תחילת הטרק
"Around anapurna". רק מלחשוב על זה אני מתרגש. בלילה שלפני אני כמעט לא ישן בלילה, גם עקב חששות שניתקע בדרך, כי אין אוטובוסים וגם בגלל שרק בשביל הטרק הזה הגעתי לנפאל. איזה סיפורים רצים על הטרק הזה! איזה תמונות! איזה נופים! אבל הגיע הזמן שאתחיל את הסיפור שלי.
אנחנו קמים ברבע לשש בבוקר, מתארגנים ובשש וחצי אנחנו כבר יושבים בנחת, אחרי ששמנו את התיקים אצל סוויסה, מלחכים דבר מאפה טרי וחמים. חברינו לטיול, עם שני הפורטרים שלהם, כבר התייצבו לפנינו והם עסוקים בלתפוס מונית לתחנת האוטובוס.
סבב היכרות קצר:
אני וגלעד- זוג גרזני - העל מהכתבה שעברה.
אוסנת - מש"קית אב"כ במיל` .
יערה, דפנה ורותם- מהצפון. "הקיבוצניקיות", למרות שהן ממש לא מקיבוץ..
שמרית וניב- מעפולה.
ושני הפורטרים- מנפאל.
בהגעה לתחנה קופצים עלינו מספר זאבים, שריר ניגר מפיהם ומחירים מופקעים בשיניהם. אנחנו נמלטים מהם כל עוד כספנו בנו ובמהרה עולים על אוטובוס מקומי במחיר שווה לכל כיס. מכיוון שהתנסינו כבר במנהגי העישון של הנפאלים (הרבה!), אנחנו עולים למחלקת הלא מעשנים שנמצאת בקומה השניה, כלומר תחת כיפת השמיים. הנסיעה עוברת על מי מנוחות וקפיצות לב, שכן מדי מספר דקות מגיע חוט חשמל במהירות זדונית ואומר לערוף את ראשו של אחד הנפאלים שעומד אתנו על הגג, ואני מחסיר פעימה ושוב נרגע. הנופים בדרך, בדמות הרים מוריקים ונחלים שוצפים, מזכירים מאוד את הדרך לפוקרה, אך ממרום הגג הם נראים פראיים ומרשימים יותר, והרוח שמכה על הפנים נוטעת בי סוף סוף תחושה של חופש. לא עוד עיר! לא עוד ציביליזציה! לא עוד מאואיסטים שרק עושים בעיות ושורפים משאיות דלק בדרכים.. כאן, למשל, אני טועה. לאחר נסיעה של כ - 20 דקות לכיוון דומרי ( Dumri), הנהג מקבל מידע מסווג מנהג נפאלי שמגיע מהכיוון השני וחזרה לפוקרה. אנחנו מתרעמים, התרעמות, שכוללת בעיטות בגג וצרחות "סטופ!" עד השמים, ומסיבה שלא ברורה לי עד היום - הוא עוצר.
אנחנו יורדים ומתחילים ללכת, לא לפני שהנהג מנסה לברוח כשניב עדיין על הגג. מספר דקות מאוחר יותר, אנו פוגשים בשלוש משאיות דלק - מהסוג שהיה אמור להגיע לפוקרה לפני שבוע - עולות באש. מראה מלבב. בהמשך הדרך אנו פוגשים בכיתת חיילים, שנראית כאילו נזרקה מהסט של גבעת חלפון בשל חוסר אמינות, מפטרלת לה על הכביש הראשי. הכביש נשלט על ידי הרים גבוהים מכל צידיו ואם המאואיסטים רק היו רוצים.. אבל הם לא רוצים. הפטרול עובר ואני מתנער מהראש העדיין צבאי שלי וממשיך ללכת. בהמשך נטפל אלינו כתב נהוג על אופנוע (מישהו מרכיב אותו). הוא נשרך לצידנו ושואל: "אתם יודעים שיש מאואיסטים באיזור?" ואנחנו מופתעים - באמת לא הצלחנו להבין איך שלוש משאיות דלק עלו באש בו זמנית, היינו בטוחים שזו תקלה טכנית... "אתם לא מפחדים?" - לא. אם יש משהו שאנחנו יודעים בוודאות זה שהמאואיסטים לא מטרידים תיירים, תמורת סכום שולי של 5000 רופי טובין ותקילין, כמובן.
