עפתי לתרמילאים

אוזבקיסטן - תולעי משי - טיול שורשים

אפרת מטיילת ברחבי אפגניסטן, מגיעה לחיווה, בוכרה, סמרקנד ולעמק פרגאנה ומשתפת אותנו בחוויות מהטיול העצמאי.
אפרת
|
שמור לעצמי
תמונה ראשית עבור: אוזבקיסטן - תולעי משי - טיול שורשים
Thinkstock Imagebank ©

שתי תולעות משי ים תיכוניות שהתמסטלו מהריחות שהחמסין (שבא מסין) מוציא מהעלים והפירות שברחוב, שעצרו ליד כל עץ תות כדי לטעום מהפירות האדומים אדומים או הלבנים, מה שבא ליד (אני הייתי עוצרת ליד העץ והתולע השני היה נעמד אחרי כמה מטרים לחפש למה אני לא עונה לו, אחר כך הו היה בא לעזור לי להוריד פירות גבוהים שלא הגעתי אליהם). עקב הזדהות עמוקה עם טריליוני הזחלים המגודלים על ידי חקלאים ברחבי אוזבקיסטן באביב, מואכלים 300 ק"ג עלי תות ליום לחדר (של תולעים) עד שהם מתגלמים במשי לבן, הרי מסענו התולעי ברחבי אוזבקיסטן.

חיווה

יום שלם בתא קטן ודחוס, חם ואין כמעט אוויר שזז מסביב, דוק זיעה רירי כחלבון עוטף ומתאדה במהירות בגלל יובש המדבר. אנחנו ברכבת שהיא כמו ביצה קטנה, מחממת אותנו ונוסעת לאט לאט. החלונות לא נפתחים פה ואנחנו תוהים כל אחד בביצתו כמה זמן עוד נתבשל ככה במה שנקרא - השיטה האוזבקית.. שמענו על זה בארץ הקודש, שמענו על כל השיטות, והנה אנחנו כאן במסע זוחל של משי, בדרכים עתיקות שבהן סבא שלנו בחזקת 324 אכל תות ותרם את קוריו למען התפתחותן של דרכי מסחר עתיקות. הרכבת עוצרת ואנחנו יורדים... מתגלגלים מהתחנה לתחנה העתיקה הראשונה - חיוה (Khiva). על שם באר חבויה שמצא שם מישהו שעוד דיבר ערבית.

תולע-זוג בקע והציץ מהביצה שלו, הסתכל מסביבו, הסתכל על עצמו ורטן "אבל הבטיחו לי בגלגול הבא סולטן... למה עוד פעם תולעת?" תולע זוג חלץ שאריות קליפה והפליג בחלומות על ארמונות באמצע המדבר עם מסגדים צמודים, מעברים סודיים אותם רק הוא יכיר ורק הוא יוכל להשתחל בם לבקר את אינספור נשותיו המפוזרות בחדרים מרוצפי חרסינות כחולות מצויירות ביד, מגני דוד וסילסולים, עטופות תלבושות משי וצעיפי שיפון ומחכות רק לא. אך מה שהיה חלומו הגדול ביותר היה חמאם פרטי, כזה שיוכל לשקוע בו כשהמדבר קופא בחורף. כשטיילנו בין הארמונות והמדרסות והמסגדים והמינרטים של חיוה, בשמש הקודחת של המדבר התורכמני, רטן אותו תולע, שהיה אמור להיות סולטן באחד הגילגולים, שנורא נורא חם לו ואף אחד לא בנה קראר ראוי לשמו.

