גשם בתחילת המסלול
26/9/2004 - היום הראשון לטרק
7 בבוקר - הפורטר שלי ואני יוצאים מפוקרה ולוקחים אוטובוס מקומי לעיר בשם Besishar. הנסיעה אורכת כ-5 וחצי שעות, והאוטובוס מעלה את כל מי שרק רוצה, ולא מדובר רק בבני אנוש. מסתבר שזוהי התחבורה המקובלת על חיות מחמד כגון חזירים ותרנגולות, וכולנו מצטופפים לנו ביחד בחדווה. פשוט איכות חיים. בסוף הגיבושון אנחנו מגיעים ליעדנו. אני קונה שעון יד ב-90 רופי ואנחנו מתחילים את הטרק. אני עם תיק גב ובו בקבוק מים וציוד למהלך היום, והפורטר - עם התיק הגדול שלי והתיק האישי שלו. לא הייתי מתחלפת איתו לשניה.
אנו הולכים לאורך נהר ה-Marsyangdi והנוף יפהפה. הכל מסביב ירוק, הראות מצוינת ומזג האוויר נוח. לאחר כ-3 שעות הליכה אנו מגיעים לכפר בשם Bhulbhule (בולה בולה, למי שמתעקש) ונשארים לישון שם. בגסט-האוס אני פוגשת את סער, עומר, אביגדור ואליעזר. עברית שפת אם. איזה כיף. מאותו הרגע אנחנו ביחד לאורך כל הטרק, חולקים עליות מפרכות וחטיפי אנרגיה. אנחנו מסכמים עם בעלי הגסט-האוס שלא נשלם על השינה בתמורה לכך שנאכל אצלם את ארוחת הערב והבוקר אצלם. העתיד נראה מצוין.
27/9/2004 - היום השני לטרק
אנחנו יוצאים ב-7:30 בבוקר והולכים כ-6 שעות בנוף ירוק ויפהפה, עד שמגיעים לכפר בשם Ghirmu Phat. שם אנחנו מוצאים גסט האוס קטן וחמוד בו אנחנו האורחים היחידים. פה כבר אין מים זורמים, וצריך להתקלח עם Hot Backet. דלי! אני צריכה להתרחץ עם דלי!!! טוב, אי אפשר להסגיר רגשות כאן ליד הבנים. אני עוטה פרצוף אמיץ ונכנסת מבועתת לאזור הדמדומים, שם מחכה לי דלי של מים רותחים עם הוראות ההפעלה לא מסובכות מדי. ערבוב עם מים קרים, וקדימה למשימה: עצימת עיניים. חלחלה. פחד אטומי. הזלפה על הראש. התפכחות. תחילתו של חיוך. התמכרות. אושר גדול. מכאן אני לא יוצאת, לפחות עד שלא ייגמר ה - Backet. מה זה? איך הצליחו למכור לנו כל השנים את הברזים המגוחכים האלה במקלחת? אני לא חוזרת לשטות הזו יותר! הוט באקט זה הדבר הבא!!! אני יוצאת מהספא שלי עליזה ומאושרת ושותה תה עם החבר`ה. בערב אין חשמל, אז אנחנו אוכלים ארוחה מצוינת לאור נרות ושומעים שירים ישראליים. אחלה טרק. איפה היית כל חיי?
28/9/2004 - היום השלישי לטרק
כל הלילה ירד גשם זלעפות והמשיך גם לקראת הבוקר. לא ממש בא לנו ליווי צמוד מהשמים היום, אבל אנחנו מנצחים את איתני הטבע, והגשם נפסק בדיוק לפני שאנחנו יוצאים. מעונן. יש שלוליות ובוץ, אבל הגשם הלך חלף לו. שעה וחצי בערך לאחר שיצאנו אנחנו פוגשים מאואיסטים, חבורה של פיראטים שבאה לבזוז את כספנו בשם הצדק האבסולוטי. מכל אחד הם רוצים 100 רופי עבור כל יום של טרק, החצופים. אנחנו מנצלים את כישורי המיקוח שרכשנו בפוקארה אבל זה לא עובד עליהם. אחד הבחורים מנסה לעבור בכל זאת, וחוטף קנה של אקדח בבטן. לא כיף בכלל. נכנענו לבזיזה. כל אחד משלם 1500 רופי. אני משלמת 1000, כי אני חוזרת בטיסה מג`ומסום. קיבלנו קבלה ונמלטנו על נפשותינו.
