזה" בעברית. או שנכנסים למטבח ומתחילים להצביע על המרכיבים (גזר, קישואים, בשר.. חצילים ועוד כל מיני ירוקים לא מזוהים) מפנקים כל מרכיב ב"צ`גה" משלו ומסיימים בתנועת שממחישה הקפצה בווק (לצערנו התנועה להסביר שיחסכו קצת בשמן מסובכת להחריד) או כשנגמר הכוח ואף אחד לא מבין את כל הצ`גות, מתיישבים באנחה מול התפריט ומצביעים על כמה ציורים (ורק בשביל הכבוד מוסיפים "צ`גה" קטן לכל הצבעה) ומקווים לטוב.
if you can`t beat them - join them
כשאתה בסין אתה יכול או למצוא את עצמך מתעצבן כל הזמן על כל מיני דברים סינים לא ברורים, להגעל, לההפך קנאי מאוד לפרטיותך ומצד שני והרבה יותר בריא, אתה יכול להטמא היטב בהתנהגות הסינית הטיפוסית המתאימה, כך נראה, יותר למקום. ברומא התנהג כרומאי ובסין כסיני. יש מה לירוק, יורקים על הרצפה, שזה תמיד מוצא חסכני ופשוט (אנחנו חוסכים לעומת זאת מהסינים ומשותפינו למסע את ה"קחחחחחחחחחעעעעעעעעע" המקומי, מה גם שאני לא כזאת מוכשרת בקולות גרוניים). אנחנו מציצים להם לתוך החנויות, לתוך המאכלים, לתוך הצלחות, לתוך החיים, לתוך מסכי המחשב, כמו שהם עושים לנו בלי להניד עפעף. אנחנו לא מזיזים את שלנו המתקפלים החוצה והם לא מזיזים את העפעפים שלהם המתקפלים פנימה. אנחנו דוחפים בתור ובאופן כללי משתדלים לא להתייחס לתור כלשהו כאילו הוא קיים. מה שכן אנחנו לא צועקים באוטובוס בקולי קולות, סתם כי זה באמת לא נותן כלום, וגם עוד לא יצא לנו להקיא שם, אבל, עוד חזון למועד.
למרות המודרניות המערבית וה"כאילו" פמיניזם של החברה בארצות המפותחות, עדיין מפתיע אותנו, ישראלים כאוסטרלים, אנגלים כגרמנים ואפילו אמריקאים, העובדה שבכל עבודות השיפוץ והבנייה, הסלילה והריצוף, השדה וההר מככבות הנשים בנות הרפובליקה העממית של סין בשיוויון מוחלט ואפילו מעורר תרעומת לצד הגברים. הן חוצבות ובונות מתכסות אבק על שערן ושמלותיהן ואנחנו בוהים בשילוב של תרעומת על העוול הנעשה להן שהן עובדות כל כך קשה להתפעלות על המרץ הנחישות וחוסר העצלנות שאנחנו, בנות העולם הנאור והמודרני לוקות בו למרות שאנחנו נורא פמניסטיות. הקסקטים והאבק והעבודה הידנית הזאת לבניית כבישים מזכירה קצת את ימי העלייה הראשונה כשהעלמות של חנה מייזל שמתוארות נפלא בספר של שולמית לפיד רוצות להשיג את זכותן הצודקת לעבוד כמו כולם.
על סוסים להר הקרח
מכתב קטן לאיש אחד
כשעלינו על סוסים לכיוון הר הקרח עלה אחי, חגי, לצפון. אצלנו לא קוראים לזה לבנון כדי לא לקבוע בודאות שהוא שם בלי שאנחנו יודעים. הוא בצפון. ואם הוא עבר את הגבול אז הוא בלי דרכון וחבל. פעם ראשונה שהרגשתי קלה על הסוס ומחוברת היטב ודוהרת ומכוונת ופעם ראשונה ששלחתי מישהו מאוד קרוב למלחמה. הייתי רק 30% שם, מסתכלת על ההרים הירוקים ועל האנשים המובילים יאקים שסוחבים בולי עץ ענקיים. ראיתי מעט ורוב הזמן התרכזתי בי וב"הומה" הסוס החום לתפארת עליו רכבתי, מכוונת, מושכת לפה ולשם, מדהירה ועוקפת, מביאה אותו ליד סוסים חברים שהוא מתחרה איתם בריצה בהתבדחות סוסית. לא יכלתי לעשות הרבה שם בטרק מלבד להאמין שהכל יהיה בסדר. ולא היה קל, כי כשאתה שולח מישהו למלחמה בפעם הראשונה אתה לא יכול שלא לחשוב על האפשרויות הכי גרועות שיכולות להיות. בבוקר כשהייתי על הסוס, תרתי משמע, הייתי יודעת שהכל טוב, והייתי גם יודעת שאני וכולם נעמוד באפשרות הכי גרועה גם. אנחנו לא הראשונים ששולחים אנשים למלחמה. אבל בלילה, כשהחושך כיסה והשמיים זהרו בכוכבים והרוח היכה באוהלים, כשאכלנו את תבשיליהם של המדריכים בקעריות אמייל חמות. אז הספקות פעפעו והתרחבו לי בחזה כמו גז שעולה אטמוספירה והייתי צריכה להיות חזקה כמו שמעולם כמעט לא נדרש ממני ולא רק בשבילי. ושוב הבוקר הגיע ועלינו על האוכפים וצחקנו ורכבנו וראינו ודיברנו וידעתי שהכל ממשיך.. אבל היה בוקר והיה קל. שכנעתי אותי שאח שלי רואה עולם שהוא יוכל אחר כך אפילו להשוויץ בזה, לא שאני מרגישה שיש במה. שהוא צעיר מידי מכדי שזה יעשה לו נזקים ארוכי טווח. שלחתי לו אנרגיות צבעוניות והרבה אהבה, כי כשיש מלחמה מה עוד נותר חוץ מלקום ולהאמין.
גם אם שוב אעצום את עיני הבוקר יבוא (מסה על דאגה)
טרק הסוסים נגמר בשלום, גם הגיחה הראשונה ללבנון וגם השניה. למדתי שיעור חשוב בלהתחמק מחרדות אופציונאליות העורבות בכל פינה. האגו מתקטן ואתה צריך לשכנע את עצמך בראש ובראשונה שהמחשבות שלך לא מיודע מה משפיעות על העולם. שאם תהיה כל הזמן מחובר אליהן זה לא ישנה את מה שממילא יקרה לטוב או לרע. אז אפשר לעזוב אותן איפשהו, כשהן תוקפות שוב ושוב להצטנע ולחשוב על עננים, לשלוח אהבה ובקשה ואולי תפילה קטנה כי זה מה שאנחנו - יצרני תפילות קטנות. יש להסיח את הדעת עד שיגיע משהו שאפשר לעשות איתו דבר מה, להתמודד, לשמוח. בבית הקפה של אמה בסונגפן היה סטיקר של להקת שבע שאמר: "היום הוא המחר שאתמול כל כך דאגת בגללו". אנחנו עם חזק ונתגבר אבל הלוואי שלא היה כבר כל כך על מה.
דרישת שלום לכל החיילים באשר הם שם באשר הם כאן.
