מסין לויאטנם הקטנה
שבועיים נהדרים בסין נקטעו אחרי ביקור במשטרת הויזות. באנו להאריך את הויזה שלנו וגילינו שזה בלתי אפשרי. ביקשו מאיתנו לעזוב את בייג`ין תוך מספר ימים ועדיף בדרך האוויר. בחרנו לטוס לויאטנם, שהיתה בתכנון היעד הבא שלנו אחרי סין. אז במקום לטייל את סין דרומה לאזורי הטבע שלה ולחצות את הגבול יבשתית, עלינו על מטוס ותוך חמש שעות נחתנו בהאנוי, בירת ויאטנם, לתוך אווירה שונה לגמרי מהאווירה הסינית. קודם כל הגודל, אין ערים עם 30 מליון איש, אין יותר מדרכות רחבות שמכילות מאות אנשים בו זמנית מבלי שיהיה צפוץ ואין אוטוסטרדות שנוסעים עליהן שעות ממקום למקום. הכל בויאטנם יותר קטן, יותר אינטימי ופחות בנוי בתכנון מדוייק ותוך שאיפה לתוצאה מושלמת. יש אווירה של רוגע, המראות יותר עתיקים והבתים בסגנון קולוניאלי, בנויים בצפיפות, קיר נושק לקיר ויוצרים מבוך של סמטאות מתחתיהם.
אין בנייני מתכת וזכוכית ואין גורדי שחקים על קו הרקיע. כל מבנה התיירות של ויאטנם דובר אנגלית, ובדומה לנפאל, יש הרבה משרדי נסיעות, המיועדים לתרמילאים כמונו והמארגנים חבילות תיור בכל המדינה כשכל ההסברים והפירוט באנגלית. זהו, לא מזמינים יותר טיולים בסינית, לא מקבלים ברושורים בסינית ברחוב, יותר נוח לטייל, להתמצא, לאכול אבל.... אני אהבתי את סין וממש עוד לא מיציתי אותה ואני מבטיחה לחזור אליה בקרוב או רחוק יותר.
האנוי והלונג ביי
שוטטנו את נפשנו ברחובות האנוי, מה שהיה יותר קל מאשר ברחובות בייג`ין, בעיקר בגלל המרחקים שהתגמדו. חציית כל הרובע העתיק והקפת האגם הגדול בהאנוי מסתכמים בקילומטר בערך, בערך כמו לחצות את כיכר טיאננמן בבייג`ין ביום לא סואן במיוחד... לקראת ערב נכנסנו לתיאטרון וישבנו לצפות באמנות ויאטנמית של תיאטרון בובות: מומלץ, מומלץ, מומלץ, לכל מי שמגיע להאנוי: ההופעה כוללת מוסיקה מדהימה על כלי נגינה ייחודיים כמו גונג, כלי מיתר שלא ראיתי במקום אחר, רעשנים שמשמיעים קולות של ציפורים ופרפרים ובנוסף שירה נפלאה ודיאלוג עם הדמויות הראשיות שהן בובות מגולפות בעץ, שמונעות בדרך שונה ממריונטות חוטים. המופע נערך בתוך בריכת מים והבובות מונחות על מצוף ומחוברות למקל שמונע על ידי מפעיל בובות בירכתי הבמה. פרט לטכניקה המיוחדת, כל המופע מספר על חיי הכפר בויאטנם, על רועה ברווזים ששועל בא וחוטף לו ברווז ועל דייגי צפרדעים ושיטות דיג מיוחדות והוא מאפשר הצצה על חיי הכפר האמיתיים בויאטנם, כאלה שהרבה פעמים לא ממש יוצא לנו לראות. אז אנחנו ממליצים למי שיכול לבוא ולצפות בתיאטרון בובות ויאנמי וגם לבקר בחנות לכלי נגינה בהאנוי ולגלות עולם של כלי נגינה שאנחנו לא מכירים.
