מגיעים לקאשגר
"טניא, אני חושב שזה האוכל הכי טעים שאכלתי אי פעם", זה מה שאמרתי כשישבנו לאכול באחת המסעדות מצדו הסיני של הגבול. חייבו אותנו בערך פי שלוש, אבל לנו לא היה אכפת. לפני מספר דקות עוד החלפתי את הסומים האחרונים, וכשהמחיר הוא ביואנים, הכל נראה הרבה יותר זול לצלחת לחמן. לפני זה עוד עכבו אותנו בעמדה הסינית: כשירדנו מהמשאית החליטו לפתוח לנו את על התיקים, עד רמת הקלף בשקית היניב. כשמצאו ארנק שחור מוחבא בתיק של טניא, נזכרנו שיש שם עוד דרכון, מתכון בטוח לבעיות בגבול בכלל, ובזה הסיני בפרט. הם לא הבינו, ואנחנו לא יכולנו להסביר, אז המשיכו לחפש לנו בתיקים. כשסיימו עלינו על משאית נוספת לכיוון ביקורת הדרכונים, שם דוקא היה מישהו שדבר אנגלית, והחליט לברר האם שתי המדינות מקבלות אזרחות כפולה. אז אמרנו שכן, וזה סיפק אותם. בהמשך החליטו לקחת לנו את הקלמנטינות, כי אסור להכניס אותן לסין (בשזיפים המיובשים לא נגעו) ומדדו לנו חום. המכשיר, כמו רוב מה שמיוצר בסין, מדד טמפרטורה הרבה מתחת לנורמלי, אבל לאף אחד לא באמת אכפת שם. יצאנו לסין..
כיוון שבסין אף פעם לא היינו, וגם כי לא כל כך טרחנו לפתוח את המדריך, וכשפתחנו הוא לא עזר במיוחד, לא כל כך ידענו איך להגיע לקשגר. אנשים היו מאוד אדיבים כשהציעו לנו טרמפ. את המחיר הם שכחו להגיד, וכששאלנו הבנו למה. בסוף עמדנו בחוץ, ממתינים למשהוא. השמש שהציצה והחסינות לקור שפתחנו היו לטובתנו, וחיש קל מצאנו עצמנו דחוסים עם עוד כמה סינים ברכב פצפון ועמוס יתר על המידה, נהוג על ידי אחת מעובדות הגבול.
לעיר קשגר הגענו בשעות הערב. המלון בו תכננו לישון נראה לנו יקר מדי, ולא טרחנו לשאול כמה עולה. המלון ממול, בעל שם דומה היה אופציה מוצלחת יותר - טעות שתוקנה יום למחרת, כשגילינו, הבנו והפנמנו, שכמו כל דבר בסין, גם בתחום המלונות: הבחוץ נוצץ, הבפנים הרבה פחות, אבל לפחות זול פה. הספר בו השתמשנו, שיתגלה בהמשך כלא יעיל במיוחד בזמן יציאתו (אחרי כמה שנים התווסף גם אלמנט ה"לא בתוקף") לא אכזב, כשהלל את שוק יום ראשון של קשגר. טעונים בסיפורים שקראנו, חיכינו בקוצר רוח ליום המיוחל.
היום הגיע אחרי ארבעה ימי המתנה, אותם העברנו בהשלמת שעות שינה, השלמת שעות אינטרנט (גילינו שאינטרנט יכול להיות גם זול וגם מהיר) ושיחות עם אפרת, התאכזבנו: השוק התגלה כמתחם של חנויות, חלקן פתוחות יותר מאחרות, מסודרות לחלוטין, אין צעקות, אין בלאגן, אפילו הריחות כבר לא היו. בידיעה שכנראה זה אנחנו שעייפים, הבטחנו לחזור בימים הקרובים כשהשוק פחות עמוס, הקור פחות גדול, השעה פחות מוקדמת והדוכנים אותם דוכנים (הבטחה שטרחנו לקיים כשקנינו המון מתנות הביתה). המשכנו לשוק החיות בקצה השני של העיר. פה כבר קבלנו: ריחות, צעקות, בלאגן, והמון פרצופים מעניינים, סוסים חולים, סוסים יפים, חמורים צורחים ועגלות מסוגים שונים. גמלים, נאמר לנו, נמכרים רק בקיץ.