היום ארוך ומלא עליות, אבל הסוף שווה הכל - אנחנו מגיעים לכפר יפהפה בשם Tal עם גסט-האוסים צבעוניים. חבורת מטיילים גרמניים שהגיעה לפנינו תופסת לנו את הגסט האוס המומלץ - Tibetian Guest House, ואנחנו מסתפקים ב-Monalisa. כאן מתחיל כבר להיות קר. אני נכנסת למקלחת אחרי כולם (טעות!!!). בהתחלה יש זרזיף של מים פושרים, אבל אז הזרם נפסק לחלוטין. אני עומדת שם רועדת מקור עד שאני מקבלת Backet פושר מבעלת הבית, שלא מזכיר אף לא במעט את המים הרותחים של אתמול. אני יוצאת עם מגבת קפואה מקור (לקול מצהלות שותפיי לטרק), ונעלמת בחדר רועדת ומקללת.
כיוון שאני צריכה לסיים את הטרק מהר ככל האפשר (ב-11/10 מחכה לי טיסה חזרה לארץ), הפורטר שלי מציע לי לעבור את המרחק עד לעיר הבאה - Chame - ביום אחד במקום ביומיים. הוא אומר שההליכה תארך כ- 8-9 שעות. אני מציעה את הרעיון לאחרים ואנחנו מסכימים שביום המחרת נקום מוקדם, נאכל ארוחת בוקר ב-6:30 ונצא לדרך ב-7:00, כאשר בצהריים נעצור רק לשעה כדי להגיע ל-Chame מהר ככל האפשר. שאר הפורטרים לא מתלהבים מהתוכנית. הם מעדיפים להגיע ל-Chame ביומיים. די ברור לנו למה הם מתנגדים. כך הם יעבדו פחות קשה ויקבלו שכר עבור יומיים במקום עבור יום אחד, אבל הפורטר שלי אומר לי שכסף אינו הכל בשבילו. הוא אדם מאד כן, נאמן ומסור. הוא אינטיליגנטי ומשכיל, אך בשל השתייכותו לקבוצה בעלת המעמד הנמוך ביותר בנפאל, הוא אינו מצליח למצוא עבודה ומוכן להסתפק בכל מה שמציעים לו, גם אם המדובר בטרק מפרך ועבודת סבלות קשה, כמו לסחוב את התיק שלי.
הדרך למנאנג
29/9/2004 - היום הרביעי לטרק
אנחנו קמים ב-5:50 בכוונה לצאת לדרך מוקדם ככל האפשר. שוב יורד גשם ולא מפסיק. ארוחת הבוקר מאחרת ואנחנו יוצאים ב-7:45, כרגיל שניה אחרי שהגשם נפסק והיום מתחיל להתבהר. אין לנו מושג איזה יום קשה מצפה לנו. רק בסופו הבנו למה הפורטרים התנגדו כל כך לעבור את הדרך ביום אחד. אנו מתקדמים בקצב מהיר למדי, וההליכה עד ארוחת הצהריים אורכת לנו כ-3 וחצי שעות. אנחנו אוכלים ב-Danaque, וזהו למעשה המקום בו היינו אמורים ללון אם לא היינו ממשיכים עד ל-Chame. לאחר הארוחה אנו ממשיכים ללכת.
הדרך קשה מאד, רצופה עליות. אני לבד רוב הזמן. קל יותר לכל אחד ללכת בקצב שלו. לאחר 3 וחצי שעות הליכה אנו מגיעים תשושים ל-Chame, מתמקמים בגסט האוס עם עוד מספר ישראלים, שהובילו עד עתה ביום לפנינו, מקבלים Hot Backet (נגיד...) ומתקלחים. כשאנחנו מתיישבים בחדר-האוכל, מתיישבים הפורטרים בשולחן נפרד (מלבד הפורטר שלי, שישב איתנו והיה די מנודה מהאחרים) ולא עוזרים בהגשת האוכל, כפי שעשו עד עכשיו. קצת מחרימים אותנו. כועסים עלינו ואני די מבינה למה... ארוחת הערב מעולה ובסופה אנחנו צונחים הרוגים על המיטות. אני נרדמת ב-20:30 וישנה עד 7:00 בבוקר. בבית אני לא ישנה ככה.