ביום השני שלנו בויאטנם נסענו לטיול במפרץ האלונג ביי, החוף הצפון מזרחי של ויאטנם. יצאנו בטיול מאורגן דרך אחת הסוכנויות בעיר, נסיעה של שלוש שעות מהאנוי ואנחנו בים. העלו אותנו על ספינת עץ מפוארת, הרבה יותר יפה ממה שאתם מדמיינים ויצאנו לשייט במפרץ. היחוד במפרץ הלונג ביי הוא גאולוגיה של 2000 איים שהם למעשה פסגות של גבעות, שמבצבצות מעל גובה פני הים ויוצרות נוף משגע, נסו לראות מהתמונות. באחד מהאיים ירדנו מהספינה וביקרנו במערות נטיפים קראסטיות יפות, אך לא מרגשות במיוחד. הרבה יותר מרגש היה כשעצרנו אחר הצהרים בחוף מבודד עם חול זהוב, שחינו בים הנקי והמלוח, אם כי הלא מאוד צלול והתפנקנו בכסאות הנוח שעל הסיפון. נופש, ירח דבש, בילוי רומנטי- כל אלה מתאימים, ממש ההיפך מהטיול הסיזיפי של טיפוס הרים וגמיעת מרחקים שאנחנו רגילים אליו. לי זה נהדר, אבל רון כבר מתגעגע לפעילות קצת יותר משמעותית מלהתפנק כל הטיול.
ביום השני עברנו באי קאט- בה. קיבלנו חדר במלון ויצאנו עם הקבוצה לטיול באיזור המיוער של האי. סלעי קירטון, אורנים וסלעי גיר תלויים עם צמחיית חורש. נצפו חרקים ועיזים מבוייתות, לא משהו מיוחד. אחר הצהריים הפלגנו לאי הקופים שבו חיה משפחת קופים ומשפחה ויאטנמית ותיירים באים לשלם ולצלם. הקפנו את האי בקיאק והסתלבטנו על החוף. היה נעים, אבל שוב, לא מיוחד. חזרנו מהלונג ביי עם תחושת החמצה. יכולנו להנות יותר, יכולנו להשאר בקאט בה יום נוסף, לשכור סירת דייגים, לצאת לדוג, לישון באוהל באחת מהפינות המבודדות של חול זהוב במפרצים. האזור הזה יפה מדי ואנחנו ראינו אותו ממרחק הספינה. לא נשארנו עוד יום בקאט בה, אבל הבטחנו לעצמנו שאת האזור הבא נחקור עצמאית.
שמורת בה-בה
יצאנו לטייל בצפון מרכז ויאטנם בשמורת הטבע בה בה (Ba- Be) וכפי שהבטחנו לעצמנו יצאנו לבד, חמושים בהרבה סבלנות. לקחנו אוהל וקצת אוכל ונסענו במונית לתחנת האוטובוס הציבורית. לפני שהספקנו לרדת מהמונית זכינו לקבלת פנים וויאטנמית טיפוסית: עשרים נהגי אוטובוס, כרטיסניות ואחראיות אוטובוס, צבאו על המונית, פתחו את הדלת, משכו לרון בחולצה וצעקו בקולי קולות שמות של כל מיני יעדי נסיעה. אחרי פחות מחמש דקות רון התייאש מהם, גם קצת נבהלנו מהם. הם מאוד הציקו והוא צעק עליהם, מכל הלב, לא שזה עזר. רק אחרי שקנינו כרטיס לאוטובוס והם הבינו לאן אנחנו נוסעים הם קצת נרגעו. ישבנו באזור ההמתנה לאוטובוסים, היה לנו קצת זמן ומסביבנו מדברים עלינו, צוחקים, באים ונוגעים בנו, ברגל, בכובע, מצקצקים לנו, אפילו זרקו עלינו ניירות. דרכים מוזרות יש לויאטנמים להגיד שלום.. נחמה אחת, את החוויה הזו עברו גם מקומיים שהגיעו לתחנת האוטובוס והתלבטו לרגע אחד איפה הקופה שהם צריכים. ככה הם הויאטנמים, אוהבים לגעת. כשהם פונים למישהו, הם נוגעים בו, שורקים לו, מושכים לו ביד. אנחנו צריכים להתרגל לקירבה הזו.
בעודנו יושבים לנו וממתינים הגיעה קבוצת אנשים וצעקו עלינו: "בה- בה, בה- בה" והצביעו על עצמם. חשבנו שהם מנסים לשכנע אותנו לעלות לאוטובוס שלהם למרות שכבר קנינו כרטיס וזה לא משנה. לא הבנו למה הם לוחצים אותנו. רון שוב גירש אותם בצעקות ונפנופי ידיים. מוכרת לחמניות שקרצצה לנו ונגעה לרון ברגל יותר מידי פעמים קיבלה מכה די רצינית ביד. אני חושבת שאפילו אז היא לא הבינה את הרמז. בכל מקרה, בשלב מסויים הכרטיסן והקופאיות הצליחו לשכנע אותנו ללכת לאוטובוס, אפילו שהיתה עוד שעה עד מועד היציאה שלו. על האוטובוס פגשנו את כל האנשים שצעקו עלינו "בה- בה" קודם, הם פשוט רצו שנבוא ונשב באוטובוס. הבנו שהנוהל בויאטנם הוא שמחכים באוטובוס ו"תופסים מקום", ככה גם מציקים לך פחות.
