כפרים באזור פוקרה
נפאל שברה לנו סופית את הפוזה של טיול סובב בתי קפה ומסעדות, תוך כדי צפייה רומנטית באנשים ובקודים התרבותיים של כל מקום שהגענו אליו. קטמנדו עדיין סיפקה את הסחורה הדשנה הזו, בבתי הקפה המסוגננים שלה ובבארים שופעי הבירה מול להקה שמבצעת את מוזיקת שנות השבעים. פוקרה היא כבר סיפור אחר לגמרי, הרחוב הראשי בה הוא מיזוג מבלבל בין בילוי בוקר ב- German Bakaries איכותיים ובילויי לילה בבארים מול האגם, ובין תנועתם הערה של צעירים חסונים פרועי שיער בין הסוכנויות השונות, שמציעות ספורט אתגרי בכל הרמות. "על איזה פורטר אתה ממליץ"?, "בכמה זמן הצלחת לעשות את הסובב אנפורנה"?, "מה עשיתם ראפטינג רמה 2 בלבד??", "אתם מתכוונים לעשות גם Paragliding?"
ושלא תטעו, זה לא נגמר פה, השיחה מסתיימת ותיכף אחד המשתתפים יעלה על האופנוע השכור שלו ייתן הרבה גז ויגיד: "יאללה, היינו פה"? טוב נו, לא נעים להשאר ולצפות מהצד, כשכל החגיגה הזו מתרחשת, וגם אנחנו כיתתנו רגלנו, אט אט עם לא מעט היסוסים, לעבר הסוכנות האגדית של מאיר סוויסה. המשרד העמוס נראה כמו בית חב"ד בדרגה 7 בסולם ריכטר ו- 6 בסולם ראפטינג. לפני מספר שנים החליטה קבוצת מטיילים ישראלים, שבעל הסוכנות (שמו האמיתי נעלם עם השנים) דומה מאוד למאיר סוויסה שלנו. מר איקס של אותה תקופה, שניחן כנראה בחושים עסקיים בריאים, החליט למנף עסקיו ומאז מתנוססים שלטי מאיר סוויסה בקטמנדו ובפוקרה. לפי כמות המטיילים הנוהרת למשרדיו, ולפי פניהם העייפות של עובדיו לעת ערב, נראה שסוויסה המקורי מרוויח הרבה פחות.
את הטרק המשפחתי הראשון שלנו עשינו דווקא דרך סוכנות שי (נסיון נוסף לכבוש קהל ישראלי). שי הנפאלי סידר לנו פורטר שמכיר היטב את מחוז ילדותו, ושלשם שינוי, שמו נשאר נאמן למוצאו- צ`אנדרה. מכיוון שחיפשנו טרק שיהיה גם לייט וגם זול, בחרנו את המסלול שלא עובר את המקומות, שצפונה מהם כל מבוגר נדרש לשלם 2000 רופי לצורך קבלת אישור מעבר (פרמיט). (1 רופי הודי= 1.6 רופי נפאלי). מה שעוד מייקר את הטרקים במקומות הגבוהים מאוד, הוא מחירם המופקע של המזון בגסטהאוסים. לכל זה תוסיפו גם סכום נוסף שתצטרכו לשלם אם תפגשו מורדים מאואיסטים בדרך (ראו טיפים). בבוקרו של היום הראשון בטרק חרגנו ממנהגנו המגונה לקום מאוחר וכבר ב- 06:45 התייצבנו בסוכנות שי, חמושים בשני תיקים עמוסים בממתקים, ממתיקים, יודין ושאר מוצרי טרק, ובתיק אחד גדול לצ`אנדרה שהכיל קצת בגדים למסלול בן 3 ימים. את נועם ומיקה החלטנו לפתור מסחיבת תיקים. תרומתם הגדולה לסחיבה היתה אכילת ממתקים שהפחיתו לאט לאט את משקל התיקים שעלינו.