אנחנו מרשים לעצמנו לצאת מאוחר יחסית (ב-8:20), כי מצפה לנו הליכה לא קשה של 4 שעות בסך הכל. אין לי כוח ללכת בקצב של הימים הקודמים, אז אנחנו הולכים לאט יחסית ועוצרים מספר פעמים בדרך. הנופים מדהימים. בשלב מסוים השמים מתבהרים ואנחנו מצליחים לראות את הפסגות של אנאפורנה 2 ו-4. פשוט יפהפה. אנחנו אוכלים צהריים וממשיכים עוד 45 דקות הליכה עד שמגיעים בשעה 14:00 ל-Pisang. הגובה הוא 3200 מטר. תוך כדי הליכה עדיין חם ואני לובשת גופיה, אבל אחרי דקה עצירה כבר נהיה לי קר ואני לובשת סווטשירט. לא בא לי להיות חולה בטרק, אבל אני עוד לא יודעת מה מחכה לי.
30/9/2004 - היום החמישי לטרק
אנחנו עוצרים בגסט-האוס, שבדיעבד מסתבר שהוא ההומה ביותר. יש תור למקלחת, שבסופו אני מוצאת את עצמי מתחת לזרזיף מים שלא מתיימרים אפילו להיות פושרים. אחרי המקלחת אני מתלבשת חם (מכנסי טרנינג, גופיית פלנל ארוכה, סווטשירט, מעיל פליז, גרבי Trekking עבות וכובע פליז), ומתיישבת עם כל החבר`ה לשתיית התה המסורתית בחדר האוכל.
לאחר ארוחת הערב אני הולכת לישון, ואז מתחיל הסיוט. קניתי בפוקארה שק שינה פליז שמתאים למינוס 10 מעלות, אבל כנראה שצריך להגיע למינוס 10 כדי שהוא יחמם באמת. הגסט האוס לא סיפק לנו שמיכות משום שלא היו מספיק לכולם. כל הלילה אני קופאת מקור. בשעה 1:00 אני מתעוררת ולא מצליחה להירדם עד 2:30. בסופו של דבר אני נרדמת כשאני חמושה ב-2 זוגות גרביים, 2 זוגות מכנסיים, גופיית פלנל ארוכה, סווטשירט, מעיל פליז, צעיף וכובע. אין מה להגיד. סקסי ביותר. בבוקר אומרים לי החבר`ה שעדיף לישון עם כמה שפחות בגדים, כדי שחום הגוף יחמם את שק השינה מבפנים. כנראה שהם צודקים. מאוחר מדי.
1/10/2004 - היום השישי לטרק
אני מתעוררת ב-6:00 עם כאב גרון אחרי לילה קשה במיוחד. זה הולך להמשיך להצטננות. אנחנו אוכלים ארוחת בוקר וב-7:30 יוצאים לדרך לכיוון העיר Manang. העיר נמצאת במרחק 4 שעות הליכה מ-Pisang בגובה 3540 מטר, וצריך לעצור בה ליום מנוחה, על מנת להרגיל את הגוף לריכוז החמצן הדליל שבגובה הזה. אנחנו די מצפים לעצירה שם, שמשמעותה מנוחה, כביסה ולינה בגסט האוס מפואר יחסית.
ההליכה די קלה. בתחילת הדרך יש מעט עליות, אבל ההמשך הוא מישורי ואנחנו יכולים סוף סוף לראות פסגות מושלגות. ב-11:30 אנו מגיעים ל- Hotel Yeti ב-Manang, עליו שמענו המלצות רבות. אנחנו שוכרים חדרים עם שירותים ומקלחות בפנים. הרויאל ביץ` זה אורווה לעומת מה שקורה כאן. המחיר - 60 רופי לחדר (כ-3.5 שקלים). אני עושה את המקלחת הטובה ביותר בטרק עד כה ותולה כביסה.