אחרי החוויה הלא נעימה בתחנת האוטובוס, זכינו לחוויה מתקנת כשהאוטובוס עצר להפסקה בפונדק, שהמומחיות שלו היא אוכל עטוף בעלי בננה. ראינו נשים שחולטות את עלי הבננה והחלטנו לקנות לנו עטוף כזה ולהתנסות באוכל חדש. בתוך עלה הבננה יש גוש אורז דחוס ובתוכו עיגול בשר. העלה נותן לחבילה צבע ירקרק, והטעם, משביע וכבד. קצת כמו הקניידלך של פסח, אבל בהחלט נחמד. חוץ מהעלים קנינו גם עוגת בננה, לא שהמרכיבים היו ברורים, אבל משהו בטעם הזכיר בננות. רון לא סבל את זה. האוטובוס הוריד אותנו בכפר שבקצה הדרך וממש כמו תמיד נאמר לנו לחכות לאוטובוס אחר שממשיך צפונה לבה- בה. סביבנו התקבצו מקומיים וילדים. היתה התעניינות רבה ולבסוף עצרנו טרמפ עם שני ויאטנמים, עשירים מידי בשביל לעסוק במשהו הגון, והם לקחו אותנו עד לשמורה. הגענו לעת ערב, הסתכלנו קצת על המפה ועל המלונות ובסוף הלכנו לקצה השביל ופתחנו אוהל. בחמש בבוקר התעוררנו מאינספור טוסטוסים שעברו בדיוק ליד האוהל שלנו. התארגנו וצעדנו שני קילומטרים לרציף הסירות של אגם בה- בה, מרכז השמורה. נסיונות לתקשר עם המקומיים הסבירו לנו שלוקחים סירה עם נהג ומקבלים סיבוב של 6- 7 שעות באגם ובאתרים מסביבו. 400 אלף דונג ואנחנו בסירה.
שטנו באגם כשמסביבנו צמחיית ג`ונגל אמיתית וסבוכה. ראינו קצת ציפורים ומליוני פרפרים, שכיסו כל פינה מגדות האגם. הסירה עשתה הרבה רעש ושטה די לאט. התקדמנו לאיטנו לתוך אזור יותר מיושב של השמורה. הג`ונגל של גדת הנהר בורא ובמקומו יש שדות תירס, בתי עץ והרבה מקומיים ששטים בנחל, מובילים עצים ודגים עם רשתות. הרבה נוף אנושי כפרי. אחרי שעתיים הגענו למערת נטיפים ענקית ויפהפיה, הנחל חוצה מתחת למערה, הסירה שלנו נכנסה ואנחנו יכולנו לרדת ולהסתובב במערה. המערה מלאה בעטלפים, מושבה גדולה, בעיקר עטלפי חרקים. ראינו אותם מתעופפים סביבנו, מצקצקים ואפילו מצאנו אחד מת כדי שנתבונן מקרוב. חזרנו לסירה, הסתובבנו ושטנו חזרה כשעה במורד הנחל. נעצרנו בכפר קטן על גדת הנהר, הצטיידנו בביסקוויטים לארוחת בוקר והלכנו כעשר דקות עד למפלים, שמציינים את הקצה המערבי של השמורה. מסביבנו מקומיים כפריים וקבוצות קטנות של תיירות פנים ויאטנמית, משפחות שיצאו לטבע בסוף השבוע. השמורה שקטה ושלווה. חוזרים לסירה, מסתובבים ומתחילים לחזור. אחרי חצי שעה עצרנו בגדה שקטה ושוב ירדנו מהסירה. שתי דקות הליכה ואנחנו בפינה שקטה בג`ונגל. רק אנחנו והפרפרים. ישבנו שם חצי שעה. אני נהניתי מהשקט ורון צילם פרפרים. מקסים פה בשמורה. עכשיו אנחנו רוצים ללכת בה בג`ונגל ולא רק לראות אותה מהסירה. חזרנו לרציף הסירות אחרי 6.5 שעות. רון טיפס ברגל שני קילומטרים למרכז המבקרים ואני תפסתי אופנוע מונית, דרך תחבורה נפוצה פה בויאטנם. היה לי קצת לא נעים לרכב מאחורי מישהו זר על האופנוע שלו, אבל כולם מסביב עושים את זה.
