על גג העולם - חלק שני

מסע מרתק לאחד האזורים היפים והגבוהים בעולם - מרכז אסיה. הצטרפו לצבי מינצר, שחוצה ברכבות את טאג`אקיסטאן, את סין ואת טיבט, עומד מול תנאי מזג אוויר בלתי אפשריים ובכל זאת נהנה מכל רגע. חלק שני של הכתבה - סין וטיבט.
צבי מינצר
|
שמור לעצמי
תמונה ראשית עבור: על גג העולם - חלק שני
© Depositphoto

נכנסים לסין ולטיבט

אחרי כשלושה שבועות סגפניים למדי בפאמיר, אני מרגיש קצת כמו נוסעי דרך המשי הקדומה, שהגיעו לקאשגאר בשיירות גמלים אחרי שבועות קשים של מסע במדבר, ומתמסר להנאות הקטנות שהעיר הגדולה מציעה: מקלחות אינסופיות, גילוח מופלא באחת המספרות, אוכל סיני וגם אויגורי משובחים (שוק הלילה מול המסגד הגדול מומלץ במיוחד), אינטרנט בשפע (בין חורוג לקאשגאר אין אינטרנט זמין), שמש חמימה, מיץ רימונים טרי וכדומה. די מהר אני מתמכר לשוטטות עצלה בסמטאות השכונות העתיקות (תוך התחמקות מהחלק שמתחיל להפוך למלכודת תיירים סינית אופיינית), המתפתלות בין ומתחת לבתים הבנויים מלבני בוץ, ונשפכות מידי פעם אל רחובות רחבים מעט יותר המאכלסים נפחים, נגרים, סנדלרים, תופרי כובעים, יצרני כלי נגינה וכיוצא באלה בתי מלאכה אויגורים מסורתיים. הימים הם ימי רמאדאן והמסגד הגדול שוקק המוני מתפללים.

 נסיעה מדהימה בנופיה בדרך הקאראקוראם (המובילה בהמשך לפקיסטאן) הביאה אותי אל חופי אגם קרקול המפורסם השוכן למרגלות המוצטאג-אטה והקונגור -; הרים עצומים (סביב 7600 מטרים) ולבנים בהם צפיתי ממרחק כבר ממורגאב. לאחר לילה אצל משפחה בכפר Subashi לחוף האגם שכרתי אופנוע (8$) שנהגו הוביל אותי על שביל צר בקור מקפיא אבל בנופים מדהימים אל מרגלות ההרים המושלגים (אפשר לעשות טרקים רגליים בסביבה). שוק יום ראשון המפורסם בקאשגאר קצת איכזב (ככה זה כשיש ציפיות...) -; אמנם עצום בגודלו אבל רדום משהו (למעט שוק הבדים ההומה והצבעוני) ומלא בתיירים. שוק החיות הממוקם בקצה העיר קצת יותר מעניין אבל לא מומלץ לצמחונים.

האוטובוס ל- Ali בטיבט יוצא מקרגיליק (Kargilik), מרחק של כ- 5 שעות נסיעה מקאשגאר (למרבה הזוועה האוטובוס בו נסעתי דרס למוות עובד דרכים, המשטרה הסינית הפתיעה ברצינותה -; נערכה חקירה מדוקדקת שארכה שעות). האוטובוס יוצא מקרגיליק פעם בשלושה ימים, אני "מגריל" יומיים המתנה, ולמחרת מסתבר שהתמזל מזלי -; שוק שבועי גדול נערך מידי יום שלישי בכפר סמוך (Charbag, כרבע שעה נסיעה מערבה). השוק מפצה בגדול על האכזבה הקאשגארית -; המוני אויגורים מגיעים מהכפרים הסמוכים, רובם בעגלות רתומות לחמורים הממתינות לבעליהם במגרשי חנייה מיוחדים, נושאים ונותנים על רכישת מגוון מוצרים (רשימה מקרית -; יונים, מחצלות, אגוזי מלך, רתמות וקישוטים לחמורים, תערובות תבלינים, חזיות, כלי נגינה) ושירותים (סנדלרים, ספרים, "רופאי" שיניים וכדומה), אין בכלל תיירים כך שאני זוכה לתשומת לב נעימה.