מיקה התאהבה ממבט ראשון בצ`אנדרה החייכן והעדין, וסירבה לעזוב את ידו עד סוף הטיול. המונית הסיעה אותנו עד לנקודת ההתחלה שהיתה בביתו של צ`אנדרה ומשפחתו בכפר ששמו Suikhet. צ`אנדרה הציג בפנינו את ביתו שהוקם לפני כחצי שנה. את הכסף הוא השיג ממכירת אדמה שהיתה ברשותו בכפר בו נולד ובאמצעות הלוואות מחברים (חלקם ישראלים). בית פשוט, חשוך ("חלונות רבים הם מפגע בחורף", אומר צ`אנדרה), עם גינה קטנה בהמשך, שתולה בירקות ולצידם נקבת באפאלו שאחראית על אספקת חלב ומוצריו. כבר בעליה הראשונה במעלה ההר הרגשתי איך ראותיי המעושנות מאותתות לי על הצורך הדחוף בהפסקת עישון (במחשבה שנייה יותר קל להפסיק לטפס). ורדה הזכירה לכולנו את ארבעים ואחת שנותיה, והילדים סתם התעצלו להתאמץ בלי ממתקים ובלי משחקים.
צ`אנדרה נראה כמו בעוד יום עבודה, ואף סיפר לנו שאשתו עושה את שעת ההליכה המפרכת הזו כל יום הלוך וחזור. היא מתנדבת כמורה בבית הספר בכפר Astam שבפסגת ההר, שם גם נולדו שניהם. בית הספר הוא למעשה כמה כיתות חשוכות ורעועות, כ- 100 תלמידים בגילאים 5 עד 10 וצוות מכווץ מאוד של מורים (הממשלה הנפאלית מקצה 3 מורים על כל 100 תלמידים). התלמידים אהבו מאוד את ביקורינו, ששיבש להם לחלוטין את סדר השיעורים. משם, הכל הלך ונעשה נעים יותר. עליות וירידות מתונות יותר, חצייה של שדות אורז מוריקים, פרות רועות בשדות פתוחים, נופים עוצרי נשימה (שלי נעצרה עוד מקודם) ובעיקר הרבה זמן להכיר את צ`אנדרה הנפאלי ואת נפאל דרך צ`אנדרה.
אין לו הרבה תקוות במדינה הנפלאה שלו. יותר מדי סיכסוכים פוליטיים בעשור האחרון לא מאפשרים לו ולמשפחתו, כמו גם להרבה מאוד נפאלים, להתקיים בכבוד. החרדה הקיומית התמידית שמלווה אותו כמפרנס יחיד, רק הגבירה את הכאב הניבט בעיניו, כשהיינו יושבים אל מול הנופים המדהימים ביופיים ועוצמתם. פרופורציה נכונה יותר לגבי מצבו העגום קיבלנו, כשהתברר לנו ש"חלומו הרטוב" הוא להיות עובד זר בישראל. מי שלא חווה חרדה קיומית ברמות כאלו, כנראה יתקשה מאוד לפענח חלומות מוזרים שכאלו. הדבר היחיד שעודד אותנו ואת צ`אנדרה בסיפור הזה הוא שיש הרבה ישראלים בארץ שישמחו לעזור לו , כאלה שזכו להכיר אותו בטרקים בנפאל, ואף לצרף מכתבי המלצה למכביר.
לעת ערב הגענו ל- Dhampus, כפר הנמצא בגובה 700 מטר יותר מנקודת ההתחלה שלנו ו- 300 מטר נמוך מהנקודה הסופית של מסעינו. (המטיילים הקשוחים יקראו לזה טרקון). כמה מוזר שדווקא במקום הנידח הזה, עם החדרים הקטנים והרעועים, זכינו בפריווילגיה שלא זכינו לה בכל הטיול עד עתה- חדר הורים וחדר ילדים (הפריווילגיה הקודמת אם זכור לכם מכתבה קודמת, היתה ברכבת שם נהנינו בפעם הראשונה ממיטות נפרדות). אם לא די בכך, מ- Dhampus גם זכינו בפעם הראשונה בחיינו, מבעד לחלון המתפורר בחדרנו, לצפות ברכס האנפורנה העצום. אין לי מספיק דרכים לתאר את הדבר המופלא הזה שתוקף את חושיך, כשאתה צופה בו בפעם הראשונה. תדמיינו לבן לבן, צורות מחודדות ויותר מ- 8 פעמים חרמון וקיבלתם הכנה שטחית למה שעינכם יראו כשתעמדו מול הדבר הזה (8167 מ` גובהו של הרכס הגבוה ביותר).