דומרי. כפר נידח, בלי כלום חוץ מתחנת אוטובוס וכביש שמחובר אליה, שבימים כתיקונם יביא אותנו לבסיסהאר- נקודת הזינוק של הטרק. כולם חוגגים על דאלבאט, המאכל הלאומי ( אורז ומרק עדשים עם תבלינים ורטבים משתנים בהרכבם וחריפותם). אני וגלעד נוגסים בצ`פאטי עבש, מטעמי כשרות. לוקח קצת זמן, אבל מבינים שהאוטובוס לא יגיע, והמסעדן מציע לנו אוטובוס במחיר מופקע. גלעד (!!!!) מחליט ששווה לבדוק. הולכים. אנו עוברים בסימטאות צרות, דרך מסדרונות מלוכלכים ופתאום נגלה לעיננו מגרש חניה. 3 אוטובוסים חונים בו, ומתחתיו נהר. המסעדן מצביע על הנהר ואומר: " זה האוטובוס." במרכז הנהר עומד לו אוטובוס, רק האל לבדו יודע איך הוא הגיע לשם ואיך יצא משם. ילדים מקרצפים אותו נמרצות כאילו הוא לא שוכב מכוסה עד החלונות במים זורמים... מילא. מתמקחים על מחיר, מסכמים וממשיכים לתחנה הבאה - אישור מהסנדק.
בתוך כוך אפל ומאובק, על מיטה ישנה וחלודה, מוקף בארבעה נפאלים מגודלים, יושב לו בחור קטן וקודר ומעשן סיגר קובני עבה. המסעדן ניגש בחשש לקטן ובקול מתחנחן שוטח בפניו את הצעת המחיר. הסנדק מתרגז, קם ומתחיל לצעוק. הם מתווכחים בלהט מגומגם: הסנדק- בלהט, המסעדן- מגומגם. בסוף, מכל הנפאלית שהולכת שם אני מתעצבן, וניגש אל הקטן:
אור:" אנגלית?"
קטן:" קצת"
אור (בטון קציני): " תקשיב לי טוב, זה מה שהולך: אנחנו - משלמים 400 ואתה לוקח אותנו לבסיסהאר". חד, בלי משחקים, בלי ויתורים. תאמינו לי, קצת תקיפות והכל מסתדר!! וחלק!!! ... אנחנו משלמים 800.
הדרך עוברת במהירות מופרכת. הסנדק נוהג. היה צריך להיות נהג שודים. אפילו שומרי הראש הנפאלים שלו עומדים פעורי עיניים ומחזיקים מכל הבא ליד בפחד. אחד הפורטרים מצטלב באימה. אני מנסה לישון במושב האחורי ומקלל בכל פעם שהרכב משום מה בולם ואני קופץ ונחבט בגג. "..קסדה בראש טוב.." החבר`ה מסכמים את הנסיעה כגרועה וכמפחידה ביותר שחוו בחייהם. לי מתנפחת בלוטה בראש. אנחנו בבסיסהאר!! בהתפרצות של ספונטניות רגשנית אנחנו מתנפלים אחד על השני, מתנשקים ומקפצים בשמחה מרגל לרגל. אוסנת מתעשתת ראשונה: "עכשיו"- היא מרעימה בקול הקשוח שלה - "מתחילים ללכת".
ארבעת הימים הראשונים במסע עוברים לצד נהר. לפעמים הדרך מטפסת גבוה מעל הנהר, לפעמים היא על הנהר עצמו ולפעמים חוצה אותו, אך הנוף אינו משתנה בהרבה: הנהר, לעיתים שוצף, לעיתים רגוע. בצידיו דרך סלעית או דרך עפר וצמחייה שמתחלפת בין שיחים נמוכים לעצים גבוהי קומה. באחד המקומות בהן הדרך נושקת לנהר, אנו מבחינים בלהק נשרים שרוכן על נבלה מטרים ספורים מאתנו. אנחנו עושים כמיטב יכולתנו להנציח את העניין, אך העניין פורח - בורח מעימנו די מהר, ואנו נשארים עם תמונות סוג ד`, חוץ מגלעד, שמצליח להתגנב ממש עד אחד מהם ולצלמו כיאות. הפורטר מסביר לי שהצבא הנפאלי עושה אימונים על ההרים שסביבנו. אני מסתכל למעלה ומשווה לתרגיל כיתה שלוש כיפות הר איילת. כל גבעה כאן בגובה החרמון. המסקנה ברורה: ברוך אתה ה` שלא עשני נפאלי!!
ביום הראשון אני מתאפק. ביום השני אני לא יכול יותר ועם דמעות בעיניים אני שואל את גלעד בשקט, שלא ישמעו:
"גלעד, תגיד לי. איך התיק הזה כל כך כבד לי? סחבתי 70 קילו במסלול ולא הזיז לי, עכשיו אני מיילל כמו ילדה קטנה!"
גלעד מביט בי בחיוך: " מתי זה היה?"