פורמלית הכניסה מכאן לטיבט אינה חוקית, אולם מעשית כל שנדרש נכון לקיץ 2007 הוא לשלם קצת יותר מהמקומיים על כרטיס האוטובוס (800 יואן, שהם כ- 105$) המוביל ל- Ali, שהיא העיר המרכזית במערב טיבט. אמנם יש מספר מחסומי ביקורת בדרך בהם נבדקים הדרכונים - אולם ללא בעיות מיוחדות. כשמגיעים ל- Ali ניגשים למשרדי ה- PSB ומקבלים (תמורת כ- 50 דולר) פרמיט שהופך את הטיול מכאן ואילך לחוקי למהדרין.

מילת אזהרה על הנסיעה: הדרך, שהיא כנראה הגבוהה בעולם, מעפילה תוך מספר שעות לגבהים של 4000 ואף למעלה מ- 5000 מטרים (קאשגאר נמצאת בגובה של כ- 1500 מטרים וקרגיליק אף נמוכה יותר), Ali עצמה נמצאת ב 4300 מטרים, כך שהסיכון למחלת גבהים חריפה גבוה, ובעבר תיירים שנסעו בדרך זו אף מתו מהמחלה. אני התאקלמתי לגובה ברמת הפאמיר הגבוהה בה שהיתי כשלושה שבועות, אפשרויות אחרות הן לבלות מספר לילות באגם קרקול השוכן על דרך הקרקוראם בגובה של כ- 3600 מטר, או להתאקלם בקירגיזסטאן, אפשר גם להפוך את כיוון הטיול ולהגיע לקאשגאר מלאסה. בכל מקרה מומלץ בכל לשון שלא לעלות בדרך זו ללא התאקלמות מוקדמת -; זה מסוכן!

 האוטובוס יוצא ב- 12 בלילה מ- Ali road (מיניבוס מספר 2 מתחנת האוטובוס המרכזית או מונית לא יקרה). הנסיעה ארכה 34 שעות ברציפות אבל זה פחות נורא ממה שזה נשמע - דרגשי השינה נוחים להפתיע, השמיכות חמות, יש עצירות לאוכל (יותר קשה לשכנע את הנהגים לעצור לשירותים -; תדירות ההשתנות עולה פלאים כחלק מההסתגלות לגובה...). הנופים, כמובן, מדהימים (שלמרבה הצער מוגבלים לשעות האור). בין היתר הדרך עוברת לא רחוק מפסגת ה- K2, שהיא השלישית בגובהה בעולם (לא ניתנת לצפייה מהדרך) ובהמשך חוצה את ה- Aksai chin, רמה גבוהה (מעל 5000 מטרים) ומהפנטת בריקותה, שסין של מאו כבשה מהודו של נהרו ב- 1962 ומאז היחסים בין המדינות לא מהמשופרים.

לתחילת הכתבה



עלי (Ali) וזנדה (Zanda)


 העיר עלי (Ali), השוכנת על גדות נהר האינדוס (הזורם בהמשך דרך לאדאק שבין הודו לפקיסטאן), היא עיר חדשה ומוזרה למדי. הרחובות נוצצים ושוקקים בסינים, בסחורות (כולל שוק פירות וירקות), באולמות קריוקי ובזונות, בלב אחד האזורים הגבוהים והשוממים בעולם (העיר נבנתה כמרכז אדמיניסטרטיבי לשלטון והצבא הסיני הרב באזור). הקור חודר עצמות, כך שאנחנו מתמכרים במהירות לסדינים החשמליים המתגלים בחדרנו במלון (ושיהפכו בשבועיים הבאים לפנטזיה רחוקה). מ- Ali לקחנו אוטובוס לזנדה (Zanda). האוטובוס יוצא פעם ביומיים, משך הנסיעה כ- 7-8 שעות והמחיר כ- 40 דולר. זנדה היא עיירה קטנה וחביבה השוכנת בעמק נהר ה- Sutlej (בגובה 3600 מטרים). הנופים בנסיעה מתעלים על כל מה שראיתי עד כה: גבעות בצבעי כתום-סגול עזים, אוהלי נוודים ועדרי עיזים ויאקים, פאנורמה עוצרת נשימה (ממש כך!) של כמה מאות ק"מ מרכס ההימאליה - מקשמיר עד נפאל, תחושה אמיתית של הימצאות על גג העולם.

