עפתי לתרמילאים

טיול בסין - ביקור ביאנגשו, גווילין, דאלי ועוד

יאנגשו היא דוגמא קלאסית למרכז מטיילים. עיירה סינית ממוצעת, יש שיגידו משעממת, למזלה היא נבנתה בתוך נוף יפהפה. קרקע נוחה לצמיחתו של איזור המיועד אך ורק לתיירים. הם הגדילו לעשות - חסמו כניסת מכוניות וריצפו באבנים משתלבות הכל לרשות התייר והמחירים זולים יחסית לסין. מידע על המקום וגם על גווילין, נאנינג, דאלי וליג'אנג.
רועי שושי
|
שמור לעצמי
תמונה ראשית עבור: טיול בסין - ביקור ביאנגשו, גווילין, דאלי ועוד
© Depositphoto

יאנגשו

שוק הלילה - מספר דקות של הליכה ועוד פחות, אם אתה ממהר כי האוכל שם ממש טעים ואתה מתגעגע ולכן הוא הרבה יותר מושך. רחבה ענקית שמשתרעת על חלק ניכר מהמדרכה עם עשרות דוכנים ואנשים, המון שולחנות וכיסאות שהיו קצת גבוהים מידי. פה תוכלו למצוא את האטריות המפורסמות על כל סוגיהן מלמיין שינג`יאנגי דרך אטריות מטוגנות ועד לקערת מרק מתובלת היטב, שיפודים מטוגנים שאחרי בדיקה מעמיקה כמעט כמו השמן בו הם טבלו, הגענו למסקנה שהכרובית הכי טובה, מאכלי ים שונים ומשונים, קערות ממולאות בהמון דברים בצבעים של ירוק ולבן וכשמרתיחים תמיד זה לא טעים ועטלף מטוגן שלא ברור מה הוא עושה שם ועוד יותר לא ברור מי יאכל אותו אבל הוא שם. כנראה שהוא הגיע הרבה לפנינו ויישאר הרבה אחרינו. אנחנו התמקמנו בדוכן קבוע שכבר ידע הכל.

בלי בשר לטניא ומעט חריף לשנינו, בירה ושתי כוסות. כשהגיעו צלחות האטריות המהבילות התרונן ליבנו כל פעם מחדש. חוץ מאוכל מצויין יש ביאנגשו עוד כמה דברים שבאנו לראות - מן גבעות כאלה מוזרות שהיו ירוקות מתמיד ויפות כמו תמיד. אז שכרנו אופניים. כשיצאנו התחיל גשם חזק וחזרנו מיד למשכירה שהסכימה לקבלם ואנחנו הבטחנו להגיע שוב. למחרת שוב שכרנו אופניים וכשיצאנו התחיל הגשם. הפעם לא חזרנו אלא הכרנו את הלחות, האחות הרעה של הגשם. הוא אומנם רעשני אך לא מזיק. היא, לעומת זאת, תוקפת דווקא ברגעי חולשה וכשהיא מגיעה במלוא עוצמתה, אין יודעים מה לעשות. כל פעולה גורמת למפלי הזיעה לזלוג, הריאות מתלוננות על האוויר הדלוח שנכנס ואין לאן לברוח. היא בניגוד לגשם, יודעת להילחם בשטח בנוי. אז מנסים להתרגל או שמנסים לשכנע שזה בכלל לא מפריע אבל בסתר ליבנו מקווים לגשם שירד קצת ונשבעים שלא נגיד שום דבר רע, לפחות נשתדל.

