בקונארק
גל -; 20 שעות ברכבת הביאה אותנו מהיידראבאד (Hydrerabad) אל בובנסוואר (Bhubaneswar), בירת מדינת אוריסה (Orissa), אחת ממדינות החוף המזרחי בהודו. העיר עצמה נראית מאובקת ועמוסה ואנחנו עולים די בזריזות על אוטובוס הומה ומקרטע לפורי (Puri), עיירת חוף קטנה וקדושה. פורי מתגלה כעיירה די סכיזופרנית -; במרכז העיר נמצא מקדש גדול וקדוש מאוד שמושך אליו אלפי מאמינים. האווירה סביבו מאופיינת בהמולה ועירבוב של קבצנים ומאמינים. הכניסה למקדש מותרת להינדים בלבד ולכן אנחנו בוחנים את המצב רק מבחוץ. 10 דקות הליכה מהמקדש, דרך סמטאות צרות, נמצאת הטיילת המרכזית -; חוף ים עמוס במאות תיירים הודים, מלונות יוקרה ודוכני אוכל.
במבט חטוף החוף נראה כמו חוף בתל-אביב בשיא הקיץ, אבל ככל שמסתכלים יותר שמים לב שאין כמעט אף אישה במים. בצד השני של העיר נמצא רחוב התיירים הזרים -; רחוב ארוך שמלא בגסט-האוסים, מסעדות, חנויות לתיירים וריקשות-אופניים. הקהל ברחוב הזה מורכב רובו ככולו מתיירים זרים. כצפוי, שם גם אנחנו מתמקמים, בגסט-האוס מוצלח שצופה אל חוף ים כחול ורשתות דייגים.
במשך כמה ימים אנחנו מעבירים את זמננו בהליכה רגועה על חוף הים הפסטורלי ובהייה בעשרות הדייגים שיוצאים יום-יום אל הים הפתוח, בשטוט בסמטאות הצרות, בשיחות חסרות תכלית עם מקומיים ותיירים ומדי פעם במחשבה מה לעשות הלאה. יום אחד, אנחנו מחליטים להקים את עצמנו ולצאת לטיול יום.
ערן -; בערך שעה נסיעה צפונית לפורי נמצאת העיירה קונארק (Konark), שמפורסמת בזכות מקדש השמש שבה. האמת שראינו כל כך הרבה מקדשים, מנזרים ושאר אתרי דת שכבר נמאס לנו מהם קצת. אבל כנראה שאת מורשת עולמי של אונסק"ו שווה ביקור, וכך עלינו על אוטובוס מקומי (כרגיל, קטן ועמוס) בדרך אל המקדש. מסתבר שהיה שווה להגיע לפה. מקדש השמש הוא מקדש ענקי, בנוי בצורה של מרכבה ומעוטר כולו באלפי תגליפים שונים ומשונים -; החל מאנשים ואלים מגוונים, דרך תקליפי סקס סוטים (ביחידים, בזוגות ובחבורות) וכלה בסצנה אפריקאית עם ג`ירפה. במשך שעתיים שלמות הסתובבנו מסביב למקדש, מתחרים במי ימצא את התגליף המוזר ביותר.
אבל החוויה האמיתית התחילה רק אחר כך, כשהתיישבנו לנוח מתחת לעץ רחב צמרת. לפתע הגיע למקדש טיול בית ספר ועשרות ילדים בתלבושות אחידות השתלטו על האתר. אחרי סיור נימוסין מסביב למקדש הם גילו את שני הזרים שיושבים מתחת לעץ ופתאום מצאנו את עצמנו מוקפים בחבורת ילדים (בעיקר ילדות) סקרנית ונרגשת. אנחנו כבר רגילים להיות מושא ההתעניינות של ההודים, אבל זה היה כבר רמה אחת לחלוטין. אחרי השלב המקדים של התחקיר ("איך קוראים לכם?", "מאיפה אתם?", "אתם נשואים?") עברנו לתמונות קבוצתיות וצרור שאלות על החיים בישראל.
פתאום לאחת הילדות צץ רעיון מבריק -; היא הגישה לנו פיסת נייר ועט וביקשה חתימה. ואז, עוד עשרות ידיים קטנות התחילו לדחוף לנו ניירות לחתימה, וכך מצאנו את עצמו כמו כוכבי קולנוע חותמים את שמנו (בעברית ובאנגלית היתה הדרישה!) שוב ושוב, עד שהמורים בחיוך מתנצל התחילו לאסוף את החבורה בחזרה לאוטובוס. את הדרך חזרה לפורי העברנו בהלם קל ובמצב רוח משועשע, מנסים לדמיין מה יגידו הילדים להוריהם על הטיול שלהם -; "המקדש היה נחמד, אמא, אבל היו שם שני תיירים מישראל ש...". דברים שקורים רק בהודו.