כמה תמונות שפכנו שם ואף אחת לא הצליחה להזכיר לנו את ההתרגשות שבצפייה במפלצת הלבנה והדוממת הזו. אפילו פניו של צ`אנדרה קרנו אל מול הרכס הענק הזה למרות שבשנות טיפוסיו הוא כבר הספיק לראות אותו מכל הזויות האפשריות. היחידים שלא גילו עניין מיוחד במראות הבוקר הללו היו האיכרים, בני המקום, שאצלם כנראה כבר השתמר המקצב הפנימי המיוחד של המקום. היום השני בטרק קיבל את הכותרת האימתנית: "יום העלוקות". אפילו צ`אנדרה היה מופתע מכמות העלוקות הרבה שתקפה אותנו, באחת העליות שנראתה תמימה לגמרי בתחילתה. נעם הגיב בהסטריה רבתי ורצה לרדת חזרה... אבל לאן. הדרך למטה מלאה בעלוקות, הדרך למעלה לא נראית מאוד שונה.
בצידי השביל הצר פרוסה צמחייה צפופה שבטח מחביאה עוד צבא שלם של עלוקות. מיקה היתה מבוהלת אבל קצת פחות היסטרית מנעם, ורדה סבלה בשקט כמו תמיד, ואני סוף סוף גיליתי חיסרון ברור לנעלי הקרוקס המהוללים- החורים. ברגעי משבר אלו התגלה צ`אנדרה במלוא גבורתו ואחריותו. הוא נע במהירות מנעם למיקה לאמא ולאבא ושלף עלוקה עלוקה באצבעותיו הבטוחות. בהתחלה עוד ניסיתי ליישם את מה שקראתי בלונלי פלנט וצעקתי בגאווה: "מלח, הבאנו מלח בתיק" . אבל עכשיו לך תמצא את שקיק המלח בין כל הציוד ובאמצע המתקפה. לא אמרתי נואש ומיד הדלקתי סיגריה (המלצה נוספת של הלונלי פלנט- לשרוף אותם לפני שישרפו אותך). צ`אנדרה הביט בי בסבלנות ובקול רגוע , אמר לי בלי מילים: "בוא, בוא למעלה יא אהבל" כעבור עשר דקות נחלצנו משדה המערכה מחוררים אך מרוצים.
את עשר הדקות האיומות הללו ניצלה מיקה כדי לזכות בכמה שיותר זמן צא`נדרה. בכל פעם שהוא היה עסוק בסילוק עלוקות ממישהו מאיתנו, היתה משלחת את קריאת הקסם "עלוקה", כשחיוך זדוני על פניה ומיד היה צ`אנדרה שועט לעברה ומגלה שמדובר באזעקת שווא. לקראת ערב הגענו לסאראנגוט, כפר שממנו נשקף נוף רכס האנפורנה מצד אחד, ומהצד השני נשקף נוף אגם fewa שבפוקרה. לא אגיד שלא היה מרגש לראות שוב את המפלצת הלבנה עם כתמי אש של זריחה עליה. אבל לעולם, כמו בדברים אחרים מוכרים בחיינו, לא יהיה זאת כמו בפעם הראשונה. היום השלישי היה מיותר, כי כל שעות הבוקר עד סוף הטיול היו מוקדשות לצעידה ברחובות פוקרה.
עדיף היה לעשות זאת בנסיעה. הדבר היחיד שהיה שווה ביום הזה הוא גילוי נוסף של עוד צד באישיותו המיוחדת של צ`אנדרה. כנראה שבהשפעת הקירבה שהלכה והתחזקה בנינו במשך הטרק, סיפר לנו צ`אנדרה, שהנערה שראינו בביתו שומרת על שלושת ילדיו ובנוסף גם על שני אחיה הקטנים, הם ילדיו המאומצים. לפני כשנתיים ניספו הוריהם בתאונת דרכים קטלנית בכביש פוקרה- קטמנדו, ומאז צ`אנדרה מנסה בכל כוחו לספק את צרכי המשפחה שגדלה ונעצבה. והרי לכם סופו של טרק שהתרחש בקצב של טלנובלה.