הערים הנסתרות של אוזבקיסטן מורגלות בהרבה תיירים והאנשים ברחוב מפתיעים אותך במשחק שקשה להבין איך לא נמאס עליהם כבר לפני 800 שנה, כשמצד אחד הגיעו אליהם תורכים ומצד שני סינים ומצד שלישי הודים ואיראנים ועשו אצלם עסקים בחצר, והשקו את הגמלים המזרקות ושילמו יפה עבור סחורות ומזכרות. המשחק נקרא, "תן לי ואנחש מאיפה אתה, והוא מתחיל תמיד בלי שאתה ממש מוזמן אליו בצעקה: "ג`רמאן"?, או בצעקה "פראנסי"?. למדנו שלצעוק אחרינו שאנחנו גרמנים זה הימור די בטוח, ואילו מי שצועק אחרינו שאנחנו צרפתים השקיע והקשיב לדיבור, שגם לזרים אחרים שאנחנו פוגשים על הדרך, חלקם מפדלים חלקם כמונו ב"דייהו" המציעה את המסע הזול ביותר, אנחנו נשמעים וקצת גם נראים צרפתים. "אז אני משחקת, בסוף ממלמלת "ווי", רוקמת לכבודו זהות חדשה" (סיון שביט - כרטיס טיסה).

ובאשר לי, היובש הפתאומי אחרי הביצה המזיעה, עשה בי שפטי תולעים. עור הרגליים ששכח במהרה מה הן נעליים סגורות (השארנו הכל בטשקנט) ושפשף עצמו בבוץ ובחול ובתותים שנפלו מעצים בדיוק כשהזזתי את האצבע הקטנה, ובכל דבר שהחליט לקפוץ לתוך הסנדלים, ולא אפרט, נסדק ויבש יבש התקלף לו ועיטר בשבבים את סביבתי. ידיי האמונות שתמיד שמחות (בלי להתיעץ איתי) על כל התעסקות מונוטונית נטולת מחשבה, עזרו לרגליים להתקלף בלי הפסקה יוצרות מפה טופוגרפית תלת מימדית בסוליה העבה הצמודה לגופי. בהדרגה הצטברו להן ערימות על ערימות של יבשושים שקופים כתומים שאפשר היה לעשות מהם מעיל יפה או לפחות ארנק. ואני כחדשה למחוז חפצי הגעתי.

"בבוכרה היפה
בעירי ברוכת השמש
חרב במשפט שלופה
חרב המשפט הו
כאן בשערי העיר
האמת תצוף כשמן
תנו הידד לו לאמיר
לאמיר הידד...

אזרחים פצחו נא בשיר
כי אמת וצדק משפטו של האמיר
אזרחים פצחו נא בשיר
כי אמת וצדק משפטו של האמיר"
 (בבוכרה היפה של אריק לביא ז"ל)

לתחילת הכתבה

בוכרה

בוכרה (Bukhara) היתה מחוז חפצי, רבות שמעתי על עצי התות הבשרניים שלה שאכן לא הכזיבו. והקיפו אותנו באשר נלך. תולעים שמנמנות היינו כבר וצרכנו מלוא החופן תותים ליום וכשמאסנו בתותים ובשאר שומן כבשים היינו מבשלים לעצמנו מאכלים ברוח המקום ועל טהרת הקודש האוזבקי בכדי שהמשי יצא משי ולא יגידו שלא השקענו. ברוב הימים הפלאנו בבישול פלוב - האורז המקומי, ששופר בעזרת צימוקים ובוטנים וחומוסים וקינמון ושאר המסאלות שמצאנו פה בשוק הבוכרי היפה, בינות למשי ולסוזאנות (השם של הריקמה הבוכרית המיוחדת). וגם חג שבועות עשינו לנו (יש דברים שגם בתור זחל אתה מתגעגע אליהם - למשל עוגת גבינה) ובישלנו ככתוב מאכלי גבינה ברוח פונדו צרפתי וסלט ישראלי ענק שהיה לנו כמו זיכרון ילדות תולעי של קופסת נעלי דפנה מבפנים ועלי תות עם ארומה ים תיכונית. אל הארוחה הצטרפו שני אוזבקים מן המניין שכיבדו אותנו במשקה הלאומי - הוודקה, כולל תנועת האצבע הקופצת לצוואר להודעה על חריפות, שאכן היתה מן המוצדקות והחליקה לנו את הקיבות התולעיות ועשתה לנו יופי של משי (בארץ קוראים לזה יציאות). הימים עברו מהר ואנחנו הלכנו והשמנו, בינות החאנים העתיקים, והמדרסות המפוספסות מוזאיקה כחולה, בינות לכיפות הטורקיז המזמינות להצטלם והאנשים המלוכסנים הצרובים קלות בשמש.. היינו מזדחלים ומפזמים "תותים... תותים... בואי נקנה עוד תותים במקום עוד מכונות של מלחמה".