גל -; בשעת לילה מאוחרת, שבעים מארוחת פירות-ים, עלינו על רכבת לכלכתה (Kolkata), בירת מדינת בנגל המערבית (West Bengal). כלכתה ברכה אותנו בשמיים שמשיים ונהגי מוניות חצופים. אחרי חצי שעה של התמקחות הצלחנו לבסוף לסגור על מחיר סביר והגענו לגסט-האוס. לעת עתה החלטנו החלטנו שלא להשאר בכלכתה עצמה ויצאנו לטיול מאורגן לשמורת הטבע סנדרבן (Sunderban Tiger Reserve) -; אי שם, 3 שעות נסיעה מכלכתה, בלב דלתת הנהרות הגדולה בעולם, נמצאת השמורה הזו, עם אחד מריכוזי הטיגריסים הגבוהים ביותר בעולם. נשמע מבטיח.
מוקדם בבוקר עלינו לאוטובוס קטן אנחנו, זוג אוסטרלים צעיר ולא הכי ידידותי ושתי משפחות הודיות עשירות. כמה שעות אחר כך כבר היינו בתוך סירה, עם צוות חביב שנמצא שם כדי לשרת אותנו. הסירה שטה לה בניחותא בנהרות הרחבים ומהצדדים הנוף מתחלף -; מתחיל באיזור כפרי די מיושב, נשים וגברים מהלכים במים הרדודים עם רשתות דיג, ילדים משתעשעים עם סירות נטושות ופרות רועות בעשב. לאט-לאט הנוף משתנה לצמחיית מנגרוב סבוכה, קופים מהלכים על גדות הנהר וציפורים מצייצות על ענפי עצים. האווירה שלווה, האוויר נקי (הבדל קיצוני מהעיר הגדולה) ומזג האוויר נעים. אנחנו צמודים למצלמה, בתקווה להבחין באחד מכמעט 300 הטיגריסים הבנגליים שקוראים לשמורה הזו בית. שלוש שעות של שיט עוברות להן בנעימים, אבל החתולים הגדולים עדיין מתחבאים.
אחרי ארוחת צהריים הודית חריפה ודשנה והתארגנות קצרה במחנה (המאוד מפואר שלנו) יצאנו שוב לשיט. ראינו קופים וצבאים, ראינו ציפורים וסרטנים, ראינו אפילו קרוקודיל קטן אבל שום טיגריס. יום למחרת יצאנו לשוט בתעלות הצרות של השמורה. יצאנו לפני שהשמש עלתה, ואת כל השמוה עטף ערפל סמיך. בהתחלה כל מה שראינו היה לבן. לאט-לאט התחלנו לראות מים, יער ושמיים. השמורה התחילה להתעורר, ציפורים התחילו לעופף ותקוותנו לראות טיגריס כבר שאפה לאפס.
עברנו בכמה נקודות תצפית, התרכזנו בצמחייה, נשארנו דרוכים אבל הזמן עבר לאיטו, כוסות הצ`אי התרוקנו ושום טיגריס לא נראה. מאוכזבים קלות (אך עם זאת מאושרים שאנחנו לא חלק מ30 המקומיים שנטרפים על ידי טיגריסים בשמורה מדי שנה), התחלנו בחזרתנו לעבר כלכתה. לקראת ערב הגענו שוב לעיר הגדולה ולאוויר המזוהם והמפויח, ומהר מאוד התגעגענו לריח הטבע ותנודות המים.
לתחילת הכתבה
אל האיים
ערן -; וכך יצא שיומיים אחר כך עלינו על טיסה בחזרה לשקט ולטבע, אל איי אנדמן (Andaman Islands) שבדרום מפרץ בנגאל. המטוס נוחת בפורט בלייר (Port Blair), עיר הבירה של האיים, ואנחנו יוצאים ממנו מוכנים לאווירה קסומה של עצי קוקוס וחופים לבנים. יוצאים ומתאכזבים. פורט בלייר מתגלה כעיר הודית טיפוסית ורועשת, שבמקרה נשתלה על אי באמצע הים. מזל שלא תכננו להישאר פה, ומהמטוס נסענו ישר לקנות כרטיסי מעבורת אל האי האבלוק (Havelock Island).