רפטינג על נהר הסטי
שייטי הרפטינג החליפו את סולם ריכטר בסולם רפטינג והסקאלה נעה על רצף המספרים 1- 6. המתאבדים שלא מתפשרים על פחות מ- 5, קוראים לרפטינג שעשינו (דרגה 2-3)- "לצוף להנאתכם על אשדים קטנים מדי פעם". מה אגיד לכם, לא אשדים ולא נעליים. עבורי היו אלה שדים גדולים ואין לי ספק שזהו הרפטינג האחרון בחיי. ורדה אהבה מאוד את הקטעים הבעייתיים בנהר. היא קראה לזה זריקת אנדרנלין... אז בפעם הבאה היא תעשה את זה בלי הילדים ולי לא אכפת לקבל זריקת אנדרנלין אמיתית ישר לתוך ורידי כשאני יושב מול אגם רגוע (רצוי שהמזריק יהיה רופא מוסמך שישאר לידי במקרה של תופעות לוואי), ולחסוך מעצמי את ההשתתפות בקומנדו זודיאק.
אנשי הצוות המוביל, התגלו כמומחים לא קטנים. על הסירה של המבוגרים פיקד "פונה", שהתאמץ מאוד להתגבר על כל טעויותינו. ידענו לדקלם היטב את הפקודות forward, right back -; left back. ואפילו לבצע את תנועות המשוטים הנכונות במים רגועים. אך כשהופיעו ה"אשדים הקטנים", הכל היה מתבלבל, ובזכות המקצוענות של פונה, ניצלנו לא פעם מפגישה לא רצויה עם סלע. הילדים היו עם עוד מבוגר מאיתנו, סבא וסבתא של שניים מהילדים, ושייט מקצוען שחתר לו בסירה נפרדת עם שני משוטים ענקיים שנראו מרחוק כמו שני כנפי מלאך. מכיוון שיצאנו עם שתי משפחות ישראליות, נערמה שם קבוצה של שישה ילדים שצווחו שם מאימה והתלהבות. נקודת ההתחלה היתה כפר ששמו Dimauli. לצידנו שייטו שני קייאקים שנראו כמו דגיגים המקפצים בווירטואוזיות מדהימה, ומזכירים לכולנו שיש מי ששומר עלינו במקרה של התהפכות. לזכותו של הנהר יאמר, שרובו היה די רוגע, אבל מידי פעם הוא סיפק לנו דקה או שתיים של הקניית המושג דרגה 3. ניסיתי לדמיין איך נראית דרגה 5- 6, (אם זה 3) אבל לא הצלחתי, מאותה סיבה שאני לא מצליח לדמיין רעידת אדמה בדרגה של 7- 8 בסולם ריכטר. השיט אורך יומיים עם לינת לילה על גדת הנהר. המשוט שהיה כלי העבודה העיקרי שלנו ביום, החליף את יעודו למוט המרכזי שמחזיק את האוהל בלילה. מה יהיה בבוקר? אולי שיניים נצחצח איתו...
פונה, שהיה מפקד האירוע , הסביר לנו שהיום השני יהיה קצר יותר אך רוגש יותר. יופי פונה, היית חייב להגיד זאת לפני שהולכים לישון? נעם ומיקה החליקו ברוגע לשקי השינה החמימים שסופקו לנו ונרדמו מיד. ורדה הצליחה להירדם קצת אחר כך, ואני נרדמתי אחרון, מחובק היטב עם המשוט ומקווה שהוא לא יעזוב אותי מחר. טוב, אז גם זה עבר (נקודת הסיום בכפר Gaidat), וכדי לא להרתיע אתכם מפני רפטינג בנפאל הרחוקה אני מרגיש צורך לציין בפניכם את תגובות הסיכום של כל אחד מבני המשפחה. נעם לא פחד בכלל ובכיף היה חוזר עוד פעם על אותה חוויה (את הטרק הוא מוכן לשחזר רק עם כיסא גלגלים מתקפל). מיקה פחדה, אבל היתה חוזרת שוב על אותה חוויה. ורדה היתה עושה זאת שוב ללא היסוס. ואני בנתיים אשמור על זכות השתיקה.