שבוע אחר כך עוד היינו בקשגר, החדר בו ישנו היה בלי חלון, את המקקים טניא הרגה ביום הראשון. הקור בחוץ היה גדול, אבל בחדר היה חם, גם בלב. סדר יום קבוע של קימה מאוחרת (ככה זה כשאין חלון), אכילת לחמן במקום קבוע, וגלישה באינטרנט, הופרע רק על ידי תכנונים, עתידים לשבת על המפה של סין ולהחליט לאן ממשיכים.
קרקול וקריוקי
את סוניה הצרפתיה פגשנו במקרה, כשניסתה להסביר לאשת הקבלה במלון, שכרגע אין לה כסף, ובבנק לא מקבלים את הכרטיס שלה. הסברנו לה איפה תוכל להוציא כסף, והזמנו אותה לבוא איתנו בערב לפינת האנגלית באוניברסיטה של קשגר. באותה פינה נאמר לי שאני דומה למייקל ג`קסון, ואת שאר הזמן העברנו בלענות על אותן שאלות - דקה לאחר ששאלנו אם הבינו, הם ענו שכן, ושאלו בדיוק את אותן שאלות. סוניה שאלה אם נרצה לחלוק איתה רכב לאגם קרקול, שבעונה אמור אמור להיות יעד חובה למטיילי מחוז שינג`יינג. כך מצאנו עצמנו, יום למחרת, הרבה יותר מדי מוקדם, במזג אויר קר במיוחד, במונית בדרך לאגם, שתואר על ידי כולם כאגם מרהיב מוקף ירוק, בו ניתן ללון ביורטות לאחר יום מפרך בטרק סוסים. תמימים שכמותנו, אפילו לקחנו ארוחת בוקר - פיקניק על יד האגם. ציפינו לאגם קפוא וסביבה מושלגת, אולם בסתר לבנו קיווינו שאולי נתבדה. גילינו אגם מדהים ביופיו, כשבמרכזו, כיוון שקפא עד לקרקעית, נוצר שבר קרח מוגבה, כתוצאה מהלחץ שמופעל במקום. על הפיקניק בחוץ ויתרנו, ולאחר שעה מצאנו עצמנו שוב ברכב המחומם, שהגן מפני הרוח המקפיאה שנשבה בחוץ.
באחד הימים, הופיע סטיב, אבל אחר. האיש הולך כבר שנה וחצי עם סוס מהודו לפקיסטאן. נפגשנו ביום בו חצה לסין עם כל הציוד, אבל בלי סוס, אותו נאלץ למכור בגבול. סטיב הוא ארגון התנדבות של איש אחד. מטרתו העיקרית היא גיוס כספים לבתי ספר במדינות כושלות. ההבדל העיקרי בינו לבין ארגונים אחרים הוא שהכסף נתרם ישירות לבתי הספר שאת פרטיהם הוא מפרסם באתר האינטרנט של הארגון.