ב-15:00 יש הרצאה על מחלת גבהים הניתנת בהתנדבות על ידי רופאים מערביים. ההרצאה מאד מעניינת. הם שופכים אור על מספר נקודות שלא הבנתי עד כה. מסתבר כי אחד הסימפטומים של עלייה בגובה הוא השתנה מרובה, ורק אז אני מבינה למה בדרך ל-Manang עצרתי בכל רבע שעה וחיפשתי בתזזיתיות עץ או שיח. בכלל, בכל הנוגע לנושא זה הגעתי כבר מזמן למסקנה כי הגברים מצ`ופרים הרבה יותר טוב מאיתנו, וזה רק מוכיח את טענתי שאלוהים הוא גבר. שמעתי שבצבא ארצות הברית המציאו כלי שמאפשר לנשים להשתין בעמידה, ואני רק יכולה לשאול למה בצה"ל שלנו עוד לא הגיעו לזה. בלילה התהליך פשוט הרבה יותר. אני אמנם מתעוררת המון פעמים (סימפטום נוסף של העליה בגובה), אבל כשיש שירותים צמודים בחדר, אני קמה מהמיטה בחדווה אין קץ.
2/10/2004 - היום השביעי לטרק
איזה כיף. מעבירים את השבת ב-Manang. לא עושים כלום. אנחנו מתעוררים מאוחר ואוכלים עוגות במאפיה של המלון. הכביסה שלי כבר התייבשה ויש לי בגדים נקיים להמשך הטרק. אני מצוננת ופתאום רואה שיורד לי דם מהאף. מה עכשיו? בבית זה היה עובר בלי תשומת לב מיוחדת, אבל אחרי ההרצאה של אתמול, יש לי כנראה בצקת קשה במוח וכדאי להרוג אותה כשהיא קטנה. אוקיי, יש לי כאן שני רופאים מתנדבים, מה יזיק ללכת? אני הולכת לקליניקה. היא ממש מול המלון. הם שואלים אותי שאלות, בודקים לי חום, אף, אוזניים, גרון ולבסוף אומרים שהדימום הוא סימפטום של היובש באוויר ומחייבים אותי ב-30$. פרט קטן שלא שמתי לב אליו בהרצאה. הם אומרים שהביטוח יחזיר, אבל בדיעבד מסתבר שההשתתפות העצמית של הביטוח היא 25$. לא נורא. העיקר שהצילו אותי ממוות בטוח. בצהריים אנחנו הולכים לאכול לזניה במסעדה איטלקית בשם Mavis. היא מצוינת, כמו שאומרות ההמלצות. ככה עובר לו היום. לא עושים כלום חוץ מלאכול ולעשות קניות. אני שוקלת להעביר כאן את שארית חיי.
מתקרבים לפס
3/10/2004 - היום השמיני לטרק
רואים כבר את תחילת הסוף. היום יום ראשון, וביום שלישי נהיה כבר ב-Pass. כולם מרגישים טוב (חוץ מההצטננות העצבנית שחטפתי ב-Pisang). אנחנו קמים ב-6:30, וב-7:00 מתיישבים כבר בחדר-האוכל ואוכלים מאפים (בני יום-יומיים אבל למי איכפת?). קר בחוץ. בשלושת הימים האחרונים יצאתי בבוקר לבושה בגופיה קצרה ומעליה אחת ארוכה (מקסימום סווטשירט) שירדה תוך רבע שעה. היום זה כבר סיפור אחר. מעל הסווטשירט אני לובשת מעיל גשם, כי בחוץ יש זרזיף מעצבן שלא רוצה להיפסק. על הראש כובע פליז, צעיף על הצוואר, ואין לי שום כוונה להוריד אף אחד מאלה, גם לא בעליות. פשוט קר נורא. ואני בחורה. אז קר לי יותר.
אנחנו מתחילים בהליכה. כל מאמץ קטן גורם לי להתנשף. אני תוהה אם הסיבה היא אכן ריכוז החמצן בגובה או שהכושר הגופני שלי זקוק נואשות לכמה שיעורי ספינינג שיחזירו אותו לתלם. אנחנו מנסים לא לעצור בכלל, כי גם כמה שניות של עצירה גורמות לגוף להתקרר. מחר כבר אצטרך לצאת עם מעיל הפליז. כמו דובון קטן אני אראה. אחרי 4 שעות אנו מגיעים ל-Latter, כפר הנמצא בגובה של 4200 מטר. בעד 50 רופי לחדר אנחנו נכנסים קפואים לגסט-האוס. אני בכלל לא מוכנה לחשוב על מקלחת בקור הזה. חתן אני אמצא כבר בארץ. אני מחליפה בגדים וזה תהליך שלא נגמר: מכנסי פליז (שקניתי ב-Manang), מעליהם מכנסי טרנינג (Outlet הרצליה פיתוח...), גופיית פלנל ארוכה, סווטשירט, מעיל פליז, צעיף, כובע פליז, גרבי צמר ונעליים. לא מספיק.