"זה היה רק לפני..." - ואני מחשב: 4 חודשים לוחם, 8 חודשים קק"צ , שנה וחצי קצין, חצי שנה באזרחות, זה יוצא.. "שלוש שנים!!" - אני נדהם מהמספר שיוצא מפי. 3 שנים! ואני עדיין דורש מהגוף שלי את מה שהוא אפילו לא זוכר. מדהים כמה אנו מעמיסים על הגוף שלנו רק על סמך הזיכרון שלנו, בלי לנסות בכלל להתאים את כושרו הנוכחי לדרישות הנוקשות. מעניין מה היה קורה אילו מישהו היה דורש מאיתנו הצטיינות יתרה במשהו שכבר מזמן שכחנו! ואז אני נזכר בפסיכומטרי שעשיתי אחרי 4 שנים בגולני.. "אני מזדקן" - אני חושב וממשיך לשרך את רגלי הבלות במעלה השביל.
כפרים בדרך ל'פס'
כל הזמן יורדים מלמעלה עוד ועוד אנשים.
"הפס סגור"
"חיכינו במנאנג שבועיים והתייאשנו"
"אין לכם מה להמשיך - הכל מלא שלג עד פה!"
כולם ישראלים. כולם היו בצבא. כולם ירדו למטה עד האחרון שבהם, אבל לגלעד ולי יש פתרון: "ישועת השם- כהרף עין!" - אנחנו אומרים וממשיכים באמונה. עד עכשיו הכל היה בסדר, גם עכשיו יסתדר על הצד הטוב ביותר. "בכל מקרה" - כך גלעד - "אין אוטובוסים לפוקרה, כך שעדיף להמשיך. מקסימום נרד כשהשביתה תיגמר ". יש לו היגיון, לגלעד. וגם ציון יפה בפסיכומטרי. אני מבסוט עליו.
ה"פס" המדובר הוא קו רכס בין שני הרי ענקים, שמתנשאים לגבהים של 6 - 7 אלף מטר, כשגובה האוכף (קו הרכס שבין שתי כיפות ) מתנשא לגובה המכובד של 5416 מטרים, לא דבר של מה בכך, אלא שאם הוא חסום - כלומר, בלתי עביר- אכלנו אותה. לטפס על ההרים שמסביב לא נטפס וכל שנשאר לעשות הוא אחורה פנה - קדימה - בכה, אבל, ישועת ה`...הפורטרים מנסים לגרור אותנו לעוד מסעדה כושלת. אנחנו מסרבים בנימוס, והולכים על מסעדת ה`הימליה ויו` הקרובה. מדהים כמה סניפים יש להם כאן באיזור! אחרי ארוחה דשנה שבושלה למהדרין בסיר של גלעד, אני תופס סייאסטה וחרופ קצר תחת עץ דקל מפואר, קרני השמש מפזזות על פני. אחח!! החיים טובים כל כך.
בהמשך, אנו עוברים מעל פלג מים קטן, שיוצר מעין בריכה קטנה מתחת לגשר ונשפך למפל אימתני. אני מעיף מבט אל גלעד, הוא מפנה את פניו אלי במהירות. בלי אומר דברים, אנחנו נפרדים מבגדינו ולעיניהם המשתאות של חברינו למסע, קופצים אל המים הקפואים. החבר`ה ממשיכים עם שני מטומטמים פחות, ואני וגלעד יוצאים במהרה מהמים, מתייבשים ומתפלספים. אנחנו מדברים על פחד. מהו פחד אמיתי? שנינו מסכימים שזה לא בנג`י או קפיצה לנהר, אלא דווקא הדברים הקטנים - לבקש ממישהו לכבות סיגריה, להביע דעה לא מקובלת, ליזום שיחה עם בחורה באוטובוס - אלו הדברים המפחידים באמת. בינתיים, נאספים ליד סוקרטס ואפלטון קהל סקרנים לא קטן. ילדים ומבוגרים כאחד מתכנסים כדי לחזות בפלא של אנשים שרוחצים במים. צמד התיירים לא תופס על מה המהומה, ומחכה בסבלנות עד שיימאס להמון, כדי שיוכלו להחליף את התחתונים הרטובים ולהמשיך.
קשה לי מאוד עם אורח חייהם של הנפאלים. אני מגלה שישנם אנשים שגרים במקום אחד כל חייהם, בכפר של 8 - 12 משפחות לכל היותר. כל יום, כל היום, רק יורדים ועולים בדרכי עפר מפותלות ומאובקות בהרים, נושאים על גבם לולים, שיחים ומצרכים או מלווים עדר פרדות שעל גבם שקי אורז. חיים את חייהם ללא שום שאיפות, התקדמות או שינויים. מעין מעגל קסמים של לידה - עבודה קשה ולא מספקת - מוות ושום משמעות באמצע. אז אני מהרהר בעולם שלי: האם אנו באמת כל כך שונים? נכון, הם סוחבים באיטיות שקי אורז, מתקדמים צעד- צעד. אנו, מודרנים להפליא, סוחבים משכנתא ורצים - רצים - רצים כל החיים באותו מעגל קסמים בדיוק, עם שאפתנות והתקדמות דמיונית- כמו למשל להפוך מזוטר לבכיר בשירות לקוחות ב- "יס" - ומגיעים בסוף לאותו המקום בדיוק, רק שפתאום ההבדלים מטשטשים לי, ואני נכנס למצב דכאוני - מהורהר מעט.