באחד הערבים, כשישבנו וצפינו בעוד סרט שצולם במצלמת חובבים בקולנוע סיני (לסטיב היה מחשב נייד), וכרסמנו ממתקים סיניים שנראים טוב, אבל טועמים רע, סטיב כמעט מת. הוא חי הודות לטניא. פתחנו חבילה. הפעם של רולים: היה כתוב שממולא שוקולד. אז היה כתוב. בפועל זה היה בוטנים. אני הייתי מצונן, וסטיב לא ידע איך בוטנים אמורים לטעום, לא הרגשנו כלום. כשטניא אמרה: "זה לא שוקולד, זה בוטנים", רץ סטיב לשירותים והחל להקיא בכח. הסתבר שהוא אלרגי לבוטנים, פעם אחרונה שהוא אכל היה בגיל ילדות. זריקות שהיו בבית קרוביו הצילו את חייו לאחר שגרונו התנפח והוא החל להיחנק. הפעם הוא הספיק להקיא בזמן, הגרון החל להתנפח אולם את רוב הבוטנים הוא הספיק להוציא מהאף. עם הזריקות הוא לא מסתובב. כדי לחגוג יום הולדת לסטיב, כי הוא נולד מחדש, או אולי בגלל שזה היה הערב האחרון שלנו ביחד ובעצם בכלל לא רצינו, אבל סטיב לחץ, הלכנו שלושתינו ל-KTV בקריוקי בקשגר. הצלחנו להסביר להם שלשיר בסינית אחנו לא יודעים ולא רוצים, לאו דוקא באותו הסדר, ובאנו רק כדי לשתות כמה בירות. הם הסכימו. נכנסנו לחדר הציבורי, אלה הפרטיים עולים יותר. בפנים ישבו מספר אנשים, זוג אחד אפילו רקד. בסביבות הבירה השניה אחת הנשים עלתה לשיר: קולה הצורמני מילא את האויר, מלים לא יוכלו לתאר את הזועה. אחד הזוגות הרוקדים ראה אותי מצלם ולא כל כך אהב את הרעיון. הגבר פנה אלינו בפנים מאיימות, צועק בסינית. בשלב מסוים, כששלח יד מתחת למקטורן, כבר חשבתי שיוציא סכין. במקום זה הוציא את הסלולרי, והחל מנופף בו לכל עבר. הוא נרגע כשחשב שמחקתי את כל התמונות.
חוטאן והסביבה
נסגרנו קצת על המקומות בהם לבקר בהמשך והבנו שעוד לא הגיע הזמן לחזור, למרות שגם על זה חשבנו, לקחנו אוטובוס לעיר Khotan. חוק המלונות הסיני עבד גם פה, כשלמלון שנראה יקר מבחוץ יש גם חדרים משותפים והמדריך אכזב כרגיל, כשבמפה שהציג לא צוינו שמות הרחובות, למרות שהם כן צוירו ומה שכבר נכתב היה שגוי. טניא, נווטת מצויינת, דקרה נקודת מלון בניווט לילה עם מפה אילמת.
קמנו בבוקרו של יום שישי ושמנו פעמינו לשוק יום שישי, שמתקיים מדי יום שישי... ברחוב בו נמצא אחד המסגדים. בנוסף לדברים אליהם התרגלנו: אטריות קרות וחריפות מאוד, הטבח, אם אפשר לקרוא לו כך מקפיד להוסיף מעט מכל קערה בדיוק במידה הנכונה לטעמו. התוצאה היא תמיד אותו הדבר: חריפה מאוד וקרה לא פחות. מנטי או מנטה, אותם כיסוני בצק מבושלים במים, שמלווים אותנו כבר מאוזבקיסטן וסמסה, בצק עלים ממולא בשר אפוי בטבון עמוק וצר, אליהם הצטרפה מישהי חדשה, אותה לא פגשנו לפני ולא נפגוש מאז, שמנת חמוצה... מעולה, שמלווה בריבה מצוינת. חוץ מדוכני אוכל רבים נמכרו גם כל מיני תרופות אוגוריות: לטאות מיובשות, כפות דובים, קרניים, אלכוהול נחשים ושאר מיני שרצים במצבי צבירה שונים.
האיזור ידוע באבני הג`ייד שנמצאות בו וגם אותן ניתן למצוא בכל המצבים, משוייפות לצמידים וטבעות, משוייפות סתם וכאלה שהן כנראה חתול בשק, נראות מבחוץ רגיל ואולי הפנים שונה? בשעה היעודה שטפו את הרחובות המוני מתפללים בכובעי הפרווה החומים ומעיליהם השחורים, שמטיילי הקיץ לא יזכו לראות. הגענו ל-CITS, סוג של משרד נסיעות, שהיה בבעלות ממשלתית, כי היו לנו כמה שאלות וזהו מקום טוב לקבל בו תשובות, ובאנגלית. לקח קצת זמן למצוא אותם, גם בגלל המפה בה השתמשנו, גם בגלל שעל הבניין אין שילוט וגם כי כשכבר מצאנו אותו, הוא נראה יותר כבניין עזוב. האיש במשרד דווקא היה נחמד, אך לא ידע מילה באנגלית. הוא צלצל ומדריכה דוברת אנגלית הופיעה. בזכותה נודע לנו שלא מזמן השתנו שמות הרחובות ולכל רחוב יש שני שמות: אוגורי וסיני. היא אמרה שכניסה לעיר העתיקה Miran עולה 5,000 יואן ויידעה אותנו על מחיר המוניות לעיר עתיקה נוספת: מליקוואט, בה תכננו לבקר למחרת. סגרנו עם נהג מונית את המחיר. בסין, בניגוד למה שהתרגלנו אליו, לא משלמים מראש שום חלק מהסכום, מה שמוריד לאפס את כמות הקונצים שהנהג מסוגל לעשות. לשמחתנו, הנהג הסכים לסכום, הנמוך ממה שרשום במדריך הישן שלנו.