אנחנו יושבים בחדר האוכל ומנסים לשמור על שפיות בזמן שאנחנו מחכים למרק. אני אחוזת אימה מהלילה שמצפה לי לבד (!!!) בחדר קפוא. קררררר. המרק סוף סוף מגיע. מלוח בטירוף אבל פה אוכלים מה שיש. אנחנו מקבלים שמיכות. אני ממש מקווה שזה יעזור. מחר אנחנו מתכוונים לעלות ל-High Camp וזה ממש יקצר לנו מחרתיים את הדרך ל-Pass. אני מנסה לא לחשוב על הקור שמחכה לי שם. די, קשה לי לכתוב עם הידיים קפואות. אני מכלה גלילים של נייר טואלט כאילו אין מחר. החבר`ה משחקים רמי ואנחנו שומעים מוסיקה ישראלית מהדיסק-מן שלי שמחובר לרמקולים. כפות רגליים קפואות זה לא כיף בכלל, למי שתהה.
אני עולה לחדר, נכנסת לשק השינה ומתכסה בשמיכה. בניגוד לכל הסיכויים אני מצליחה להירדם, ומתעוררת רק כשקוראים לי לבוא לאכול. אין חשמל. אני מתחכמת ומדליקה פנס. יורדת לחדר האוכל. החבר`ה כבר אכלו ואני לא ממש רעבה. אחרי שעה כולם פורשים ואני כותבת את השורות האלה לאור נרות במיטה שלי. מקווה שאצליח לשחזר את השינה. ויותר חשוב - את החום בשק"ש שלי. בשלב הזה של הטרק הצרכים נעשים ממש בסיסיים - אוכל, שתיה, חום, שינה. לא מתקלחים ולפעמים אפילו לא מצחצחים שיניים. לא מעניין כבר איך נראים ומה לובשים. טוב לדעת איך זה לחיות כמו גבר ;) מצרכים שבלעדיהם הכל היה הרבה יותר גרוע: נוזל לחיטוי ידיים ללא צורך במים וסבון, מגבונים לחים, שפתון נגד יובש, קרם לחות לפנים, פנס ומנעול עם קוד לחדר. זהו. הלכתי לישון. מחר יהיה יותר קר.
4/10/2004 - היום התשיעי לטרק
קמים ב-6:30, אוכלים ארוחת בוקר שבסופה הפורטרים מגישים לנו את החשבון. משהו לא מסתדר לנו. מסתבר שהחשיבו כמה הזמנות יותר מדי פעמים, ושבמקרה גם העלו קצת מחירים בהשוואה למה שמצוין בתפריט. די מרגיז כל העניין וגם מעכב אותנו. אנחנו יוצאים ב-8:15 ומתחילים ללכת. אני עם פליז וכובע, שיורדים אחרי כ-20 דקות. השמש יצאה והראות מדהימה. מכל עבר רואים פסגות מושלגות. הנוף עוצר נשימה. תוך מספר ימים הנוף השתנה מן הקצה אל הקצה. הכל בצבעי חום-אדמדם-מושלג. פשוט מקסים.
הדרך לא קשה אבל הנשימה מתקצרת מהר מאד. אנחנו מגיעים ל-Throne Pheddy בגובה 4540. זהו המקום בו בדרך כלל נעצרים למנוחת לילה, אבל הפורטרים שלנו ממליצים לנו להגיע היום עד ה-High Camp, כך שמחר הטיפוס עד ה-Pass יהיה קל יותר. בדיעבד מסתבר שהם שיחקו אותה עם ההמלצה. אנחנו מתחילים בטיפוס קשה שאורך כחצי שעה. יש הרבה עצירות להסדרת הנשימה ולצילומי נוף (עוצר נשימה בפני עצמו). לאט לאט אנחנו מגיעים לאזור המושלג, וסוף סוף, לאחר כ-5 שעות הליכה, רואים את הגסט-האוס האחרון לפני ה-Pass. מונופול מקומי שמפקיע מחירים כאילו אין מחר.
