יוצאים לחרמון

"אתה זוכר שביום שישי אנחנו אצל ההורים שלי!" -; זוכר, זוכר, איך אפשר לשכוח! "ובשבוע שאחרי אנחנו אצל סבתא שלי -; יש לה מסיבה לכבוד הזכייה בבינגו האחרון." -; וואו, איזה כיף לי. "ושבוע אחרי זה ביום שישי אנחנו אצל ההורים שלך חוגגים את זה שאבא שלך הוריד את השפם וביום שבת אצל ההורים שלי כי יש מסיבה לאח שלי שפעם ראשונה צמח לו שפם." -; הגיע הזמן שיצמח לו שפם בגיל 20 ולמה אני צריך לחגוג את זה?! "אה, ובשבוע שאח"כ יש לאחיינית שלך יום הולדת שנתיים ושלושת רבעי וביום שבת ההורים שלי עושים על האש לכבוד הבלונד שדודה שלי עשתה בשיער." כן, ככה נראה הלו"ז שלי לחצי שנה הקרובה.

זה התחיל בצורה רגועה שכל צד (שלי ושל אשתי) מתפשר ואומר שאותו אנחנו נבקר רק פעם בשבועיים ולאט לאט הפך למלחמה של ממש כשכל אמא מנסה להוכיח שהיא יותר פולניה מהשנייה. פתאום התחילו לצוץ אירועים שמעולם לא ידעתי שהם קיימים וכל אמא דואגת לשריין את היום שלה כמה שיותר זמן מראש. וכל זה עוד לפני שהתחתנו!! ככה, בין אינסוף עבודות להגשה לעבודה מצ`וקמקת בבית קפה הרגשתי איך אני הולך ונמק. טלי -; אשתי היום וחברתי אז -; הבחינה באותות המצוקה ששידרתי (בשלב שהתחלתי להשמיע קולות לא מובנים לעצמי בראי כבר היה די קשה להתעלם ממני) ובצעד חסר תקדים הודיעה לשני הצדדים שאנחנו לא נהיה אצל אף אחד מהם בשבוע הקרוב -; אנחנו בחופש!!!

ברגע שהמילה הזאת, שמתחילה ב-חו.. ונגמרת ב-..פש, עלתה לאוויר הכול השתנה. הקולות שהשמעתי חזרו והפכו למילים וכאילו כל העולם הפך ורוד (וזה לא בגלל הצבע של הכיסוי מיטה, הוילונות, הכריות ונעלי הבית של טלי). מייד נכנסתי לשלב התכנונים וירדתי אל בונקר המפות וספרי הטיולים שלי -; אל תעבירי לי שיחות -; הודעתי בטון חמור וצללתי לי לתוך המפות מדמיין בעיני רוחי שדות פתוחים והרים מושלגים... החרמון! הרעיון פשוט מושלם -; כבר שנים שלא הייתי בחרמון, עכשיו כבר סוף פברואר -; זה הזמן לעשות מעשה.

תוכנית הטיול גובשה במהרה -; יוצאים ביום חמישי, דרך כביש התענכים -; לטיולון קצרצר לעין מודע כדי להיכנס לראש של הטיול, עלייה לרמת הגולן וטיול בנחל דליות, אחר הצהריים וערב במרחצאות החמים בחמת גדר, למחרת עלייה מוקדמת לחרמון (בשאיפה להקדים את כל 12 השבטים שיעלו לרגל לאתר החרמון ואיש השלג), סיבוב באזור -; ברכת רם, יער אודם והג`ובה הגדולה ולמחרת נעשה סיבובון בשמורת החולה והביתה.