הגענו לכפר בעל השם מליקוואט, בלי שום עיר עתיקה בפאתיו. הנהג רצה שנרד ואמר שהגענו ואנו סירבנו ואמרנו שלא זה המקום. הוא שאל מקומיים והמשכנו בדרכנו. מאותו רגע שינה הנהג את פניו ומנהג שותק הפך למכונת דיבור ולשחקן מצטיין. כל הדרך הוא לא הפסיק לקשקש באיגורית על כמה הוא מפסיד ואיך דפקנו אותו. בהתחלה הוא בכה, לאחר מכן כעס, מדי פעם צחק וחוזר חלילה. כיוון שלא קיבל אפילו פרוטה אחת מראש ואנחנו לא הסכמנו למחיר החדש קבע, הוא עצר את הרכב ואמר שאנו יכולים לרדת. להפתעתו אכן ירדנו. כשהבין שאם נלך הוא כלל לא יקבל את הכסף ולאחר ויכוח נוסף, החליטו שני הצדדים על הפסקת אש, שהופרה מדי פעם על ידי הערות מצידו והתעלמות מצידנו. ממליקוואט עצמה לא נותר הרבה למעט גושי חול גדולים ומחוררים, שפזורים על פני שטח נרחב. בעזרת הרבה מאוד דמיון אפשר לזהות בתים וכמויות החרסים בסביבה מעידות על כך שפעם היה כאן ישוב.
נהר הג`ייד הלבן, שזורם במקום, ומהווה מקור לאבנים בעלות אותו שם, מושך עשרות אנשים. הם חופרים בכל נקודה במה שנשאר מהנהר בחיפוש אחר האבנים הטובות, בידיים, באתי חפירה, מכונות וטרקטורים. קנינו לחם שינג`יאנג דק, עגול, ומתובל בבצל בדיוק אחרי שיצא מהטבון, עלינו על הרכב וחזרנו לחוטן. בחוטן השוק של יום שישי יפה. השוק של יום ראשון הוא מאד דומה, אבל הרבה הרבה יותר: יותר גדול, יותר אנשם, יותר סחורות - הרבה יותר מרשים.
קמנו בבוקרו של יום ראשון - הליכה קצרה והגענו. מאות ואולי אלפי כבשים מילאו את הרחוב קרניהם קשורות אחת לשניה בקבוצות, על יד כל אחת עומד הבעלים מנסה למסור את הסחורה, שבשלב הבא תופיע לווים לראווה. האליה, החלק היקר ביותר בכבשה, תלוי בנפרד. המשכנו, עוברים את דוכני האוכל, לסמטה בה נמכרו כלי עבודה חקלאיים, חלקם חשמליים, חלקם ידניים כמו של פעם, ובעצם - של פעם. מוכרי האבנים היום מספרם גדול בהרבה הציעו לך ממרכולתם. לפעמים הייתה הסחורה רק שתי אבנים קטנות אותן הוציאו לכיסיהם. כובעים, בגדים, נעליים וראשים של פרות וכבשים שניצלו על האש - כך יותר קל, בעזרת מברשת ברזל לשפשף את השיער. העור ומה שמתחתיו נמכרו בתוך מרק.
כרטיסי אוטובוס לעיר אורומצ`י תיכננו לקנות ישירות מהנהג - כי זה יותר זול. את שארית היום העברנו מנסים לחשב מתי כדאי לקחת אוטובוס כך שנצליח לראות כמה שיותר מדבר עד שמחשיך.