אנחנו מתמקמים בחדרים (100 רופי לחדר), מחליפים לבגדים חמים ומתיישבים בחדר האוכל המושקע. מסביב חלונות, יורד גשם מעורב בשלג, ואנחנו רק חושבים על זה שאנו נמצאים רק שעתיים הליכה מה-Pass. בחדר-האוכל קר. אין חימום, אבל בחדרים קר עוד יותר. אנחנו מעבירים את הזמן במשחק קלפים ובקריאה. אני נרדמת על השולחן. הפורטר שלי מעיר אותי. הוא אומר שזה לא בריא להירדם עכשיו. מהר מאד באמת מתפתח אצלי כאב-ראש, ואני לא היחידה. אני לוקחת חצי כדור Diamox, ולאחר שעתיים בערך הכאב עובר. הלילה קר מאד, אבל אני מצויידת בשק-שינה ושתי שמיכות (צ`ופר שמקבלים כאלה שישנים לבד בחדר זוגי). אנחנו הולכים לישון ב-19:30. מחר קמים מוקדם לקראת היום הגדול.
אני, שמתורגלת בקימה של פעמיים-שלוש בלילה כדי לצאת לשירותים, לא מסוגלת לחשוב על אפשרות כזו בקור הזה, ומוצאת פתרון - חיתוך החלק העליון של בקבוק מים מינרליים. פטנט גאוני שמוכיח את עצמו בלילה. אני קמה בבוקר מאושרת וכמובן מספרת לכולם על ההישג. אלה הנושאים שעולים בארוחות הבוקר למי ששאל את עצמו.
מגיעים לפסגה
5/10/2004 - היום העשירי לטרק. ה - PASS!!!
אנחנו קמים ב-4 בבוקר ויוצאים ב-5. בחוץ קור אימים, אבל אין גשם או שלג וזה מה שחשוב. השמים בהירים וזרועי כוכבים. מראה יפהפה. הפסגות המושלגות מדהימות בחושך. אנחנו מתעטפים בכל הבגדים שיש לנו ומתחילים לצעוד לעבר ה-Pass. קר בטירוף. להוציא את היד מהכפפה בשביל לצלם זה משהו שדורש אומץ לב נדיר, אבל התמונות שוות את זה לגמרי. העלייה לא קשה, ואנחנו שמחים שעברנו אתמול את העליה המשמעותית. לאט-לאט הופך כל הנוף להיות מושלג, והשמש מתחילה לעלות. הראות מ-ד-ה-י-מ-ה. עוצרים בכל רגע לצלם, ואז, כעבור שעתיים הליכה, אנחנו מגיעים, סוף סוף, לגובה 5416 מטר - אל ה - PASS!!! עשינו את זה!!! כבשנו את ההר!!!!!!!!!!
את פנינו מקדם שלט שמברך אותנו על ההצלחה ואף אחד כבר לא יכול למחוק לנו את החיוך מהפנים. הכל מושלג. השמש מתחילה לחמם ובשמים אין אף ענן. פשוט יום מושלם להגיע בו לפסגת הטרק. כל המאמץ, העליות, הקור, הכל היה שווה בשביל הרגע הזה. פתאום אנחנו שומעים מעלינו רעש של משהו נשבר. אנחנו מרימים את הראש וממש מעלינו מתחילה מפולת שלגים. וואו. הצרפתים והשוויצרים רצים לתפוס מחסה, ורק הישראלים עומדים במקום ומצלמים. עם סגולה. המפולת נפסקת אחרי כמה שניות. אנחנו מתחילים להצטלם על רקע השלט והנוף המדהים, ורק אחרי שעה וחצי של סימון טריטוריה, אנחנו מתחילים את הירידה לעבר התחנה הבאה שלנו - Muktinath.
איזה כיף. נגמרו העליות. עכשיו יורדים.
ויורדים.
ויורדים.
מה הולך פה? אנחנו במדרון שאין לו סוף! אנחנו בבור ללא תחתית! הארבע ראשי שלי מתחיל לקלל. הברכיים מצטרפות לשמחה. אולי איזו עליה קטנה ככה בשביל הכיף? אה? אולי??? אחרי שעתיים וחצי של ירידה אנחנו עוצרים בבית-תה ויושבים בשמש. זהו. פה אני נשארת. לא זזה. החבר`ה מקימים אותי בכוח לעוד חצי שעה של ירידה. גברים חסרי לב. אנחנו יורדים עד לגובה 3800 מטר ומגיעים ל-Muktinath. נכנסים למלון "בוב מארלי", וכאן בא המזור לכל צרותי. החדרים יפים ומושקעים שחבל על הזמן. יש שטיח מקיר לקיר, וילונות וכיסויי מיטה. שירותי הפגע וברח שאפיינו את הטרק מפנים את מקומם לשירותים מערביים, ויש אפילו מים חמים במקלחות. אחרי 3 ימים בג`יפה זה ממש מרנין, אבל כמובן שלי נגמרים המים באיזשהו שלב, ובדיוק כשאני יוצאת למסדרון קפואה עם המגבת בנוהל הרגיל, מגיעים תיירים צרפתיים שמאד משועשעים מההופעה. באמת. בחורה במצוקה והעולם צוהל.