כשירדנו מהמעבורת בהאבלוק התגלתה לנו האמת המרה -; האי עמוס בתיירים. לא סתם עמוס -; מפוצץ. לא סתם מפוצץ -; מלא עד אפס מקום, אנשים ישנים בערסלים על החוף, ואין חדר פנוי לרפואה. אחרי כמה נסיונות שווא למצוא מקום באחד החופים הפופולריים, התייאשנו ונסענו לחוף מס` 7 המבודד, בצד השני של האי. אפילו פה, מקום הלינה היחידי שמצאנו היה במחנה אוהלים ממשלתי. אז אמנם קיבלנו אוהל גדול (עם מיטה ושירותים צמודים), אבל זה לא ממש היה מה שציפינו לו. עייפים ומאוכזבים הלכנו לישון.
אי אפשר להגזים בחשיבות של שנת לילה טובה. כשקמנו למחרת, הכל נראה הרבה יותר טוב. אמנם בחוף 7 יש רק מסעדות הודיות פשוטות, אבל שקט ורגוע פה. אמנם אנחנו ישנים באוהל, אבל יותר קרוב מזה לחוף אי אפשר להגיע. ובכלל, איך אפשר להתלונן כשקמים בבוקר ורואים מול העיניים את החוף הכי יפה שראיתי מעולם. לכל כיוון שמסתכלים יש רצועה ארוכה ורחבה של חול לבן ורך, וממול ים כחול-טורקיז. השכנים שלנו היו בונוס בלתי צפוי. מסתבר שהאוהל שלנו צמוד לעמדת ההשקייה של שני פילים חביבים, ש"עובדים" בלקחת תיירים לטיולים על החוף. וכך כל יום קיבלנו ביקור של החיות הענקיות והעדינות האלה.
הפעילות שלנו ביום הראשון (שהפכה לשגרה היומית שלנו בשבועיים הבאים) כללה: ארוחת בוקר, מנוחה, קריאת ספרים, משחקי קלפים, עוד מנוחה, טבילה בים, מנוחה והרגעות, ארוחת ערב וכבר זמן לישון. עוד יום מלא פעילות עבר.
הארוחות היו הזמנים החברותיים שלנו, ולאט לאט התגבשה מסביבנו חבורה מאוד קוסמופוליטית: שני ישראלים (אנחנו), בי הבלגית, רדקה הצ`כית, טס השוודית, כריס הסקוטי, נתן מאוסטרליה ויאנק הקנדי. לפעמים הרגשנו כמו בשיר של נעמי שמר "לכל אחד מהם שפה משלו, ודרך משלו להגיד שלום". אבל המגוון עשה את שלו, וכך יכלנו להעביר שעות ביחד בלי להשתעמם האחד מהחברה של האחרים. כדי לשבור את השיגרה, ניסינו מידי פעם ללכת למקומות אחרים באי. עשר דקות הליכה דרך הג`ונגל הובילה אותנו אל לגונה חביבה עם שוניות נחמדות. הלגונה היא אחד החופים הפופולריים באיזור, אבל כמו הזברה שמעדיפה תמיד את הפיג`מה שלה, אנחנו העדפנו תמיד לחזור אל החוף שנמצא בול 20 צעדים מפתח האוהל.
ביום אחר הלכנו כל החבורה אל חוף הפילים (Elephant Beach), שנמצא כמה דקות נסיעה באוטובוס ועוד חצי שעה הליכה דרך היער. החוף שם אמנם הרבה פחות יפה מחוף 7, אבל בתוך המים מצאנו כמה שוניות אלמוגים, שבהחלט הצדיקו את המאמץ שבהגעה למקום. חוץ מההרפתקאות האלה, השתדלנו להקפיד על שגרת היום ה"עמוסה" שלנו, ובלי לשים לב כבר עברו שבועיים. החבורה התחילה להתפזר, וגם אנחנו החלטנו לשנות אווירה. עוד שיט מעבורת, ואנחנו באי ניל (Neil Island) -; אי פצפון ושקט.
התנאים בניל עוד יותר בסיסיים מאשר בחוף 7 בהאבלוק, והפעם התמקמנו בתוך בקתת קש, שחוץ ממזרון לא היה בה כלום. אבל כבר התרגלנו לרמה הזאת, ומהר מאוד חזרנו לשיגרה שלנו. הפעם נשארנו באי רק ארבעה ימים -; עוד מעט הטיסה בחזרה ליבשת, ואין ברירה צריך לחזור לפורט בלייר. כמעט שלושה שבועות על האיים, וממש לא הבנו איך הזמן טס. איך זה ששני אנשים שלרוב מתחרפנים מלשבת ולא לעשות כלום מצליחים לעשות בדיוק את זה במשך כל כך הרבה זמן? מסתבר שאין לזלזל בכוח של שמש נעימה, חופים קסומים ואווירה טרופית מרגיעה.