רק דבר אחד חסר -; איפה ישנים? כמובן שאופציית הצימר ירדה מהפרק עוד לפני שעלתה עליו -; אין מצב שאנחנו מצליחים לממן שני לילות בצימר -; הודעתי לטלי למרות מחאות מצידה וניסיונות שכנוע שפלים ביותר. אחרי חיפוש קצרצר מצאנו בית הארחה בקיבוץ אלוני הבשן למרגלות רמת הגולן -; חדרים פשוטים עם מקלחת ושירותים, נקי, מטבחון קטן -; לא צריך יותר מזה -; המחיר היה סביר או יותר נכון חצי מהצימר הכי זול שהיה -; יאללה הולכים על זה. השבוע הזדחל לו באיטיות מחרידה. כל שיעור נמשך נצח, בעבודה המשמרות לא זזו אבל בסוף הגיע היום המיוחל. ביום רביעי בערב ארזנו תרמילים -; אני בתיק קטן ומינימלי וטלי בתיק שיכול להכיל בטח את כל תכולת הארון שלי -; אבל היי!! נוסעים לחופש -; מבחינתי שתעמיס את כל הבית על האוטו -; העיקר שנצא מפה.

 ביום חמישי בבוקר קמנו מוקדם מוכנים לצאת לקרב. עלינו על הרנו 5 שלי והתחלנו לנוע צפונה. לאחר כחצי שעה נסיעה הבין הרנו שפניו מועדות לנסיעה ארוכה במיוחד והחליט בחגיגיות שאינו מתכוון להמשיך! לא עזרו שכנועים והבטחות -; הרנו פשוט סרב לזוז. בלית ברירה הידרדרנו לבית הורי ולאחר דברי חנופה קצרים לקחנו מהם את הרכב והשארנו את הרנו בידיו הנאמנות של אבי לסדרת חינוך.

לתחילת הכתבה

הדרך צפונה

הדרך צפונה הייתה עמוסה מעט אבל אחרי עצירה קצרה באזור חדרה, להצטיידות במעט דברי מזון ונשנושים לדרך, הכביש נפתח, השמש עלתה לה לשמים הכחולים שהיו נקיים מכל סימן של ענן, שלמה ארצי זימר לו שיר על ארץ חדשה ברדיו -; אכן, הרגשתי בדרך לארץ חדשה ושלא, לא כל האנשים נולדו רעים (חוץ מזה שחתך אותי על הכביש!). אחרי שעה וחצי של נסיעה הגענו לאזור העמקים. טלי נהגה ואני מנווט -; המטרה עין מודע. אל תדאגי טלי, אני יודע בדיוק איפה זה, הייתי שם פעם -; הודעתי בטון ידעני, רק חבל שהפעם ההיא הייתה כשהייתי בן 3... למזלי, אלוהים כנראה החליט להוציא אותי גבר (לא כזה שהולך לאיבוד דרך מרפסת..) וכעבור שתי דקות נראה שלט קטן בצד ימין של הכביש שהצביע ימינה -; עין מודע. את רואה -; אמרתי בחזה נפוח -; ידעתי שזה פה!

 עוד נסיעה קצרצרה בדרך אפר והחלטנו לעצור את הרכב ליד משאבות מים ולהמשיך ברגל. מסביב היו שדות חרושים ובתי הקיבוץ הקרוב נעלמו להם מאחורי גבעונת כך שנראה היה כאילו אנו מנותקים מכל יישוב -; איזה תענוג! שקט מוחלט מסביב, רק שמשון ויובב (רק לצורך העניין -; אני שמשון) צועדים להם על שביל החול לעבר קבוצת האקליפטוסים במרחק.

אחרי חצי שעה של צעידה עצרתי בצד השביל לרוקן את השלפוחית שלי. "חן!!!!" עלתה הצווחה של טלי מאחורי. בזינוק של נמר הסתובבתי ורצתי לכיוונה. טלי עמדה לה ליד שלולית על השביל מתכופפת קדימה. מה קרה? מה קרה? שאלתי בפאניקה פולנית טיפוסית. "יש פה סרטן, תראה איזה מגניב." הסתכלתי על חברתי היקרה ועל הסרטן המסכן, שניסה לאיים עלינו עם נפנופי צבתות, לסירוגין. את יודעת -; אמרתי -; שאת יכולה לקרוא לי גם לא בצעקה היסטרית. אני עדיין אבוא. "אני יודעת, סתם רציתי לראות כמה מהר אתה יכול להפסיק להשתין..." חייכה אלי.