6/10/2004 - היום ה - 11 לטרק
זה היום האחרון שלי בטרק. בסוף ההליכה נגיע ל-Jomsom. אני אפרד בדמעות מהחבר`ה, ומחר בבוקר אקח טיסה חזרה לפוקארה. תוך חמישה ימים יש לי טיסה הביתה, ואני רוצה קצת הזדמנות לנוח לפני (משמע: לעשות קניות עד שמשטרת ההגירה תגיע). יצאנו מ-Muktinath ב-8:00 בבוקר והתחלנו ללכת לעבר Jomsom. הדרך מתחילה עם ירידות, שמזכירות לרגליים שלי את נוראות אתמול, אבל אחר כך הדרך הופכת מישורית והנוף מדברי. אנחנו יכולים עוד לראות פסגות מושלגות, ומזג האוויר פשוט פצצה. שמש נעימה ואוויר שמזכיר את ירושלים. טוב, לא בדיוק, כי בסביבות השעה 10:30 מתחילות רוחות שמתעצמות עם ההתקדמות ומקשות על ההליכה. בחלק מהמקרים הן גם מלוות בסופות חול. לא השכלתי להביא בנדנה לפנים, אז כדאי שאסגור את הפה לשם שינוי.
אחרי 4 וחצי שעות אנחנו מגיעים ל-Jomsom. עיר לכל דבר. אני נכנסת למשרד הכרטיסים כדי לממש את הכרטיס הפתוח שקניתי בפוקארה, אבל מסתבר שהטיסות מלאות. שניה לפני שאני שואלת את עצמי מה עושים עכשיו, נמצא עבורי מקום אחד. הפורטר שלי לא יוכל לטוס איתי, כי נפאלים נמצאים בעדיפות שניה. הוא מחליט להמשיך ברגל לפוקארה, ואני נותנת לו את שכרו (400 רופי ליום) בתוספת שכר של שלושה ימי חזרה, כמקובל במקרה כזה, ועוד 1000 רופי טיפ (כ - 60 שקלים) ומודה לו מאד. כלי עולם הבחור.
בשבילי זה סוף הטרק. עד הטיסה מחר אשהה במלון Monalisa ומחר בבוקר אני כבר אהיה בפוקארה. ממש מתגעגעת כבר לעיר ולמזג האוויר שם. אני אוכלת צהריים עם ארבעת החבר`ה, ובתום הארוחה הם ממשיכים ל-Marpha ומשאירים אותי עזובה. תוך שלושה ימים הם יגיעו לפוקארה, שם ניפגש שוב.
אבל פה אי אפשר להיות לבד יותר מדי זמן. בגסט-האוס אני פוגשת כמה חבר`ה ישראליים שחוזרים בטיסה איתי מחר ואנחנו אוכלים בערב Apple Crumble. מומלץ ביותר. הטיסה שלי מתוכננת ל - 9:45 בבוקר, אבל ב-6:30 זורק אותי בעל הגסט-האוס מהמיטה ואומר שיש לי מקום על טיסה מוקדמת יותר וכדאי שאזדרז. לזה קוראים שירות חדרים. ב-7:15 אני כבר מוצאת את עצמי על מטוס זעיר שהגיע זה עתה מפוקארה ומנחמת את עצמי במחשבה שהוא כבר הצליח להמריא ולנחות פעם אחת היום. מחלקים לנו סוכריות וצמר גפן לאוזניים וטסים כרבע שעה מעל נוף עוצר נשימה, עד שאנחנו מגיעים חזרה לפוקארה, עיר הולדתי.
הטרק הסתיים. כבשנו את ההר. אין בעולם כמו ההרגשה שאחרי!!!
יוצאים לטרק האנאפורנה? כל מה שצריך לדעת על הטרק באתר "עפתי" >>