ג`ינסים נהיים שקופים לעת ערב ואחרי שנתיים שפשוף וחודשיים טיול גם אותם צריך לעטוף מבפנים ולייצב בחוטים לבנים אחרים. אחרי הסבר מנוסה מהתולעת שעמי, נצר למשפחת טווים וטובים ארוכת שנים ולמודת קרבות, נענתה התולעת שבי לאתגר והחלה בטווית החוטים הלבנים, שתי וערב על חורי הבגדים, ככה בצהרי היום כשהכל היה נראה כמו חלום. התערפלות קלה של החושים והחוט יוצא מבין הידיים, כמו מדיטציה אנחנו נשאבים לעבודה הארוכה של הטוויה וההתגלגלות לתוכה וההתעטפות והשינה.

 כבר איזה חודש שאנחנו במצוקת ספרים, התולע שאיתי עבר לאנגלית וגם שם המצב די חמור. אנחנו כמעט ולא פוגשים אנשים להחליף איתם, וכשאנחנו פוגשים אנחנו שואלים כל דיכפין אם יטה להחליף איתנו בספרים ולדיכפין אין. התולעות הישראליות האחרונות שפגשנו היו בגרוזיה כשעוד המצב לא היה רע כמו עכשיו ועכשיו כל הישראלים שאנחנו רואים מגיעים בקבוצות מאורגנות, עם מדריך וספרים שמספיקים להם לשמונה-ימים-שמנו-נתן והם גם "לא כל כך מרוצים מהספר באופן כללי וגם זה לא שלהם והם חייבים להחזיר לארץ". הם מקפידים לשאול אותנו שאלות מוזרות, איך מסתרים לבד ומוצאים מקום לישון והאם יש לנו עכברושים במקומות שאנחנו ישנים בהם.. ואנחנו עונים שאצלנו הכל בסדר, אנחנו רק היינו שמחים לאיזו עצם קטנה לקריאה, נהיינו ממש קבצני ספרים, הולכים ליד אלו שמטיילים סביבנו ומלטפים את ידיהם ומבקשים נדבה.

קבצנים לא חסר פה, והם ממש לא רעים, הולכים אחריך מרחקים עצומים, ממלמלים, מלטפים אותך, מבטיחים ברכה ושיהיו לך חיים טובים והרבה ילדים, כל הטקס. היה אפילו אחד שכשלא רצינו לקנות ממנו סל נצרים הפליא בבכי ובדמעות שהיו מכניסים אותו אוטומטית לבית צבי. אבל אנחנו שנינו בוגרי הודו ולבנו קשה עימם, אנחנו הולכים מהם תוך כדי שאנחנו מטיפים להם להתחשלות, הרי יש להם את כל הידיים והרגליים שצריך - מה הם רוצים?!

לתחילת הכתבה

סמרקנד

ובכן אוטובוס הוא לא רכבת, אבל גם באוטובוס אין חלונות נפתחים, מזלנו שפר עלינו ובהיותנו גוצים שמנמנים שהתחלה של קורים לבנים סביב גופם כבר מעייפת אותם זכינו בכיסא כפול מושב (זוג המושבים שלפנינו היה נטול משענת ועל כל הקונסטרוקציה היה מזרון מה שיצר מושב סטייל מחלקת עסקים פתוחה לשינה). המיקום איפשר לנו לקבל אוויר מרחבים ושדות מפתח האיוורור של הגג שהיה מעלינו וכך נסענו לנו לסמרקנד היפה (Samarkand). עד שהאוטובוס התקלקל. הנהג והעוזר שלו והעוזר של העוזר שלו והעוזר של העוזר של העוזר ירדו לתקן בעזרת כמה מברגים את האוטובוס. ואנחנו עשינו מה שתולעים עושות ואכלנו תפוחים בנסיון להצטנן, עד שתגיע ישועה. ישועה הגיע בדמות אוזבקיסטנית ברת מזל שהלכה לעשות יומית משולשת, רכובה על עגלת חמור ולצידה מקרר קטן ובו ערימת גלידות שבמהרה נמכרו עד האחרונה לנוסעי האוטובוס המיואשים קלות אך מלאי הסבלנות. לאחר שעה וחצי יצאנו שוב לדרך רק בשביל לעצור אחרי עשר דקות לתיקון נוסף.