ביום רביעי (בשבוע ובטרק) אנחנו יוצאים מהכפר טל (Tal) בו ישנו ליל אמש. כרגיל, אני וגלעד- נציגי גולני בע"מ - מובילים קדימה, אוסנת או ניב מספר צעדים מאחורינו ( אוסנת תותחית ברמות בי"ל!) וכמה ימי רכיבה מאחור - שאר הבנות. בדרך, הבנות קנו מקל מגולף ממקומיים כדי להחיש את הקצב. בפועל, המקל היה מקולקל ולא עבד. הן נפטרו מהמשקל העודף מספר ק"מ לאחר מכן. אחרי שעתיים של הליכה מנומנמת למדי, אנחנו קולטים שעל פי הפורטרים (שפחות או יותר קובעים פה הכל ), ההגעה למנאנג (הכפר בו שוהים יומיים על מנת להתרגל לאוויר) תהיה בשבת. מה גם, שיש יום הליכה מלא ביום שישי ואנו, כאמור, לא הולכים בשבת לשום מקום. כדי לא לבזבז יומיים (שבת ויום שהייה במנאנג), אנחנו מחליטים להחיש את צעדינו ולעשות את השבת במנאנג.
כאן מתחילים היומיים הקשים בטרק:
בדניו (Danagyu), הכפר שבו החבר`ה עוצרים, אנו נפרדים מכולם. הפורטרים מסבירים לנו את המסלול, קצב ההתקדמות הרצוי והנחיות בטיחותיות שונות, בעיקר בנושא גבהים. הבנות מתייפחות בצד ומנופפות לנו עם מטפחות. ניב ניגש אלי, לוחץ את ידי באומץ, כפרידה לפני קרב גדול. הוא מעניק לי ברוב טקס חבילה שלמה של כדורים נגד שלשול, כי האורז לא ממש פועל בעניין.
בארוחת הצהריים, בדרך, אני משתמש לראשונה בבנזיניה ומצליח להדליק מדורה קטנה על המכשיר, הצינור, המיכל וחלק מהתיק של גלעד. גלעד חוזר עם המים ומגלה לתדהמתו גוש פחם בתור מה שהיה פעם הכיריים שלנו. עוד בדניו מתחילה עליה שאין סופה להתקיים. צמוד אלינו עולה נפאלי חביב. גלעד מבקש לעצור. "נעצור בסוף העליה" היא התשובה שהוא מקבל. אם יש משהו שאני לא סובל זה לעצור באמצע העלייה. לאחר 45 דקות של העליה המאומצת ביותר שהייתה לי בחיי, כולל גולני, אני מתמוטט לי על המדרגות. הנוף יפה, באמת, אבל למה לעזאל שמו פה מדרגות לולייניות, שמזכירות את המגדלים שנסיכות תקועות בהם בסרטים של דיסני? ותאמינו לי, אין צורך בדרקון - מי שהעז ועלה למעלה, מגיע לו את אהבתה הניצחת של היפהפיה! קשה לי לדמיין כרגע מישהי שעבורה הייתי עובר את הדבר הזה שוב.. נהר אדיר מוקף מצוקים. עצי אורן ואחרים גדלים בכל עבר ומדרגות אבן עתיקות מטפסות אל - על. באמת מקום יפה. חבל, חבל שאין רכבל. יכולתי אשכרה להנות כאן.
הנפאלי לא מוכן לעקוף אותנו בעצירות. הוא פשוט נעמד ומחייך. אנחנו מסמנים לו להמשיך ובתנועות ידיים פשוטות וברורות להפליא הוא מסביר, שאם יעלה מעלינו יפלו עלינו אבנים מלמעלה. חביב מצידו. אני יכול רק לדמיין איך יגיבו הבנות מחר כשניב ואוסנת ידרדרו עליהן את כל ההר. בסוף, ובאמת כשכלו כל הקיצין והכוחות שלי, אנחנו מגיעים לסוג של פסגה. טימנג בסי - כפר נידח וקטנטן- ובזה לא שונה מרוב הכפרים בסביבה. בעיקר בונים כאן גסטהאוסים ועדיין אין פה ממש כלום.
"צ`אי?"- גלעד בוחן אותי בחיוך מפתה, שכן סיכמנו שבסוף העלייה שותים את הצ`אי המסורתי.
"אתה חושב שזה נגמר?" - אני שואל בחשש. גלעד עונה בכן מגומגם, ואנחנו מעבירים את עינינו אל המשך השביל, שנעלם לרגע ונצפה בהמשך מטפס על אחד ההרים המתנשאים באופק. אני בולע רוק באימה.
" .. בוא.. נלך עוד קצת ואז נחליט" - אני מציע, והחיוך נעלם מפניו של גלעד.