בהמלצת כולם יצאנו לשיט על הנהר, לא משהו ארוך אלא קצר וקולע, כזה שבסופו לא נגיד שהיה טיפה ארוך מידי. הגענו לנקודת המפגש, עלינו על סירה ארוכה וצרה ויצאנו לדרך. איתנו היו עוד זוג סינים שהיו נחמדים אבל לא דיברו מילה אנגלית וגם לא רצו לשבת במקום הכי שווה, חרטום הסירה. גילינו שיש לנו המון חברים בספינות האחרות עליהם היו עשרות סינים שלמרות כל היופי מסביב התעקשו בכל פעם מחדש לצרוח HELLO ולנופף בידיהם כאילו אנחנו מכרים ותיקים, שאך נפגשו במקרה על נהר בסין. שקט, נהר, חרטום סירה ושנינו יושבים בולעים את הנוף בשתיקה. קלמנטינות -; זאת המילה שעלתה במוחי כשעגנו בסוג של אי שנוצר משפל הנהר ועליו מכרו נשים כל מיני אבנים משויפות. מוכרים שם קלמנטינות ומקרוב הן אפילו נראות טוב. אז הן באמת היו טובות ונאכלו כל הדרך חזרה. התיירים הסינים בספינות כבר הלכו ואנחנו חזרנו לנו לשקט ולנוף, שלא השתנו כבר אלפי שנים, אז מה זאת עצירה של מספר דקות על אי.

לתחילת הכתבה

גווילין

לעיר גווילין הגענו כחלק מתוכנית העל שרקמנו: לבקר את כל מי שרק אפשר ושיש לו איזשהו קשר אלינו שזה אומר אף אחד מהצד שלי וכבר שניים מהצד של טניא. נסענו לבקר את נועם, שאביו מתפלל באותו בית הכנסת שבו נוהג להתפלל אביה של המבקרת. נועם מיודענו, מלמד אנגלית בעיר וישמח אם נבוא ונתארח. אנחנו שמחנו להתארח. הוא גר בדירה גבוהה עם שותפים ומבשלת ולא פחות חשוב- מטבח כמו שצריך. לקח לנו לא מעט זמן להגיע וגם כמעט שכחנו את הפנקס השחור החשוב על גג המונית, בעצם שכחנו אותו אבל למזלנו הוא נפל והגיע לידיו של עובר אורח בדיוק כשהרגשנו שהוא לא אצלנו. העברנו יומיים עצלים במיוחד בחברתו של נועם, שטען שהוא גם עובד אבל זה היה כנראה בשעות בהן אנו ישנו. חגים אנחנו אוהבים וכשהגיעו ימי חג הפורים חילקנו תפקידים וקבענו להיפגש בערב לקריאת המגילה. נועם, בתור הסמכות הדתית, הדפיס את הסיפור ואנחנו, בתור אלה שאוהבים לאכול, קנינו סופגניות כי אוזני המן לא מצאנו ובעצם מה זה משנה, העיקר הכוונה. לא רק לאכול אנחנו אוהבים אלא גם לבשל. מטבח כבר אמרנו שיש, בשלנית היום אין ואת הפטריות, ברוקולי, שום ובצל, הזמנו לשחות ברוטב שמנת כשעל השולחן הצטרפה אליו גם הפסטה. כיוון שפיוז`ן זה מה שהולך היום הצטרפו גם לאפות מעשה ידי נועם, שבחשיבה מהפכנית הפך את הווק ובין רגע היה לנו סאג`.

לאחר יציאת השבת וכמה ימים אחרי הארוחה הלכו כל יושבי הבית לדיסקו בר מעוצב למשעי. כמו שאמר פעם טוני, "יש להם את הלוק אבל אין להם את הסטייל". גם פה המוזיקה הייתה גרועה אבל מי אנחנו שנתלונן כשזו לי הפעם הראשונה בדיסקו סיני או בדיסקו באופן כללי. לאחר שיצאנו מהשוק הראשוני התרגלנו למוזיקה וגם לזה שכולם מציעים לטניא כל מיני דברים, התחלנו להנות. לשולחננו לא הפסיקו להגיע בירות קרות, אביטיחים מפולחים, מלפפונים ברוטב חזרת ועוד הרבה שבטח שכחתי. בהתחלה עוד שאלתי מאיפה מגיע כל זה, אבל מבטי ה"אל תדאג אנחנו יודעים מה אנחנו עושים", של שאר המורים לאנגלית השקיטו אותי. בדרך חזרה גם עשינו כולנו מסאג` שכלל גם את ההליכה הסינית על גב המטופל, מה שבהחלט הפך את הערב מטוב למוצלח במיוחד. קערת נודלס אחרונה וכבר היינו חזרה בבית.