אחרי שהשלמתי את שלי בנושא הטלת המים המשכנו בדרכנו, משאירים את הסרטן הקטן מאחור. שלוש דקות לקח לנו להגיע לבריכה הרדודה והרחבה של עין מודע. מסביב רשרשו קלות האקליפטוסים, מברכים אותנו בבואנו -; שום אדם ונפש חיה לא נראו באזור. המים פכפכו להם קלות ביציאה הקטנה של הבריכה וצלליות דגים נראו שוחות להן בנחת.

אחלה מקום לפיקניק קטן. הוצאנו קופסאות שימורים והתחלנו להכין לנו את ארוחת הצהריים בשולי הבריכה. שעה של אכילה ופטפוטים בצד הבריכה הרגועה והמקסימה חלפה לה במהירות ואנו שבנו על עקבותינו אל הרכב והמשכנו בדרכינו צפונה. מזג האוויר רק הלך והשתפר גורר אחריו את המצב רוח. הדרך נמשכה לה דרך כביש הבקעה אשר נראה כמו כביש מארץ אחרת כאשר משני צידיו היו שדות ירוקים (ולא של אירוסים!). המעבר בפתח נחל תבור מיד עורר בי זיכרונות שגררו סיפור מורשת קרב ארוך ומייבש שטלי כבר שמעה שבע פעמים! (לפעמים אני לא יודע אם לרחם עליה או להתרשם מהסבלנות שלה כלפיי) המשכנו בנסיעה לצלילי שלמה ארצי, מתווכחים מי מאיתנו מזייף יותר (בשירים!!!) והתחלנו להקיף את הכנרת ממזרח.

בעלייה לגמלא פנינו אל הרמה כשטלי מנקרת קלות (יכולות השינה שלה הן מהטובות בארץ ולדעתי גם בעולם!!). התכנון המקורי היה להיכנס לשמורת גמלא וללכת לתצפית על מפל גמלא (הגבוה במפלי ארצנו) או ללכת לכיוון נחל דליות. טלי התעוררה, מנגבת שאריות ריר, ומיד האירה את עיני שהשעה שעת צהריים מאוחרת וקיים סיכוי סביר שכבר לא ניתן להיכנס לשמורה. אל דאגה -; אמרתי בסמכותיות -; אנחנו נכנסים בראס בן אללה! בשערי השמורה חייך לו הפקח וכל הגבריות ששפכתי באוטו חמש דקות קודם נעלמה כאשר סובבתי את האוטו בשתיקה, משתדל להימנע מהמבט המחייך של הגברת מימיני. טוב, אז נמשיך ישר לחמת גדר. התחלנו לנוע דרומה לאורך הרמה כשמשמאל קפצה לפתע הגבריות שלי בחזרה. השנה הגשומה הביאה מים למרבית הנחלים, וערוץ נחל דליות ממזרח לכביש היה שוצף וגועש.

 עצרתי בצד הכביש מתעלם מההוראות הפולניות של טלי על השארת הרכב בצד הדרך והעברת התיקים לבגאג`. ירדנו והתחלנו לצעוד לכיוון הנחל ולאורכו. כמות המים הייתה אדירה, הנחל שבדרך כלל לא רואה מים כלל בחלק הזה שלו, היה מלא ומילא את הלב בשמחה לא ברורה. הפשלה הקטנה בשמורת גמלא נמחקה והקשקושים הידעניים שלי על נחל דליות וההסברים על הכיוונים השונים, שמפה בידי החזירו לי את מעמדי כגבר שבנינו, למרות שטלי לא ממש הקשיבה לשטויות שפלטתי (כבר אז היו לנו יחסים של בעל ואישה טיפוסיים..).