בעיניים כבויות, רגלים דואבות וציפורן חודרנית, שהחלה לנבוט בבוהן ימין, אנחנו ממשיכים בדרכנו. נפאל לא מכזיבה - עליות בכל פינה, ירידות מחרידות ברכיים ונופים - לא יודע. מתחיל קצת להמאס עלי כל הירוק הזה, שכאילו צוחק עלי שבמקום להנות ממנו אני מפסטן. אבל באמת יפה מסביב. את הנהר כבר לא רואים- אנחנו גבוהים ממנו בהרבה. היערות הופכים עבותים יותר, נעימים יותר, והילה של מסתורין נמהלת בהם.
מצ'מה למנאנג
המטרה היומית - צ`מה ( Cheme). כפר די גדול שמחולק לשניים: החלק החדש ואחריו הישן. המרחק ביניהם ( במושגים של גסטהאוסים): כ- 10 דקות הליכה, שזה עיר במושגים של האיזור!
כמה זמן יש עד לצ`מה? - סוגיית אומדן הזמנים בנפאל סבוכה ונתונה לפרשנות. אין דבר כזה 8 דקות הליכה, 10 דקות- פשוט לא קיימות יחידות זמן כאלו.. במקומן , קיימת התחלופה הבאה:
"כמה זמן עד לצ`מה?" - "שעתיים".
הולכים שעה וחצי. שואלים שוב - " שעתיים". מתסכל , נכון?
א - מה - מה ? כשנמשיך עוד חצי שעה, יענו לנו שנשארה שעה הליכה. במשך קרוב לשעה ורבע, אומרים לנו המקומיים בדרך ( בנקודות שונות ומרוחקות לחלוטין זו מזו) שנשארה חצי שעה. ומתחיל להתקרר. השעה 16:40 ואני מודיע חגיגית שאני בכפר הבא עוצר, או בשעה 5 - מה שיבוא קודם. אנו לבושים בבגדים קצרים, מותשים וקפואים. לשערי צ`מה מגיעים בחמש אפס אפס על השעון ( של גלעד). היד שלי משותקת מקור ואני לא מצליח אפילו לאחוז בעט כדי לחתום בנקודת הצ`ק פוינט. גלעד חותם בשבילי, עולים אל מעמקי הכפר בשירת שיכורים ונבלעים בגסטהאוס הראשון שעולה ברגלינו.
אחחחחחח!!!! צ`אי חם וטוב!! כמה נעים, כמה מפנק לרגלי האח החמימה. חם, חם ומענג. אפילו הרגלים שצרחו עד עכשיו מחייכות חיוך רחב. החודרנית מבוהן ימין מותחת איברים. בצ`ק פוינט ראינו את שמם של חן והקיבוצניקים. חן נטשה אותנו לאנחות ביום שישי בפוקרה ומאז אנחנו כל הזמן בזנב שלה ושל החוטפים המסוקסים שלה. אני יוצא אל הכפור, חמוש במיטב ציוד החורף של North fake לחפש גסטהאוס זול וטוב יותר, ואם אפשר - איזו חן קטנה לרפואה.
בחלק הישן, במלון שדומה יותר לאורוות סוסים, אני פוגש בחן. חיבוק עז, דמעות שמחה וחילופי דברים מהירים מתנהלים בדרך חזרה אל גלעד, שמתנמנם לו על סף האש המבוערת. כמובן, כתמיד, אין לנו שום כוח או רצון לעבור גסטהאוס. אנחנו תוקעים יתד ובמאמץ עילאי אחרון מטפסים לחדרנו הנהדר, שסוף- סוף כולל נוף מרהיב, כיוון שבימים הקודמים זכינו בצלעי הרים, קיר לבנים אדומות ופעם אחת אפילו לא היה חלון! בעוד אני וחן מפטפטים על הא ועל דא ועל גא, גלעד יוצא מבית הכיסא כשפניו חיוורות כסיד: "מצאתי" - הוא לוחש בזעזוע- "מצאתי עלוקה בירך!" - עלוקה מהשחיה הספונטנית שלנו, כמובן. לא ישנתי כל הלילה. חיטטתי וחיפשתי והתגרדתי בשלל איברי, בדגש על האינטימיים ביותר, כדי לחפש את הנבלה. כל עקצוץ היה תולעת מוצצת דם שחודרת ברגעים אלו ממש אל עורקי. כל גירוד בפדחתי הקפיץ אותי לישיבה וגרם לי למשש במשך שעות את שיערי. בבוקר, בשירותים, נמצאה האבידה. במקום אישי. מאוד. ירדה לאסלה יחד עם כל השאר. הלקח שלי מהעניין - במקום שבו המקומיים לא רוחצים, אתה לא טובל אצבע!