 זנדה מוקפת בשרידי ממלכת Guge, שכאן שכנה בירתה הראשונה. במנזר לחוף הנהר (כניסה כ- 7$) נשמרו כמה מבנים עם ציורי קיר מופלאים בסגנון ייחודי, המשלב השפעות קשמיריות, נאפליות וטיבטיות. בצוקי אבן החול הנשקפים אל העיירה מצפון חצובות מערות מגורים, וכן שתי מנהרות המובילות אל ראשי הצוקים הנישאים (רק לנטולי פחד גבהים -; אני ויתרתי מפאת פיק ברכיים). במרחק כ- 20 ק"מ במורד הנהר (אין תחבורה ציבורית אבל אפשר בטרמפ, במונית או ברגל) שוכנת Tsaparang, הבירה ה"חדשה" של הממלכה, שננטשה לפני כ- 300 שנה, התגלתה מחדש בתחילת המאה העשרים, וכיום גם על ידי התיירים הסינים (כ- 13 $ כולל הדרכה טובה באנגלית). העיר הנטושה נבנתה בצפיפות על שלוחה מצוקית, המכוסה כיום בחורבות פוטוגניות להפליא, וביניהן כמה מקדשים שנשתמרו היטב והמעוטרים בציורי קיר מופלאים אף יותר מאלו שבזנדה. מנהרה תלולה מובילה אל ראש השלוחה שם שוכן הארמון המשקיף אל נוף יפה להפליא.

 למכורים לטרקים: שביל טוב מוביל מזנדה דרך ארץ הקניונים ומספר כפרים ומנזרים נטושים ברובם אל Titrapuri - אתר מעיינות חמים הקדושים לטיבטים, שנמצא על הדרך הראשית המובילה מ- Ali מזרחה לקאילאש וללאסה. הטרק, המתואר בספרו המונומנטלי של Victor Chan, נמשך כ- 10 ימים ונשמע מפתה מאוד אולם לאור הקשיים הלוגיסטיים והיעדר שותפים (טוב, גם קצת עצלות...) הסתפקתי בטיול יום בחלקו הראשון של השביל. השביל עולה דרך הקניונים במתינות מפתיעה ומגיע לרמה שטוחה ממנה נשקפת הפנוראמה הנהדרת של רכס ההימלאיה, שתוארה קודם, אבל הפעם קצת יותר מקרוב (כ- 6-8 שעות הלוך וחזור, אין מים בדרך). כדי למצוא את התחלת השביל עלו דרומה ברחוב הראשי לקצה העיירה ופנו שמאלה (מזרחה) בדרך המובילה למפעל ההידרו-אלקטרי, לכו עליה כ- 200 מטר, השביל נראה בבירור מימין (מדרום) מטפס על הגבעות שממזרח לצוק הענק המשקיף על העיירה, בכיוון כללי דרום. מזנדה נאלצתי לחזור באוטובוס ל- Ali (לבעלי מזל ניתן לתפוס טרמפ ישירות לקאילאש), ממנה יש פעם ביומיים אוטובוס לדרצ`ן (Darchen), הכפר השוכן למרגלות הר הקאילאש המפורסם (6 שעות, 40 דולר) ובו מתחיל ומסתיים הטרק המקיף את ההר.

לתחילת הכתבה

דרצ`ן

מאז ביקורי הקודם כאן לפני כשלוש שנים, הכפר הטיבטי כמעט נבלע בלועו של רובע חדיש שנבנה, בסגנון סיני אופייני ומכוער, כדי לשרת את התיירים הסינים הרבים שהחלו להגיע לכאן. הטרק נמשך 3 ימים, כאשר לאורך המסלול 3 מנזרים וכמה בתי הארחה הסמוכים אליהם בהם ניתן לקבל מיטה, שמיכה ואוכל בסיסי מאוד. אמצע אוקטובר ומזג האוויר בהתאם (העונה לטרק היא מאמצע מאי עד אמצע אוקטובר) - קור עז מלווה ברוח חזקה. מסתבר שבימים האחרונים הצטבר די הרבה שלג בפאס הגבוה (5,600 מטרים), מה שהופך את יום חציית הפאס למתיש, כי בנוסף לעלייה חסרת הנשימה (ריכוז החמצן בגבהים כאלה יורד ל- 50%...) ולהליכה הארוכה עד למנזר הבא, צריך להיזהר בכל צעד שלא להחליק ו/או לשקוע בשלג העמוק ו/או להשתטח על הסלעים בשל מטחי הרוח העזים. גם עולי הרגל אינם רבים. ובכל זאת, הנופים המהממים ושדות השלג האינסופיים מפצים על הקשיים.