רצינו מאוד ללכת ברגל בעובי הג`ונגל , להתקרב לבעלי החיים ולהתבונן בהם מקרוב. לקח לנו כמה שעות להסביר מה אנחנו רוצים ולהראות שאנחנו רציניים. בסוף ארגנו לנו מדריך מקומי, אחד מהפקחים בשמורה, שילך איתנו חצי יום בחלק הצפון מזרחי של אגם בה- בה, תמורת 10 דולר לאדם. היינו מבסוטים. התחלנו בשמונה בבוקר ממרכז המבקרים ואחרי פחות מחמש דקות כבר היינו בג`ונגל סבוך, מטפסים בין סלעים ועצים, המון חרקים מסביב, צריך להיזהר לא לגעת בעצים, כי הם מכוסי זחלים ואפילו נחש אחד קטן, שחיכה לנו על השביל עם ברכת בוקר טוב: פסססססס..... התחלה מבטיחה. אחרי שעה של טיפוס התחברנו לשביל קצת יותר מסודר, שהוביל לכפר מקומי בתוך שטח בשמורה. הכפרים כאן באזור בה- בה מודרניים למחצה. רוב הכפרים ממוקמים כחצי יום הליכה מכביש ראשי ואפילו פחות. הבתים בנויים מעץ. הם בנויים כחלל אחד, בלי חלוקות, אבל הם מרווחים. השירותים נמצאים בדרך כלל בחצר, אבל בהחלט תמצאו אצלם אסלות ומים זורמים. לרוב הכפריים יש קטנוע שמשמש לחיבור מהיר לאזור המרכזי וכן להובלת סחורות, לפעמים שק חיטה בדרך לטוחן, לפעמים ילד לבית הספר ולפעמים חזיר חי קשור מאחורה!!
בכפרים היותר גדולים יש גם חיבור לחשמל וטלוויזיות בכבלים. התושבים כאן רובם חקלאים ומגדלים תירס, אורז, קני סוכר ודגים בנחל. חצינו את הכפר וטיפסנו לגבעה המיוערת ממול. מלמעלה ראינו את אגם בה- בה. אנחנו ממש בג`ונגל שראינו אתמול מהאגם וחשקנו בו. מקרוב הג`ונגל נראה פחות סבוך. הוא פחות צבעוני ומגוון מהג`ונגל של דרום אמריקה ומלאי החיות בו קטן מאוד. לצערנו, פרט לנחש בבוקר ולהמון חרקים ופרפרים, לא פגשנו לא ציפורים מיוחדות ולא יונקים. קופים לא גרים פה. המשכנו ללכת בצמחיית עשב גבוה, כשרק הראש שלנו מבצבץ מלמעלה. הרגשתי כמו בסרטים שבהם הולכים בג`ונגלים ומגיעים פתאום לשדה מריחואנה גדול.
אנחנו לעומת זאת הגענו לעוד כפר, קצת יותר קטן ומבודד עם בריכות בוץ שבהן רבצו תאו נהר, חיות המשק של האיזור, פרות גדולות ומסיביות עם פרווה דקה ופרסות רחבות, שמתאימות להליכה בבוץ ובמים. מאחר והן היו החיות היחידות באותו יום, הן זכו למנת התעניינות לפני שהמשכנו והתחברנו לשביל עפר שהוביל לכביש, ובשתיים בצהריים היינו בחזרה בשמורה. אנחנו רעבים לעוד ובלתי מסופקים והמדריך שלנו עייף מיום הליכה ארוך בשבילו. אנחנו יודעים שלא היינו יכולים למצוא מדריך טוב מפקח בשמורה. הוא הכיר את הדרכים, אבל הוא לא יודע ללכת, לא מתעניין בחי ובצומח שמסביב וזורק זבל בשמורה. המודעות שלהם לטבע שונה משלנו. עזבנו את אזור בה- בה כשאנחנו לא מתחרטים שבילינו כמה ימים בטבע, מחוץ לעיר, אבל אנחנו לא ממליצים להגיע לכאן במיוחד, בעיקר בגלל מיעוט המפגשים עם בעלי חיים וחוסר הייחוד של השמורה הספציפית הזו.