לתחילת הכתבה

חמת גדר

אחרי שעה קלה של שיטוט מסביב למים וישיבה קצרה, מאזינים לשקט ולשאון המים, החלטנו להמשיך בדרכינו. הנסיעה לחמת גדר נמשכה כחצי שעה שגם במהלכה טלי הצליחה לנקר. מיד שמגיעים לחניה, ריח הגופרית והגופות הצפות בה מגיע לנחיריים ומרחיב את הלב. כדי להעצים את חווית המים החמים, החלטנו לעשות סיבוב קטן בחוות התנינים (אחרי הכל, טלי סטודנטית לווטרינריה -; לא שאני מבין מה הקשר...). הסיבוב, שבעבר נראה לי כמשהו מפחיד ומאיים והזיכרונות שלי כילד היו מלאי סיוטי נפילה למים, נראה כעת כטיול חביב ומהנה. טלי הסתובבה וספרה על כך שכשהייתה ילדה תמיד היו לה סיוטים על נפילה למים באחת הבריכות. מה, איזה ילדה פחדנית! -; צחקתי עליה (איזה גבר אה!!).

אחרי חצי שעה של שיטוט בין תנינים ונחשים וגם כמה קופים בכלוב שהיו עסוקים בלהוציא פרעושים אחד מהתחת של השני, החלטנו שהגיע הזמן להצטרף למרחץ הגופות. השמש כבר עמדה לשקוע וצינה קרירה החלה לרדת -; בדיוק הזמן להיכנס לבריכה של מים רותחים. יש כיף בלתי ברור בלשבת במים החמים שבחוץ קר, למרות שאתה מוקף בערימה של זקנים וזקנות שאתה לא בטוח שהקמטים שלהם הם מזקנה או מהשהות הארוכה במים ואתה מתפלל שהמים מספיק חמים להרוג כל מיני חיידקים ו...טוב נסחפתי קצת! בכל אופן, גם חבורות הילדים הרעשניות וגם חבורות הזקנים המקומטים לא הפריעו לנו להירגע ואחרי 15 דקות בערך כבר ציחקקנו כמו שני הזקנים מהחבובות מרכלים בחרישיות על כל מיני אנשים עם סוודרים שנכנסו למים וכו`.

הערב עבר לו במהירות בין גיחה למים החמים ובין גיחה לקיוסק לנישנוש מהיר של במבה עם מיץ ענבים (יש שיאמרו שעדיף קולה עם במבה, אבל אנחנו אנשי ענבים). כעבור שעה וחצי של בטלה במים החמים התחלנו את דרכינו לכיוון התחנה האחרונה ללילה זה. נסיעה של שעה לקולו של שלמה ארצי ברדיו, שכבר התחיל למחות בעצמו על זה שהוא שר כבר פעם רביעית ברציפות את כל התקליט, היו מספיק כדי להרדים את טלי מייד, משאירה אותי למחשבות נוגות על טיולי עבר.

החדר שלנו באלוני הבשן התגלה כחדרון חביב ומסודר באמצע הקיבוץ. אנחנו מתארגנים בזריזות (כן, גם טלי התארגנה בזריזות בצורה מפתיעה -; הרעב עושה את שלו!) ואני מתחיל להתעסק עם המנגל בזמן שטלי מכינה את הנספחים הנלווים לבשר. חלוקת התפקידים הזאת תמיד הפריעה לי -; היא חותכת סלט ומכינה תפו"א ואני צריך להדליק אש בפחמים. התפקיד הגברי הזה מאוד בעייתי וכמו כל פעם, רגעי חרדה לגבריות שלי עוברים עלי עד שאני מצליח להדליק את הפחמים אחרי קופסה וחצי של גפרורים. אתה מסתדר? -; שואלת הגברת ומוציאה ראש מתוך המטבחון -; בודאי, מה, להדליק אש זה החלק הקל.. -; אני עונה בביטול. ארוחת ערב קצרה של קבבים, סלט ותפו"א מטוגנים סוגרת יום נפלא.