 מי שחושש מחציית הפאס יכול להסתפק בהליכה מדרצ`ן דרך הנופים היפים ביותר בטרק עד לדרירה פוק, המנזר הנמצא למרגלות הפאס, שממנו נשקף הצד הצפוני המהמם של פסגת הקאילאש (יום הליכה ארוך אך לא קשה, אפשר לקצר חלק מהדרך בג`יפ) ולחזור כלעומת שבאתם. אפשרות נפלאה נוספת, כמתאבן או כקינוח לטרק, היא טיול יום קל למדי מדרצ`ן למנזר Selung (בדרך עפר נוחה העולה מדרצ`ן צפונה ובהמשך מזרחה, כשעתיים-שלוש, ניתן גם בג`יפ). משם ניתן לצפות מקרוב במפנה הדרומי דמוי עוגת הקצפת המושלמת של פסגת הקאילאש. משם ניתן לחזור בדרך העפר, או לעלות אל האוכף הנמוך ממזרח ולחזור לדרצ`ן בהליכה דרומה על קו הרכס, בנוף מדהים של הקאילאש מצפון ושל אגם ראקשאש-טל ורכס ההימלאיה מדרום, מתובל במפגשים עם עדרי יעלים טיבטיות מזדמנים. מהאוכף ניתן גם לרדת מזרחה אל הטרק הראשי בסמוך לדרבוצ`ה (אתר בו נחגג פסטיבל הסאגה-דווה מדי שנה באביב בהנפת אינספור דגלי תפילה).

לתחילת הכתבה

לאסה

נסיעה של יומיים בג`יפ טויוטה דחוס וקולני, כרגיל דרך נופים נפלאים, הביאה אותי ללאסה (אפשר גם "לחתוך" לנפאל, וכן לעצור בשיגאטסה). בלאסה פינקתי את עצמי בשבוע חופש מהטיול והקדשתי אותו לבטלה עצלה ולשוטטות מענגת ברובע הטיבטי, במקדש הג`וקאנג ובשוק הבארקור המקיף את המקדש (סימנתי "וי" על ביקורים באתרים סביב לאסה בביקורי הקודמים כאן כך שהפעם הייתי פטור. המומלצים ביותר בעיני -; מנזר גאנדן ואגם נאמטסו).

לאחר כשלושה שבועות נפרדתי מטיבט ומלאסה כרגיל בצער, הפעם ברכבת החדשה לגולמוד (נוחה מאוד, כ- 14 שעות, הרמה הטיבטית נשקפת מהחלונות במלוא הדרה מכוסה בשלג). זוהי עיר מגעילה למדי (גורשתי ממסעדה משום שלא הבינו את הסינית שלי...), ממנה המשכתי לביקור תיירותי למהדרין בשתי תחנות מפורסמות של דרך המשי: באוטובוס לדונחואנג (מערות מוגאו הבודהיסטיות המדהימות ודיונות חול יפות, הסינים כאן שוברים שיאים בנסיונות הרמאות), ומשם ברכבת לטורפאן (הרבה צימוקים, מתחת לפני הים -; חידוש מרענן ורווי בחמצן אחרי רמות טיבט והפאמיר). אורומצ`י, בירת מחוז שינג`יאנג העצומה, היתה התחנה האחרונה בטיול, שם נהניתי מאוכל נפלא ברחובות השוק האויגוריים. צעיר אויגורי שהתנדב להדריך אותי בין המסגדים דיכא את רוחי בייאוש המעורב בלוחמנות פתטית, שהפגין לנוכח ההשתלטות האתנית המהירה של הסינים על עירו ועל המחוז האויגורי כולו. בכלל, הטיול שלי הפעם בסין התרכז במחוזות ה"כבושים" שינג`יאנג וטיבט, מה שלא בדיוק טיפח את חיבתי לסינים.

 טיסה לבישקק (כשעתיים, 180$), המתנה הזויה בשדה התעופה וטיסה לת"א דרך איסטנבול הביאו את הטיול לסיומו, אחרי קצת למעלה מחודשיים, עד לפעם הבאה.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

כתבות מומלצות עבורך על סין

הזמנת חופשה לסין

הכתבות הכי נצפות השבוע

הפוסטים הכי נצפים השבוע

הטיפים הכי נצפים השבוע

עקבו אחרינו לכל העדכונים החמים בארץ ובעולם