למחרת, אנו והקיבוצניקים של חן אגודה אחת. טעימה ראשונה של שלג היום ומתוודעים לצבי. צבי הוא בחור נפלא, משעשע וג`נטלמן מושלם, מה שלא מפריע לו להיות ג`ינג`י. מהר מאוד, במעבה היער, אנו- כלומר אני, גלעד ושלושה קיבוצניקים חסרי ישע מסתבכים עם הג`ינג`י במלחמת שלג מסעירה, שם הוא כמעט כורת לי את הראש עם גזע שלג שהוא מטיח ופוגע בפני. רק בנס המנתח הנפאלי המוכשר הצליח לשחזר לי את האף הבנוי לתלפיות שלי. הנשק הסודי של צבי: צרור של כדורי שלג אימתניים בעטיפת כובע טמבל תמימה למראה. קיבוצניקים, למי שטרם פגש באחד מהם, הם אנשים שלווים ואוהבי חיים. בכל מאפיה וגסטהאוס בדרך יש עצירה טקסית לצ`אי ודברי מאפה חמים. אני וגלעד- אם עוד לא צויין עד כה - לא יוצאי קיבוץ, לצערנו, ואנו נוטשים אותם לאחר אחת העצירות הללו. בכפר פיסאנג (Pisang), בו תכננו לישון את הלילה, אנו פוגשים את חן, שדפקה קצב היום, משוחחת עם צרפתי בן 105 שעושה את טיולו ה-7 בנפאל ועתה הוא חש מוכן סוף- סוף לישון במערת שלג על אחד ההרים מסביב. איש חביב להפליא. אנו מאחלים לו קבורה נעימה וממשיכים.
לאחר פיסאנג, העליה תלולה, אך לא קשה במיוחד ובסופה - הפתעה: פס, דהיינו אוכף בין שתי כיפות שחושף עמק רחב ידיים שכל כולו חום צהבהב, מימינו מתנשאים הריה הירוקים והגבוהים של נפאל שליוו אותנו עד כה ומשמאלו - הרים מושלגים ומחודדים בקצותיהם. באופק - מנאנג, גבוהה מעט מכל העמק וממוקמת על הר שחציו חום ויבש כמו העמק וחלקו העליון מושלג מעט. החמורים נעלמו כאן מהשטח ומעתה ישנם רק סוסים רועים מסביב. בירידה מהפס הנ"ל - כולה מושלגת - אני כמעט נדרס על ידי סוס דוהר שמגיח משומקום ולשם נעלם. בהגעה למנאנג, כשעה אחר כך, אנו פוגשים זוג נשוי שיצא יומיים לפנינו. הם די המומים לראות אותנו ומסדרים לנו חדר ב"בייקרי" של ה"עיר", המלון הראשון מימין וגם המאפיה הכי טובה במנאנג. חדרים חמימים ומרווחים, סנדוויץ` טונה במחיר מצחיק ובעלים נחמדים. מי אמר שמנאנג יקרה? צדק. כשאני שהיתי שם, הייתה תקופה רעה, לכן המחירים היו סבירים. בדרך כלל המחירים שם גבוהים מהרגיל.
היעד השבוע - מנאנג בשבת - נכבש. אני וגלעד חולצים את נעלינו הנוקשות, מתכסים בשכבות על שכבות של חום מפולז ונהדר אל מול האח שבחדר האוכל עם צ`אי בצד ונאנחים אנחת רווחה. אח! שבת מנוחה! תודה, תודה לאלוקים על המתנה הזו, הרוגע והשקט שאתה כופה על שני גולנצ`יקים מטומטמים כמותנו. שבת שלום ומבורך!
טיפים
כללי:
טרק האראונד אנאפורנה הינו אחד הטרקים הנחשבים והיפים בעולם. הוא אוצר בתוכו נופים מדהימים ובעיקר- מגוונים. החל מהליכה לצד נהר מתפתל בתוך צמחיה סבוכה, המשך בהרים ירוקים ויערות אורן עבותים כשבשיאו, כמובן - הרים מושלגים מכל עבר שאחריהם הפתעה: נחלים אכזבים וגאיות, שמימינם מתנשאות פסגות מושלגות ומשמאלם - גבעות מוריקות ומלבלבות.
פרמיט:
ניתן לרכוש בעיר פוקרה, אך יעלה בין 5-10 רופי עמלה אצל סוכנות נסיעות, שתעשה זאת עבורכם.
משך הזמן:
הטרק נאמד רשמית ב- 21 ימי הליכה, אך למעשה ניתן לבצעו אף ב- 14 יום ללא מאמץ מיוחד. אני ממליץ לעשות אותו בכ- 17 יום, כולל יום מנוחה במנאנג, ללכת בין 4-6 שעות ביום ולעצור בכמה שיותר כפרים ופינות חמד במהלך ההליכה.