ככה זה כשאוכלים יותר מדי תותים. שקעתי לי אל תוך הגולם שלי בסמרקנד (הפעם בגירסה הכותנתית האוזבקית - סדינים בעלי אותה דוגמה בכל בית מלון וצימר המכבד וגם הלא מכבד את עצמו). כשקצת התחזקתי שוב יצאנו לשכור את המונומנטים האחרונים שהפליאו בכיפות טורקיז ובמוזאיקה כחולה... (התולע הזוגי שלי, כבר התחיל לראות את זה בחלומות שלו תוך כדי התעטפות אחרונה בחוטים לבנים מבריקים). ישבנו עטופים בלבן ובהרבה מטיילים אחרים, סוף סוף עוד אנשים כמונו באותו מקום מדברים הרבה על טיולים, על עבר על עתיד ועל העולם (קצת פחות שיחות על פוליטיקה כי לא היו אמריקאים ואת הניו זילנדים, הקנדים, הבריטים, הצרפתים והיפנים שפגשנו, למזלנו, זה לא מעניין)... ככה הלכנו והתכסינו, אומרים שלום לכיפות, למסגדים, למדרסות, למאוזוליאומים, וכמובן גם לפסלים של האמיר תימור הצולע והנערץ בכל אוזבקיסטן... מספרים עליו שהיה מנהיג גדול ושהיה אכזר לפחות כמו ג`ינגס חאן ועדיין יודעים עליו רק פה.

לתחילת הכתבה

עמק פרגאנה 

עמק פרגאנה, הצד המזרחי של אוזבקיסטן, הוא כמו עמק בית שאן, רק קצת יותר גדול מכל מדינת ישראל. הוא שוכב לו נינוח וירוק בין הרי הפמיר להרי הטיאן שאן וגודלו מבטיח לך שכשאתה רואה רכס אחד אתה בהכרח לא רואה את השני... הגענו לגן העדן התולעי הזה לקראת סוף המסע האוזבקי, והגן מלא כל טוב פירות והרחובות רחבים ושקטים והדבר הכי גבוה בכל העיר זה המוני העצים והשווקים מפוצצים בירקות ובפירות ובלחם - נאן, עגול ומקושט וטעים והתולעים מגיעות מכל אוזבקיסטן, מגולגלות בגולמיהן הלבנים למפעלי המשי המפוזרים סביב ובתהליך אכזרי במקצת מבושלות במים חמים כדע שלא יצאו ויהרסו את קורי המשי... (אפשר להוציא כק"מ חוט משי מגולם יחיד). הגענו וראינו והתוודענו אל האמצע של האמצע של דרך המשי, איפה שכולם נפגשו כדי להחליף דברים ומידע ומדע וסודות בישול ואריגה והריגה, איפה שהתיישבו שבטי אדם ראשונים פעם מזמן ונדדו לאכלס את כל אסיה לאחר עידן הקרח, איפה שאבות אבותיהם של תולעי המשי הוברחו מסין לאירופה וגילו לכולם את הסוד של הבד החזק והמבריק שהנסיגות המלוכסנות עוטות. עכשיו רק צריך לקוות שבמקום לזרוק אותנו אל סיר הרותחין, נבחר לפרוץ את הגולם, להפוך לפרפרים ולהעמיד דור חדש של אוכלי תות.

 "ושני פרפרים באו ביעף... דבקים זה בזו באהבה רבה כי לא פסה האהבה. כי לא פסה האהבה אפזום לי אל תוך החלל ובדל העשב ירעד לקולי" (פוליאנה פרנק)

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

כתבות מומלצות עבורך על אוזבקיסטן