ארבעה על פיל אחד
נקודת הסיום של הראפטינג שלנו היתה במרחק שעת נסיעה מפארק צ`יטואן (chitwan)כך שהיה זה אך הגיוני להמשיך משם לביקור בפארק ומשם -; למעבר הגדול בסונאלי בחזרה להודו. עוד בהיותנו בקטמנדו הוצעה לנו חבילת ביקור בפארק ב- 50$ לאדם ל- 3 ימים. מנסיון הערכנו שאם נתארגן באופן עצמאי יהיה לנו טיול יותר זול ולא פחות טוב. ידענו שאזור הפארק יקר למגורים, אולם בכפר סוראיה (soraya) הסמוך לפארק, המגורים זולים יותר ומוצע בו ארגון זול יותר של ספארי פילים, שיט קאנו ועוד. פארק צ`יטואן הוא למעשה שמורת טבע ענקית המאכלסת קרנפים, טיגריסים, קרוקודילים ועוד מינים נדירים יותר או פחות. הסביבה הג`ונגלית, החיות, הכפרים מסביב, כל אלה אמורים לספק לנו חווית ספארי כפרית מטובלת באווירה נפאלית מקומית. הכצעקתה?
על מנת להגיע לכפר סוראיה (soraya) יורדים בעיירה טאדי באזאר (אשר הגענו אליה עם משאית) ומשם לוקחים מונית לכפר (אנחנו לקחנו עגלה עם סוסה). לאחר שיטוט קצר התמקמנו ב- Tiger Wildlife Camp , אחד מני רבים ודומים בכפר, שכמו דומיו הוא למעשה קובץ של בונגלוס הממוקמים בתוך גן נעים. סוראיה הוא רחוב ראשי אחד הנמשך לנהר ואפטי, היחיד עם שירותים תיירותיים כמו לודג`ים, משרדים ואספלט. את היום הראשון החלטנו לבלות במנוחה קלה ובסימן פילים. בסביבות 11:00 פסענו לכיוון הנהר, למקום בו רוחצים את הפילים ובו הם מקבלים קרצוף מהנוהג בהם המצליח לשמור על איזון מופלא על גוף הפיל המתפלש. הצפייה משעשעת ואפשר לקחת חלק פעיל בחוויה. בחלקו השני של היום הגענו לחוות הרבייה של הפילים , שילמנו 50 רופי כניסה, והתאכזבנו. במקום מספר פילים ומספר פילונים, תוצר של רביה מתוכננת שמטרתה להגדיל את אוכלוסיית הפילים בפארק. להפתעתנו נאמר לנו על ידי אחד העובדים שהפילים מיועדים בעיקר לשמש כלי תחבורה לחיילים המשמשים כשומרי הפארק.
אסור ממש להתקרב, כי הפילונים אוהבים לאחוז זרועות אנושיות ולהטיח אותן כנגד הגדר. אין הדרכה אמיתית במקום ואין תחושה של קירבה. בכניסה יש חדרון קטנטן ובו גולגולת ענקית של פיל וכל מני הסברים על מבנה גופו. הלכנו את ארבעת הקילומטרים המפרידים בין החווה לכפר, צפינו בחביטת גרגירי אורז מהשיבולים, בגדיים בני 24 שעות ובריקודים לרגל פסטיבל הדיוואלי. למחרת הגענו לאטרקציה של ספארי פילים ולאחר בירור בסוכנויות השונות הצענו לבעלי הלודג` שלנו ליישר קו עם מחיר של 550 רופי לכולנו, עבור ספארי על פיל באיזור שבין הנהר לפארק. כבשנו נרגשים את גב הפיל ויצאנו לדרך אחר הצהריים, מתוך תקווה שבשעות הפחות חמות נוכל לחזות ביותר חיות.
על כל פיל יושבים ארבעה אנשים בתוך מסגרת עץ ומכיוון ששניים מאנשינו קטנים למדי, ישבנו שנינו בניחותא כשכל אחד מאיתנו צופה בגזרה אחרת של היער. ספארי על גב פיל צופן בחובו מספר ריגושים. ראשית, עצם הקרבה לחיה הענקית הזו, צפייה מקרוב בעור העבה, בשערות המצחיקות על הראש, בעינטוז אדיר המימדים... שנית- הצעידה על הגובה בג`ונגל, מעל הסבך, בגובה הענפים (החובטים במצח) ושלישית כמובן- החיפוש אחר חיות. מרגש להיכנס כך למעוזן של חיות הטרף, לגשש באתר כה זר, בקודים קדומים, בחושים שמזמן כבר איבדנו. אז מה מצאנו? ארבעה קרנפים, (למען הדיוק... אפשרי שזה היה כל הזמן אותו אחד), עדר חזירי בר, הרבה איילים, קרוקודיל מרחוק, (וטוב שכך) קופיף והמון יצורים דו רגליים על הפילים. אולי החיות ברחו מהפטפוט הנרגש של הילדים, אולי בכל זאת רוב החיות באיזור מתרכזות בתוך הפארק. בטוח שפקק הפילים שחסם את שבילי היער לא עזר.