גבהים:
אל תוותרו על יום המנוחה במנאנג כדי להסתגל לגבהים, אלא אם כן בדיוק חזרתם מגבהים כאלו וגופכם כבר רגיל לאוויר הדליל! זה מסוכן ביותר, ואפילו אדם גיבור, אמיץ ומטומטם כמוני החליט לא לסכן את עצמו בשביל עוד יום מנוחה.
ציוד:
חובה -
משקפי שמש - לאיזורים המושלגים. ישנה תופעה שנקראת עיוורון שלג, וזה אומר שנשרפתם בעיניים. ראיתי אנשים מבוגרים בוכים כשנכוו בזה.
פרמיט - עזבו קומבינות והסתדרויות. יש צ`ק פויינטים לכל אורך הדרך בנקודות אסטרטגיות. אל תנסו "להתפלח" לטרק, כי תשלמו קנס. פשוט תסחבו אותו אתכם.
דרכון - בחלק מהמקומות ידרשו מכם להציג דרכון (בעיקר בנקודות של הצבא). אל תשכחו לקחת.
נעלי הליכה - לכל הדוסים/ קיבוצניקים ושאר חוכמולוגים שחושבים שאפשר הכל עם סנדלי שורש, אתם מוזמנים לנסות. זה נחמד בימים הראשונים, בהליכה לצד הנהר. בשלג זה טיפה יותר מסובך.
מפה - לא צריך 1:50000, מספיק 1:200000, רק שתוכלו לאמוד מרחקים בין כפרים ולתכנן את היום הבא. עולה גרושים, שווה זהב.
טיפ: בכל קטע דרך ישנו שלט מקומי עליו כתובים המרחקים בין הכפרים בשעות. מצאנו אותם מדוייקים להפליא. שווה לצלם או להעתיק- יותר מדויק מכל אומדן של המקומיים!
ביגוד חם - זה תחת הכותרת חובה, ובכוונה. כל אחד לפי מידת רגישותו לקור ואפילו קצת יותר. מקסימום טיפה יותר כבד, אבל שווה את המאמץ.
כסף - גם אם אתם בעניין של קמפינג ו"עשה זאת בעצמך" בתחום הבישול, ישנם מקומות שלא ניתן לישון בהם בחוץ מפאת הקור, אלא אם תסחבו אתכם ציוד מטפסי הרים. 100-150 $ יאפשרו לכם רוחב מחיה של מלכים, ותמיד כדאי להביא ספייר למקרה שתרצו פתאום לטוס מג`ומסון או תאלצו לטוס חזרה מצ`פלינג (לפני מנאנג) עקב מחלת גבהים.
יוד/ מטהר מים - אל תבנו על לקנות מים בדרך. זה מתייקר מאוד ככל שמתקדמים למעלה ומגיע למחיר של 90-100 רופי לבקבוק! אל תתפתו לשתות מים בהרים בתואנת ה"מי שלגים", אלא אם יש לכם דוקטורט בביולוגיה ואתם באמת יודעים מאיפה מגיעות הבקטריות והאמבות למיניהן. אני אישית מכיר שהן רק משתמרות טוב יותר בקור. ניתן להרתיח מים בערב ולשתות מהם במהלך היום, אך זה לא פותר אתכם מלשאת מטהרי מים למיניהם - במקרה והמים יגמרו.
פנס - במידה ותתקעו במהלך הליכה בין שני כפרים בחושך. מעבר לשימושי הנוחות השונים בו, ישנם כפרים שטרם חוברו לחשמל וגם באלו שכן, הפסקות החשמל חוזרות ונשנות.
כובע/ בנדנה - או כל דבר אחר שיציל אתכם מהשמש הקופחת. והיא קופחת!
תפילין - חובה לכל יהודי!! ( די, כמה יבש אפשר להיות?..)
מומלץ -
נרות + מצית/ גפרורים - יותר חסכוני מפנס במקלחת.
קבקבים/ סנדלים/ קרוקס - למקלחת ולסוף יום - פינוק אמיתי!
גרבי צמר - בגבהים זה נהדר!!
מכנסי, חולצת ונעלי גורטקס - בואו נאמר, שביום של הפס אתם תודו לי על העצה הזו..
כובע גרב
3 זוגות גרבים לפחות - אלא אם בא לכם לכבס באמצע הטרק.
תיק נוח - עזבו "מה המשקל"! גם אם זה 5 ק"ג זה יכול להציק להפליא אם זה מונח בצורה מציקה.
פורטר - מומלץ בחום! אני בוגר גולני, שלא היה באגו שלו לקחת מישהו שיסחוב לו את הציוד. כמעט בכיתי ביום השני תחת ה- 17 ק"ג המיותרים שלי ( אל תשאלו..). מצד שני, צריך לקחת בחשבון מספר נתונים:
1. הפורטר יאט את הקצב- שזה לאו דווקא רע.
2. הוא ינסה להשתלט על כל ההחלטות. פשוט לא לתת לו.