כדי שבכל זאת נרגיש שעשינו משהו, יצאנו לתור את פורט בלייר. הכלא הישן (Cellular Jail) שבעיר שימש את הבריטים לכלוא בתנאים קשים מאוד אסירים פוליטיים מתנועת החופש ההודית. כמו שהגדיר את זה אחד המבקרים במקום "אפשר לסמוך על הבריטים שיקחו אי טרופי יפה ויהפכו אותו לכלא". עשר דקות בשיט מפורט בלייר נמצא האי רוס (Ross Island), ששימש כבירה המקורית של האיים, וננטש בזמן מלחמת העולם השניה כשהוא נכבש על-ידי היפנים. אי הרפאים הזה נשאר נטוש, וצמחיה עבותה השתלטה על הבניינים ההרוסים למחצה. לשוטט בין המבנים מכוסי המטפסים נותן הרגשה של טיול בעיר של ציוויליזציה נשכחת. בסופו של דבר, למרות שממש לא רצינו להיפרד מהקסם הטרופי הכחול-ירוק הזה, הגיע זמן הטיסה. בלב כבד נפרדנו מהאיים, וחזרנו אל היבשת.
לתחילת הכתבה
כלכותה
גל -; ושוב אנחנו בכלכתה. העיר הכי ניגודית בהודו -; נסיעה ברחובות מגלה בנינים קולוניאליים עצומים ומפוארים, זכר לשלטון הבריטים שקבעו את בירתם בכלכתה לפני שנים רבות. קניונים נוצצים נגלים מכל פינה, והודים עשירים מציפים את חנויות היוקרה. כלכתה נראית כעיר מודרנית במלוא מובן המילה, עד שנכנסים לסמטאות הצרות. שם נגלה עולם אחר לחלוטין -; עולם שבו אנשים ישנים במעין אוהלים מאולתרים על הרחובות, קבצנים עטים על כל עובר אורח וריקשות אדם (היחידות שנותרו בהודו, ריקשות הנגררות על ידי בני אדם, כמו סוסים אנושיים) רצות ברחובות ונושאות (בעיקר) הודים בעלי ממון. ובגלל זה, או אולי למרות הכל, כלכתה קיבלה תדמית מאוד שלילית אצל התייר המערבי -; תדמית של עיר מפחידה, מסוכנת ולא חברותית, ותדמית מאוד חיובית אצל התייר ההודי -; תדמית של עיר עם עבר עשיר, המון תרבות וחברה משכילה.
האמת, לטעמי, היא כרגיל באמצע. אנחנו מצאנו את כלכתה מרתקת מצד אחד ומטרידה מצד שני. ביקור בויקטוריה ממוריאל (Victoria Memorial), אחד מהאתרים הקולוניאליים המרשימים בהודו, בניין עצום ומפואר שבשיטוט בו אתה יכול לטעות ולחשוב שאתה באנגליה, מראה את הצדדים המאוד מפוארים ותרבותיים של העיר. ומשם במעבר חד לפארק מיידן (Maidan) עצום המימדים, פינה ירוקה באמצע עיר סואנת, שבו חיים בשלווה רואי כבשים, שחקני קריקט וקבצנים. ושוב בחזרה ל"רחוב התרמילאים", עם מסעדות גדושות בסועדים ומחוץ לכל מסעדה עומדים בציפייה דרוכה קבצנים, שמחכים לאותו אדם שיצא ראשון החוצה.
יום לפני שאנחנו עוזבים בפעם האחרונה את העיר, מתקיים פה (ובשאר הודו) חג ההולי (Holi Festival), חג האביב. זה אחד מהחגים הכי צבעוניים בהודו, במלוא מובן המילה. המוני אדם יוצאים לרחובות (מקומיים ותיירים כאחד), מצויידים באקדחי מים, אבקות צבע ובקבוקים מלאים בתמיסות צבעוניות, ומתיזים את תכולותם אחד על השני או על כל מי שנקרא בדרכם. בנוסף מתהלכות ברחובות תהלוכות של תופים ומחולות, וילדים מתרוצצים בכל עבר בתרועות קרב. בסוף היום כולם צבועים מכף רגל ועד ראש. ערב למחרת אנחנו שוב על רכבת, בליל ירח מלא, כשניחוחות קוקוס נכנסים לאפנו בזמן שאנחנו נפרדים מכלכתה פרידה אחרונה, ונוסעים אל ההרים הלבנים.
לתחילת הכתבה