 האוויר הקר בחוץ רומז לנו שזה הזמן להתקפל, ואת המשך מעללינו בלילה אין בכוונתי לפרט, רק נאמר שהשיר האחרון ששלמה שר ברדיו היה לילה לא שקט... בבוקר המחרת אנו מתעוררים השכם. ארוחת בוקר קצרה בשתיקה (אני לא ממש הטיפוס של בוקר, אלא אם הוא אחרי 12 בצהריים ואז זה כבר לא ממש בוקר!!) ואנו יוצאים למשימה הראשית שלנו להיום -; החרמון. מזג האוויר פשוט מושלם, שמש בהירה ללא עננים ומסביב השדות נראים כאילו הם חוגגים במיוחד עבורנו. אנו מתחילים לטפס לצפון הרמה, מנשנשים וופלות ומקווים שנצליח להשיג את כל עם ישראל שעתיד להגיע לאתר החרמון.

לתחילת הכתבה



בחרמון

אחרי שעה וחצי אנחנו מגיעים לחניון הראשון ועוצרים את האוטו. ישנם עוד מטיילים, אבל עדיין בגבול הסביר -; אנו עולים לאוטובוס של האתר יחד עם עוד מספר צעירים קולניים ורעשנים שסוחבים עימם מגלשי סקי וסנואובורד, גורמים לנו להרגיש קצת לא ממש מגניבים כמוהם. מסביב כבר יש שלג בכמויות אדירות והכל לבן לגמרי. המראה הזה של הלבן הבוהק באור השמש גורם לאווירה חגיגית ונקייה במיוחד שמתאימה מאוד ליום שישי הנפלא הזה. כמובן שאיך שמגיעים לאתר למעלה החגיגיות הלבנה נהרסת מהבוץ שכולם עושים על השלג הצחור. המחירים הלא אנושיים שגובים באתר גורמים לנו לוותר מראש על ציוד סקי -; למה לנסות משהו שאנחנו בין כה לא יודעים לעשות וגם לשלם על זה סכום שאפשר לקנות איתו חצי בית? אנחנו עושים סיבוב קצר ומחליטים לעלות ברכבל לחלק העליון.

חצי שעה של עמידה בתור מביאה אותנו לרגע שבו צריך להתיישב בקפיצה על הרכבל. ברגע שאנחנו מתחילים לעלות למעלה כל הרעש של הילדים למטה נעלמים ושקט מוחלט אופף אותנו. האמת שאם טלי לא הייתה מוחצת את היד שלי, גורמת לאצבעות שלי להיות סגולות ולא מקור.., אז הייתי מסוגל גם לחייך למראה הגבעות והעצים המצופים בלובן רך. מיד כשיוצאים החוצה בחלק העליון של האתר מקבלים מכת קור חזקה ורוח מקפיאה גורמת לריאות להתכווץ בכל נשימה. העמק הקטן של המגלשות עדיין אינו עמוס ואנחנו ממהרים לרוץ לדוכן מגלשות, דוחפים ילדים קטנים ואמהות, רק כדי לגלות שילד מעל גיל 16 אינו יכול להשתמש במגלשת! עומדים ובוהים באכזבה בשלט, ראינו את כל אותם ילדים שעקפנו קודם יוצאים עם מגלשות אדומות מחייכים ומאושרים -; אין צדק בעולם!!