היה שווה? קצת. היה מעניין. ישבנו הגרום של רפי לא ישב במעמסה. נעם הכריז שהוא משתעמם, מיקה אוהבת להיות גבוהה, (תסביך הילד הצעיר במשפחה?) ואני אהבתי את הציפיה ואת הגילויים הקטנים, את היער ואת השקט. בדיעבד, הביקור בצ`יטואן היה על רקע התחושה המעומעמת שעדיף להיות עשירים. לחסרי אמצעים שכמונו אין מה לחפש בכזה פארק ומגוון הפעילויות די מתסכל. אחרי שנתעשר, נחזור, נגור בתוך הפארק, נתעורר בבוקר עם ראש של אייל בחלון, נצא למספר שעות הליכת ג`ונגל מדי יום (טוב, עד שנתעשר גם הנכדים יגדלו), נשוט בקאנו ונעשה ספארי ג`יפים.
טיפים
1. המחירים, ככל שמרחיקים בטרק, הולכים ומאמירים. כדאי לקחת מוצרים שיחסכו מכם עלויות בהמשך (יודין לטיהור מים, דברי מתיקה, חטיפים לנשנושים ועוד כיד הדמיון וכסף המשקל).
2. במקומות החשודים כשורצי עלוקות, כדאי לפזר מלח בתוך הנעליים (בלי שצ`אנדרה הפורטר יראה אתכם). עלוקות מאוד לא אוהבות מלח.
3. כדאי לברר שהפורטר הוא גם מדריך מוסמך ויש עליו המלצות טובות. בכל הסוכנויות תלויות על הקיר המלצות על פורטרים ממטיילים מרוצים. אנחנו למשל, ממליצים בחום על צ`אנדרה.
כתובת האי מייל שלו היא [email protected]
מספרי הטלפון שלו:
061-531917
9846054950
קשר ישיר איתו ללא תיווך סוכנות יחסוך לו את החלק שהסוכנות נוגסת ממנו.
4. בראפטינג עם ילדים רצוי מאוד לצאת עם עוד משפחות. זה גם בטוח יותר במקרה של בעיות וגם הנאה גדולה יותר לילדים.
5. בטרקים שדורשים פרמיט, קחו בחשבון שבדרך תצטרכו אולי לשלם תשלום נוסף (כמאה רופי ליום) לתמיכה בתנועה המאואיסטית. לא כדאי לנסות להתנגד. סיפרו לנו שהם מאוד אדיבים ושלא כדאי לבדוק את גבולות סבלנותם.
6. למתכננים להגיע לפארק צ`יטואן, מומלץ להגיע באופן עצמאי. אמנם קצת יותר טירטורים, אבל יותר זול, יותר גמיש ומאפשר מרווח נוח יותר בין הפעילויות.
פארק צ`יטואן
כשירות לקוראים , ערכתי השוואה בין חבילה ב- 50 דולר לאדם שהוצעה לנו לחבילה של משפחה המתארגנת לבד: (אותן פעילויות)
-חבילה:
50 דולר לאדם, 150 דולר ל- 2 מבוגרים ושני ילדים תמורתם מקבלים שני לילות (יום וחצי בפארק), כולל נסיעות וארוחות.
סה"כ- 11,000 רופי.
-התארגנות עצמאית:
- לינה- 400 רופי.
- פיל פרטי- 550 רופי (פיל ממשלתי -; כ- 1000 רופי לשעה בתוך הפארק)
- שיט קאנו- 1400 רופי.
- הליכה בג`ונגל- (שעתיים)- 500 רופי.
- חוות רבייה לפילים- 100 רופי.
- תחבורה- 3000 רופי.
- מזון (6 ארוחות) 2000 רופי.
סה"כ -; 8000 רופי.