לתחילת הכתבה

נאנינג, דאלי וליג'אנג

לנאנינג הגענו באוטובוס כשברור לכולם שמשם יש כבר רכבת לקונמינג, שגם בה לא תיכננו להישאר. אנחנו בכלל בדרך לדאלי... אבל זה רק בקיצור. גילינו שלאותו היום יש רק מקומות עמידה אבל הצלחנו לקנות כרטיסי Hard Seat ליום המחרת ונאלצנו להישאר לילה. את הערב העברנו בחברת בחור בן גילנו שדיבר אנגלית טובה וישן באותו המלון. הוא עובד בעוד פרוייקט הנדסי ענק ומהנדס כל מיני דברים לא ברורים. בנוסף, הוא גם חבר המפלגה הקומוניסטית וממנו למדנו רבות על תנאי הקבלה ועוד מידע מנהלתי. על אידיאולוגיה היה כבר יותר קשה לדבר בגלל חוסר ידע, להפתעתנו - של שני הצדדים. שוק הלילה היה מוצלח למרות שבשבילנו כל שוק הוא מוצלח ואם בלילה אז בכלל. כשהגענו לרכבת זה התחיל לחלחל- חמש עשרה שעות בישיבה, אין שום סיכוי לשדרג. אף פעם לא ראינו כזאת צפיפות. למלא את קערת הנודלס במים לקח לנו חצי שעה מרגע הקימה מהמושב ועד החזרה המיוחלת וגם זה רק אחרי שנמצא הסמובר. לפחות נשארו רק עוד 14 וחצי שעות. קונמינג - עיר מהונדסת שהעברנו בה עוד לילה והגענו לדאלי בשעה מאוחרת מאוד.

למקום חדש לא מומלץ להגיע בלילה, תוסיפו לזה גם הפסקת חשמל כללית בכל החלק התיירותי, מדריך טיולים לא מעודכן בכלל ומחסור בתיירים ברחוב וכבר עברה לה שעה עד שמצאנו מקום לישון. קמנו לגלות שאין מה לעשות בדאלי על רחובותיה המצוחצחים וכמויות התיירים הסינים. לזכותה ייאמר שנתקלנו לראשונה בתופעת "אם אתה תייר אתה רוצה חשיש" מנשים צעירות ועד סבתות מקומטות. כולן מציעות לך ממרכולתן בכל אשר תפנה- אין לאן לברוח. אז אכלנו אננס כמנהגינו, תמיד מקווים שאולי כך ייתנו לנו מנוחה, אותה לא קיבלנו, אבל במקום זה לטניא יש קלקול קיבה קשה ביותר והפסקת חשמל כללית אז חזרנו לחדר לישון, מתכננים את העזיבה כבר למחרת. דאלי וליג`יאנג הן שתי ערים שהיו צריכות, אולי בעולם אידיאלי, להיות מחוברות יחדיו. שתיהן מופעלות על ידי הדלק שמספקים להם תיירי הפנים, שלרובם יותר חשוב לצלם עצמם בכל פוזה אפשרית, לצרף אותך לתמונה או אולי איזו תחפושת של מיעוט אתני שאומתם רמסה ביד קשה ולאחר שעקרה כל מה שאפשר, הפכה אותם למוצגים במוזיאון שהסינים כל כך אוהבים לבקר בו. רובם לבושים בבגדים ונעליים כאילו רק עכשיו סיימו לטפס על האוורסט כדי לחלוק את עושרם עם המקומיים.