חצי שעה של קור מקפיא וצפייה מתסכלת בילדים שעפים להם על גבי המגלשות במורד הקצר מספיקות לנו כדי להחליט שיורדים בחזרה. השעה הייתה בסביבות 11 בצהריים. כשהרכבל מנמיך אנחנו מזהים שכל הלכלוך שראינו מלמעלה הוא בעצם אנשים. כיאה למדינה קטנה וצפופה -; יום יפה מוציא את כל התולעים מהמחילות והאתר עומד בפני פיצוץ אוכלוסין. אנו מפלסים לנו דרך בין ההמון שעסוק בלהעיף שלג באושר לכל עבר כאילו שזה דולרים. אנחנו מוצאים פינה שקטה מעט ומחליטים שהגיע הזמן להשאיר פה גלעד לביקורינו במקום.

אחרי עבודה מאומצת של איסוף שלג אנחנו לבסוף עומדים ומסתכלים גאים ביצירת מופת שלנו. בהחלטה גורפת אנחנו מחליטים לקרוא לו סטיב -; לא, לא על שם סילבן שלום (אך, איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא..), אלא על שם הבחור מהתכניות תנינים בערוץ נשיונל גאוגרפיק. גאים ביצירה שלנו ובטוחים שסטיב הוא ללא ספק אמנות שגם פיקאסו היה מתקשה להשלים איתה, אנו פונים לאחור כדי לראות שני ילדים קטנים שבנו איש שלג בגודל פי 3 מסטיב שלנו... טוב, זה הרמז שלנו שצריך להתקפל.

התחלנו להתדרדר למטה באוטובוס הכמעט ריק שאני עסוק בהרצאות על זה שאני רוצה למצוא את ברכת מן שצריכה להיות באזור...איך שאני מדבר ומימין נגלה לעניינו עמק לבן ומרשים שבמרכזו ברכה קטנה וקפואה -; ברכת מן! (ותודה לך אלוהים ששוב גרמתי לי להראות כאילו אני יודע איפה אני -; לרגע הרגשתי שאני נוסע, לא יודע, לאן לאן לאן..). איך שאנחנו יוצאים מהאוטובוס אני רץ לקצה החנייה ומתחיל לפלס דרך בשלג עד לעמדת תצפית על ברכת מן.

טלי מגיעה אחרי חמש דקות לא מבינה איך זנחתי אותה כך מאחור רק לטובת נוף של ברכה קפואה -; אבל איך שהיא מרימה את הראש היא משתתקת. השקט המוחלט מסביב, הכל לבן ונקי ואין איש בסביבה -; אנחנו עומדים כך כ-10 דקות נהנים מהאידיליה מסביב -; בשביל רגעים כאלה יצאתי לכאן. במצב הרבה יותר רגוע התחלנו את דרכנו חזרה.

הרעב התחיל להשפיע והבנו שאין ברירה -; צריך לעצור לאכול. נזכרתי בהמלצה חמה של חבר מהמילואים (באסם -; ז"ל שהיה אחד האנשים הכי טובים שהכרתי מימי ונפטר עקב מחלה בגיל 33 בלבד משאיר אחריו 2 בנות -; רק לשם פרופורציות!) על "חומוס נידל" במסעדה. חומוס -; טלי לא התבלבלה והודיעה בהחלטיות שבא לה רק חומוס. נכנסנו למסעדה מחפשים סימן לחומוס המפורסם מבלי לדעת ממש לאן אנחנו נוסעים, עד אשר הבחנו בחבורת חיילים גדולה יושבת בפינת הרחוב הראשי. עצרנו את האוטו והתקרבנו למקום כדי לגלות שלט של חומוס נידל -; תמיד אפשר לסמוך על צה"ל!!