3. הוא גובה כ- 400 רופי ליום, כך שלאדם אחד לא משתלם לקחת פורטר.
טיפ: תקחו פורטר מסוכנות מוכרת בלבד! כבר היו סיפורים על בנות שלקחו פורטר עצמאי, העמיסו עליו 3 קונטיינרים ובאמצע העליה בטרק הוא נעצר ודרש מהן עוד כסף אחרת הוא משאיר את הציוד שלהן.
שק"ש - מומלץ מאוד. בגבהים ( לפני הפס ואחריו) קר מאוד, בעיקר בעונה של מרץ- אפריל. אפשר גם בלי, שווה את הסחבת.
בגד ים - אל תכנסו בכל מקום, אבל למעיינות החמים- מפנק!
אבקת כביסה - שירותי הכביסה בהרים עולים הון. חסכו מעצמכם.
גזיה וערכת קפה - כאמור, המחירים עולים עם הגובה. הקפה בתוכם.
ממתקים - אין, אין כמו שוקולד פרה על הפס הכי גבוה בעולם!
ספר - יש זמן לקרוא.
מקל הליכה - טוב ליום של הפס, למרות שאישית לא הייתי נסחב איתו כל הדרך למעלה. עדיף לשחד איזה אירופאי שיתן לך מקל אחד או למצוא בדרך.
מצלמה - ב ר ו ר !!!!
מוזיקה - טוב לעליות.
בטריות ספייר - תמיד טוב.
פנס ראש - עדיף.
נחמד -
פק"ל מקלחת - מגבת, סבון, שמפו בשקיקים.
שינה:
מלבד מנאנג ( תלכו לישון בבייקרי- אחלה חדרים), שבה כולם הולכים ל- Yeti משום מה, אין לי המלצות לגבי מקומות לינה ספציפים. מה שכן- אפשר להתווכח על המחירים, אבל צריך לזכור שגם הם צריכים להתפרנס ממשהו. לא לשדוד אותם, גם אם אפשר וחבר שלכם הוציא מהם מחיר מצחיק. בתמורה לזה היחס אליכם יהיה נעים יותר.
אוכל:
את הגובה אפשר לחוש בשתי דרכים: באוויר- הנשימה קשה יותר, ובמחיר הדלבאט. דלבאט הוא מנה של אורז, מרק עדשים וסוגים שונים של רטבים וירקות שמגיעים בצד. למנה הזו יתרון אדיר: יש לה ריפיל, מילוי מחדש. לרוב אחרי 2 מילויים תהיו יותר ממפוצצים ולכן אנשים נוטים להתכבד במנה הזו בסוף של יום מסע מפרך. מה גם שברוב המקומות היא טעימה להפליא, אם כי יש נפילות.
דתיים:
האמת שאני כותב על אוכל במיוחד בשבילכם.
ככה: דלבאט אפשר לאכול כמעט רק בבייס קמפ, שם הכל צמחוני. בשאר המקומות, הכלים נגעו בבשר. הביאו אתכם סיר ותוכלו להתפנק במנות של אורז עם ירקות, נודלס, מקרוני ושאר מטעמים.
לגבי שבת - מזמינים לפני שבת כך שהאוכל מוכן בדיוק לארוחה, למי שלא מקפיד על בישול גוי בשבת - ניתן פשוט לשלם על הארוחה במוצ"ש (מה שמקובל הוא לשלם על הכל ביציאה מהגסטהאוס, בכל מקרה). כדי לקדש הזמינו צ`פטי או כל לחם אחר מבעוד מועד, שיהיה. אפשר לקדש גם על בירה.
סדר המסלול:
ניתן לבצע את המסלול הפוך ( דהיינו, מכיוון העיירה בני ). אני מזהיר מראש - העליה לפס על סף בלתי אפשרית ( כלומר, אפשרית לקוריאנים ואירופאי אחד - היחידים שראינו שמגיעים מהכיוון ההפוך) וירידה בפיתולי הנהר לא נראית לי מהנה יותר מעליה בו, ואפילו הרבה יותר מתסכלת.
תחבורה:
הגעה- יש אוטובוסים מקומיים לדומרי מתחנת האוטובוס בפוקרה, ומשם לבסיסהאר, במחירים מצחיקים. חבל לארגן הסעה במיוחד, שתעלה לכם הרבה יותר.
חזרה- אוטובוס מקומי מבני. תחנת האוטובוס נמצאת הרבה אחרי תחילת העיר ( כ- 15-20 דקות הליכה). בקשו הנחיות ממקומיים.
תיקים:
לאחסן אצל סוויסה חינם.
עונות:
ספטמבר - אוקטובר יותר חמים. מצד שני, בשיא הקיץ כמעט אין שלג והפס מאבד את המומנטום. מרץ- אפריל קר מאוד בגבהים. לשיקולכם.