העיר העתיקה המשוחזרת- אם קצת יוצאים מהרחובות הראשיים אז גם נהנים מהשקט ומהארכיטקטורה המעניינת. אנחנו הגענו מסיבה שונה לגמרי, חשבנו לפגוש עוד אנשים שרוצים לחצות לטיבט ולהחליף מידע. פגשנו שם את הצמד לירן ותמר שתיכננו מסלול דומה. הם בסוף לא עשו זאת אבל אנחנו קיבלנו זריקת עידוד, אנחנו לא היחידים שחושבים על כך. ערוץ דילוג הנמר, אותה שמורה מפורסמת הנמצאת בקירבה לליג`יאנג - באופן אבסורדי החליטו תושבי המקום, כנראה בשיתוף עם השלטונות, לגבות כסף בכניסה והתמורה אפסית. השבילים הם ממילא שבילים בין כפרים והשילוט המכוון הוא של בעלי ההוסטלים שבדיוק מירבי מודיעים לך שיש עוד שלושים וארבע דקות או לחלופין 1781 מטרים עד אליהם.

מה עשו בעלי ההוסטלים בליג`יאנג? מבצע! שלם לנו פחות ממחיר הכניסה, נכניס אותך חינם ותקבל הסעה ללא תשלום, כמו שנאמר, הגונב מגנב פטור. אנחנו כמובן לא אוהבים להיכנע לשיטה, מחוזקים ביורם שפגשנו עוד בדאלי ולאחר מכן שוב בליג`יאנג. יורם הוא זמר עם קול אדיר שבשיתוף עם טניא היו צוות הווי ובידור בתוכניתם "שירי ארץ ישראל הישנה", הוא גם איש נחמד מאוד, חבר בוועד של בנק לאומי ולבסוף גם בן 50, שבנותיו הן גם תרמילאיות שמטיילות בתבל. עלינו על האוטובוס לכפר ולאחר ששמנו את התיקים בהוסטל של האוסטרלית, התחלנו בצעידה מהירה. בכניסה הם כנראה היו עסוקים בלספור כסף כי אף אחד לא טרח לסובב את הראש ולהגיד משהו. האגדות שנרקמו סביב אזור זה הגיעו למימדי ענק. גם בפורום של אסיה של אתר למטייל, אנשים היללו אותו במחמאות לא לו . שלא תבינו לא נכון, האזור יפה מאוד אבל כמו שחבר שלנו אמר הוא OVER RATED. בתור טיול סוף שבוע היה נחמד. הטיול היפה ביותר שעשינו? ממש ממש לא והוא אפילו לא מועמד להיכנס לרשימה.

ביום הראשון הספקנו גם לתפור קצת מרחק, כי כשאומרים לנו לטפס אנחנו מטפסים וכך קרה שעלינו יותר מידי בגובה וכשכבר ירדנו זה היה אחרי חמש שעות משם וישירות להוסטל שנמצא רק שעת הליכה מנקודת ההתחלה. באותו הערב הגיעו עוד מספר ישראלים ולאחר הארוחה על יד התנור, הוצא השירון כלאחר כבוד וכולנו חוץ מטניא ויורם זייפנו להנאתנו. כשיורם מבריק במבטא תימני וקול מעולה וטניא פשוט יודעת לשיר. יומיים אחר כך כבר היינו בזונגדיאן (שנגרילה בפי הסינים). עיירה טיבטית, עוד אחת מסוגה של דאלי וליג`יאנג רק שיש בה משהו אחר. אולי אלו הסמטאות הצרות ובתי העץ, אולי זה דווקא השיפוץ החסר. ההרגשה היא שהכל הרבה יותר אמיתי וגם היו הרבה פחות סינים והרבה יותר קר. שיטוטים ברחובות במשך היום וריקודי עם טיבטים בשעות הערב מילאו את שיגרת יומנו. הריקודים היו מקסימים. בכל סופו של יום הודלקה אש בכיכר המרכזית כשמסביבה הסתדרו התושבים במעגלים, רוקדים ריקודים מסורתיים להנאתם, מי שרוצה מוזמן להצטרף. הריקודים הם בסדר קושי עולה כך שלקראת הסוף כבר רוב הזרים בחוץ צופים במתרחש למעט ראש בלונדיני, שאני מכיר ונראית כאילו היא בכלל צריכה הייתה להיוולד טיבטית.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

כתבות מומלצות עבורך על סין