 אחרי שעה, שתי צלחות חומוס, צ`יפס וסלטים ישבנו כמו שני היפופוטמים מלאים. כבדים ומדושנים התחלנו את דרכינו להמשך הטיול. הכבישים הנטושים של צפון רמת הגולן היו מוקפים שדות ירוקים, רק חבל שטלי לא ממש ראתה אותם -; האוכל בשילוב הנסיעה וכן, שוב שלמה ארצי, היו יותר מידי עבורה והראש שלה היטלטל מעלה מטה ולצדדים בהתאם לתנאי הדרך. אחרי חצי שעה הגענו לברכת רם. האגם הענקי אשר מצוי לו אי שם בצפון הרחוק של הרמה, היה שקט בצורה מדהימה -; בעיקר בשעת צהריים של יום שישי -; פשוט תענוג. הרגשנו שזה האגם הפרטי שלנו. עצרנו בצד הדרך וישבנו, לנשנש כמובן, בצד הדרך מול האגם מפטפטים על שטויות, כרגיל.

לתחילת הכתבה

מחפשים בולענים ביער

אחרי כמה דקות של מנוחה רגועה, מתחממים בשמש הצהריים הנעימה שהפיגה את ההשפעה של הרוח הקרירה המשכנו בדרכינו. היעד הבא והאחרון להיום הוא יער אודם. על פי הנחיות של משה (אבא שלי) צריכה להיות תופעה מדהימה של בולענים ביער -; בורות ענקיים בצורה של חצי כדור -; מעיין מיני מכתש. כמובן, שכיאה להנחיות של אבא שלי, ההוראות היו ברמת -; תלך לתוך היער אתה כבר תמצא...ושוב יכולות הגבריות שבי עמדו למבחן.

עצרנו את האוטו באחד הסיבובים כשמימין לכביש משתרע לו יער אודם. נפש חיה לא נראתה מסביב והציפורים צייצו במלוא המרץ. ירדנו מהאוטו והתחלנו בחיפוש אחרי "הג`ובה הגדולה". היער היה ירוק לכל כיוון שהסתכלנו. אחרי 10 דקות של הליכה לתוך היער לא נראה זכר לכביש או בני אדם וההרגשה של צעידה ביער קסום מאגדה של האחים גרים הקסימה אותנו.

תוך כדי צעידה עלה ויכוח לגבי ההתאמה של היער לסיפור של כיפה אדומה או לשלגיה. חצי שעה של שיטוט נעים ויפהפה ו... נעצרנו בשתיקה מביטים קדימה. לפנינו היה בור עצום, בגודל של חצי מגרש כדורגל, בצורת חצי כדור מושלמת אשר כל דפנותיו ירוקות ומכוסות צמחיה שונה -; הג`ובה הגדולה! היופי הבלתי נתפש של המקום פשוט הימם אותנו. זה המקום להוציא את הגזייה ולהכין תה חם וטוב (אני דרשתי קפה שחור אבל נכנעתי די מהר). ישבנו לנו בנחת על כר הדשא אל מול הבור העצום והמושלם -; אלמלא געיות פרה (שור!!!) שנשמעו ברקע, היינו בודאי יושבים שם עד היום. הפוביה הלא מוסברת שלי מפני החיה שנותנת לנו חלב וסטייקים השתלטה עלי והתחלנו להתקפל כשטלי, וטרינרית לעתיד, מנסה להסביר לי כמה פרות הן חיה חמודה -; נו באמת!!! התקפלנו בזריזות לאוטו.

בשעות אחרי הצהריים חזרנו לחדרון שלנו למנוחה (ולא, גם עכשיו אני לא אפרט). בערב החלטנו שאנחנו מתפנקים והולכים למסעדה. נזכרנו בהמלצה שקיבלנו (ואנחנו רק נחזק אותה) על מסעדת הבוקרים בקיבוץ מרום גולן. נסיעה של 45 דקות שבהן טלי כל הזמן רק התלבטה אם היא לבושה בהתאם למסעדה ואני כל הזמן לא הבנתי מה הבעיה והנה הגענו. המסעדה התגלתה כמקום מעולה לאדם רעב. סטייק אדיר שהיה עשוי מעולה ותוספות טעימות היו פשוט חוויה והתפאורה של המסעדה רק הוסיפה לאווירה ולבירה שזרמה בעורקינו כעת.

 אחרי שעה וחצי של אוכל טוב ובירה קרה הגיעה שעתנו לעזוב אלא שכאשר בנו לשלם גילינו שאין לנו מזומן כדי לתת טיפ למלצרית החביבה. התלבטות לא מעטה עברה עלינו עד שהחלטנו מה לעשות ואפילו התייעצנו במלצרית והסברנו את המצב. למרות שהמלצרית אמרה שאין בעיה החלטנו שנשאיר מה שיש לנו -; 3 ¤ ושישים אג` וגם תו קניה בסך 5 ¤ בסופר ועוד שתי סוכריות שטלי מצאה במעמקי התיק שלה בצירוף מכתב התנצלות. הארוחה עשתה את שלה ואת הדרך לחדר עשינו במהירות ויאללה למיטה (לישון!!!).

לתחילת הכתבה

שמורת החולה

יום שבת היה יומנו האחרון. קמנו בשעה סבירה והתארגנו באיטיות ועצלנות. אחרי קפה ונשנוש של בוקר העמסנו את האוטו והתחלנו בדרכינו בידיעה עגומה שסוף היום הזה יסתיים בבית. עשינו את דרכינו אל עמק החולה. כבר שנים עברו מאז הייתי בשמורה וכל מה שאני זוכר הוא את שפמנוני הענק שנראו בבירור עולים לפני המים (הייתי אומר עכשיו איייכס...אבל אני חייב לשמור על מעט הגבריות שנותרה לי). הגענו לשמורה שנראתה די נטושה. מזג האוויר המשיך להיות נפלא (ולא היו שום שינויי מזג אויר שהביאו אותי לחשוב - שלמה ארצי פשוט השתלט עלי לגמרי) וגרם לביצות של שמורת החולה להראות כמו בריכות קריסטלים (מעניין אם השפמנונים גם נראים כמו קריסטלים?).

אחרי סיור קצר במרכז מידע ואחרי דיון קצר האם כדאי לקחת משקפת או לא, שהסתיים כצפוי בזה שלקחנו משקפת לפי עצתה של טלי (שאני לא אודה, חס וחלילה, שמזל שלקחנו את המשקפת), יצאנו אל השביל שסובב לו בשמורה. היות והשעה הייתה עדיין מוקדמת לא היו עדיין כמעט אנשים בשמורה. ההליכה לאורך הנחלים והבריכות שעופות מים רבים סובבים להם וצבי מים נראים כמעט על כל קטע גדה יבש, בהחלט פיסת גן עדן קטנה (וזה הזמן להגיד כל הכבוד לרשות שמורות הטבע על השימור והניקיון בשמורה -; תענוג!). באמצע גשר העץ המקורה, כשלמטה מבחינים בכמויות אינספור של שפמנונים ענקיים במים (לא אמרתי איייכס!), עצרנו מול האגם הגדול, להאזין ולצפות בציפורים.

 השקט מסביב מלבד רחשי המים והשיחים הם בהחלט סביבה נעימה להעביר זמן נחמד ורגוע. בהמשך דרכינו נתקלנו בנוטריה. זו לוטרה -; אמרה טלי בידענות. מה פתאום -; עניתי בטון עוד יותר ידעני -; זו סתם חולדה. אבל חולדה לא שוחה -; ענתה הגברת הראשונה (טיעון די מנצח שלא ממש הצלחתי לענות עליו). זו נוטריה -; התערב אחד מפקחי השמורה שעבר באזור וסגר את הויכוח. טוב -; זה לא היה ממש חשוב לאף אחד מאיתנו, אבל למדנו משהו חדש. השמורה הייתה סיום נאות לחשיפה שלנו לצפון הרחוק והיפה של ארצנו -; משם כבר המשכנו הביתה עם עצירה בדרך לאכול ששוב שלמה ארצי מלווה אותנו בנאמנות האופיינית לו מזמר שוב על אותה ארץ חדשה...

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה