עפתי לתרמילאים

דאלי העיר אשר חוברה לה יחדיו ובלבה חומה

לאחר כמה נסיעות מתישות מגיע אסף לדאלי. הוא מוקסם מאורך החיים השליו, ממשיך לבילוי מרתק במנזר אומנויות לחימה ומטפס לגסט האוס לא רגיל במעלה ההר.
אסף
|
שמור לעצמי
תמונה ראשית עבור: דאלי העיר אשר חוברה לה יחדיו ובלבה חומה
© Depositphoto

מגיעים לדאלי

אני אפתח בוידוי.. יצאנו טמבלים. ניסינו לחסוך 30 יואן ויצא שהפסדנו 300 יואן.. איך? לא בעיה. יום לפני הנסיעה תפסנו אוטובוס מיאנגשו לגווילין (Guilin) כדי לקנות בעצמנו כרטיסים לרכבת ולחסוך את העמלה של משרד הכרטיסים ביאנגשו. העמלה היא 35 יואן והנסיעה- 10 יואן לכל כיוון. עד כאן, המתמטיקה לטובתנו. כשהגענו לתחנת הרכבת הצלחנו לקנות 3 כרטיסים לרכבת שיוצאת בערב המחרת. לא חשדנו בקלות המפתיעה שבה הצלחנו לעשות את זה. שמחים וטובי לב עשינו לנו יום כיף בעיר הגדולה. האמת, לא היה כזה כיף. לגווילין עצמה אין כל כך מה להציע. זו עיר ככל הערים. מעוטרת פה ושם בגבעות המשוננות האופייניות לאיזור. פה ושם איזו פגודה נחמדה ואגם מלאכותי במרכז העיר.

הכל טוב ויפה אבל אם חיפשנו גבעות ואגם אז עדיף ללכת על הדבר האמיתי. החלק המוצלח במיוחד של הביקור היה רכישת כל הפרקים של OZ ושל מלחמת הכוכבים במחיר ממוצע של 7 יואן לדיסק. חזרנו ליאנגשו עייפים אך מרוצים, רק כדי לגלות למחרת אחר הצהריים, רגע לפני שיוצאים לדרך, שהכרטיסים לרכבת "הערב" היו בעצם כרטיסים לרכבת הבוקר שיצאה לפני 10 שעות. על החזרים, החלפות, פיצויים וכו`.. אין על מה לדבר. היות והיינו קצרים בזמן (לעמית היה רק שבוע חופש מהמרכז וכל יום היה קריטי) החלטנו לעלות על הרכבת הבאה, למחרת ב-6 בבוקר. כל הסיפור כולל עמלה(!) ומונית לגוויליון לפנות בוקר ייקר לנו את הנסיעה ב-300 יואן נוספים. מסקנה אישית: כדי לחסוך כסף, אבל גם כאב ראש לא קטן, אני מעדיף (לפחות בהתחלה) להעזר בשירותי סוכנויות הנסיעות.

 בסופו של דבר היינו על הרכבת מגווילין לקונמינג (Kunming) בירת מחוז יונאן נסיעה ברכבת הסינית היא חוויה מעניינת בפני עצמה ישנן 4 מחלקות: hard sit- פשוטו כמשמעו. ישיבה על כיסא קשה (יש גם נסיעות של 60 שעות..), Soft sit הוא כיסא מרופד, אבל גם אז אני לא מקנא במי שמבלה ככה את הנסיעה. ה-hard sleeper הוא דרגש שונה בתא שמחולק ל-6 דרגשים- 3 מכל צד. יש מזרון קשה אבל נוח למדי, שמיכה וכרית וזו דרך טובה מאוד להעביר נסיעות ארוכות. ה-soft sleeper מיועד לבעלי האמצעים שביננו, אלו תאים של 4 מיטות, רחבות ורכות יותר. עם דלת הזה, כך שאפשר לסגור את התא ולשכוח מהעולם.

הנסיעה ב-hard sleep דווקא מזמנת מפגשים מעניינים עם הסינים. עם עגלות המזון שעוברות בין הקרונות ואפילו עם הבחורה שמציעה טלוויזיה קטנה להשכרה (עם סרט של ג`ט לי). אני מניח שגם לסינים שנסעו איתנו- המפגש עם כושי- עטור תסרוקת אפרו ענקית (שלא מפסיקה לחלץ תגובות נפעמות ברחובות סין) ועם עמית ה"לאוואי"- זר בסינית, שמדבר סינית שוטפת ומתאמן בג`אדלינג כל הנסיעה, היתה חוויה ראויה בפני עצמה. בקצה כל קרון יש מיחם כך שאפשר להכין תה או מנות חמות וגם קרון המסעדה לא רע בכלל. אז למרות שאת רוב הזמן העברתי ברביצה על דרגש בקומה השניה, הנסיעה עברה די מהר ושוב נוכחתי לאחר בהיה ארוכה בחלון, שסין היא פשוט שדה אורז אחד ענק.

 אחרי 28 שעות הגענו לקונמינג. היות והיעד המרכזי היה להגיע לדאלי, ולמנזר שבו הוסמך עמית כמאמן קונג פו- לא עצרנו למרות שאפשר להעביר שם כמה ימים. מתחנת הרכבת בקונמינג דילגנו לתחנת האוטובוס ועלינו על מיניבוס לשיאגואן (xiaguan) המכונה גם דאלי החדשה. מדובר בנסיעה בת 6 שעות בערך בעלות של 60 יואן. הנוף מהחלון נהדר- גבעות וכפרים, שדות וטראסות, שמיים כחולים עמוקים. יונאן היא רמה בגובה 2000 מטר, כך שמזג האוויר כאן נוח מאוד יחסית לאזורים אחרים בסין. הנסיעה התחילה בנוחות. היו כמה מקומות פנויים, ומקום לתיקים ולרגליים. לאט לאט העמיס הנהג נוסעים נוספים, וכשהגענו ליעד, כבר היה המיניבוס מלא עד אפס מקום בנוסעים. שקי יוטה ענקיים שהשד יודע מה הם הכילו, סלי נצרים מלאי פירות, רעשים וריחות. גם זו חוויה. משיאגואן נותר עוד לתפוס אוטובוס לדאלי, יש מספר קווים שמגיעים לעיר והמחיר יואן אחד בלבד.

לתחילת הכתבה

חיי העיירה

דאלי היא עיר עתיקה מוקפת חומה, בנויה מאבן ועץ בסגנון מסורתי. ממזרח לה נשקף אגם ארחאי (erhai hu), וממערב מתנשאים הרי צ`אנג שאן (cang shan) שפסגותיהם מכוסות עננות תמידית בגובה 4000 מטר. זו עיר יפה ונעימה, מרוצפת אבן וחצובת תעלות מים. מקור המים במפלים השוצפים שבהרים. זו גם עיר נוחה מאד, לא בדיוק "מיסתורי" המזרח... יש כאן מלונות וגסט-האוסים בשפע, בתי קפה ומסעדות מערביות, חנויות בלי סוף ואינפורמציה זמינה באנגלית, האזור יפה והאנשים חביבים, ולא היתה לי בעיה להיתקע פה כמה ימים. הדבר הראשון שהכה אותי בתדהמה בדאלי, היה יופיים של השמיים. אחרי העננות הכבדה של הונג קונג ויאנגשו, לראות פתאום כחול עמוק, וקרעי עננים לבנים שמנמנים יוצרים צורות ומשתנים כל הזמן... כשהימים יפים זו ההצגה הכי טובה בעיר.

אחרי הנסיעה הארוכה התרסקתי על המיטה בגסט האוס ולמחרת התעוררתי בחמש בבוקר. החלטתי לצאת לטיול בוקר, מערבה במעלה העיר. יצאתי מהחומות והגעתי לשטחים פתוחים, עם נוף מרהיב של העמק ושל הזריחה. המחיר אולי קצת יקר (בכל זאת - קמתי ב-5 בבוקר), אבל התמורה מובטחת, זו היתה אחת הזריחות היפות שראיתי. בדרך חזרה, לאורך קטע החומה המערבי יכולתי לראות את תושבי השכונה פותחים את הבוקר בתרגול טאי-צ`י, עם חרב, מניפה וביצים ריקות, וגם קבוצה שרוקדת משהו שנראה כמו ריקודי עם לצלילי מוזיקה סינית עליזה. בכלל - היציאה ממרכז העיר המפנק, כדאית ביותר. במהלך טיול רגלי לאגם, הנוף האנושי משתנה בבת אחת כשחוצים את הכביש הראשי ומתחילים ללכת בשדות. זוהי כבר ממלכת הכפר של בני מיעוט הבאי. עניים ושמחים לעזור. בידי החקלאים חרושות הקמטים הם מצביעים על הדרך הנכונה לאגם וילדיהם מלווים אותי בקריאות Hallo עד שהאמהות מפזרות אותם בחיוך. כאן כבר לא דאלי, הרחובות מלוכלכים, הבנייה מבולגנת ובסיסית הרבה יותר. אני לא יכול לשער שככה חיים רוב האנשים באזור, וההגעה לקו המים בסוף הליכה של שעה בערך מיוחדת מאד. היציאה ממבוך הסמטאות אל מרחבי האגם. שוב נעים לנשום, גם ההליכה מערבה מעניינת, השיכונים האחידים, הנשים הסורגות בפתחי הבתים, אפשר להגיע עד לבסיס הצבאי שמשום מה נשמעת ממנו מוזיקת פופ מתקתקה 24 שעות ביממה.

 בדאלי יש איזו שניות משעשעת, מצד אחד זו עיר תוססת. פאבים, חנויות, מוזיקה ברחוב, והמוווון תיירים סיניים מצלמים וקונים ושוב מצלמים. ומצד שני יש בה משהו קצת קיבוצניקי, אולי אלה השדות מסביב, ואולי הנוף ה"מול גולני" של האגם וההר. אבל אלה בעיקר קשישי הישוב, בחולצות עבודה כחולות וכובע קסקט בסגנון מאו, הולכים לאט, כפופים מעט קדימה, ידיהם שלובות מאחורי הגב. רק חסר שיברכו אחד את השני ב"סרווס" עליז. כמו שסבא שלי היה נוהג לעשות, עם יד אחת מונפת באוויר. הזדמן לי לבלות 1/2 שעה אצל חייט שתיקן לי את התיק. באמצע נכנס חבר, בגדי עבודה, משקפיים עבות, פנים שזופים ומקומטים ועיניים שכבר ראו דבר או שניים בחיים "ניהאו סיפו" (שלום כבודו), ותופס כיסא, יושב בנחת, מוזג תה מהתרמוס, אחד לו ואחד לחייט. פעם בחצי דקה מחליפים משפט. בשאר הזמן - שותקים ביחד. יכולתי לשמוע את החבר מתלונן על הנכד שברח עם איזו בחורה למונגוליה הפנימית, ואת החייט מסנן בחיוך: "רק שלא יגמור לנו כמו מוטי בננה, בציריך..."

בכלל יש משהו נעים ומזמין אצל קשישי הישוב האלה, ביום הראשון שלי בדאלי, ישב במסעדה של הגסט האוס זקן חסר שיניים וניגן במעין כינור מקומי בעל 2 מיתרים. הורדתי את הגיטרה שהיתה תלויה על הקיר, והצטרפתי אליו, ככה ניגנו לנו בערך חצי שעה, שבמהלכן הוא ניסה ללמד אותי, בלי הרבה הצלחה, לנגן בכינור המקומי, כשהוא פנה ללכת ראיתי שהוא סוחב איתו תרמוס גדול, הצעתי לעזור לו (מזל שהוא גר קרוב) וכשהגענו אליו לדירה הוא הזמין אותי להיכנס, דירה כוכית וקצת מעופשת, מרוהטת בפשטות ברהיטים ישנים, על הקיר תמונות של המשפחה והרבה מפות, של סין ושל העולם. הוא לקח אותי לחדר פנימי עם מיטה, כסא ועמוד תווים עם תווים משונים, מ�ספ�רים למעשה, ומיד קיבלתי שיעור מסודר על כלי נגינה דמוי מנדולינה בעלת 3 מיתרים. אחרי קצת אימון יכולתי כבר לנגן סולם דו מז`ור צולע, אבל לנגן ביחד לא ממש הצלחנו. איכשהו הגענו לזה שהוא הראה לי תמונות של הנכדים ואלבומים ישנים מילדותו (שנות ה-30 וה-40) ואני מצידי ניסתי להסביר לו מאיפה אני בא.

 זה כבר לקח שתי מפות ואטלס, אבל בסוף הוא שם את האצבע במקום הנכון: ירושלים. הזקן פתח עלי זוג עיניים נדהמות: "י-הודי?" הוא שאל ואני הנהנתי. "מוסלם" הוא אמר והצביע על עצמו. "סלאם עליכום ווא עליכום סלאם" בירכתי איתו (זה היה עדיף על ג`יב אל האוויה), והוא חייך אלי בפה מלא בשתי שיניים. אמנם חטפתי קצת נזיפות שכללו את המילה פלשתין, אבל אם אני מבין נכון, סגרנו את העניין בכך שעדיף לעשות מוזיקה מלנסות לפתור סכסוך לא פתיר בשתי שפות שונות, שלפחות אחת מהן נשמעת כמו סינית.

לתחילת הכתבה

מנזר וו ווי סי (Wu Wei Si)

כמה ימים אחרי שהגענו לדאלי הצטרפנו לעמית במנזר. זהו מנזר Wu Wei Si, שעוסק בלימוד דת ואומנות לחימה. בשונה משאולין סה, שהפך ליותר בידורי, גימיקי. כאן מתייחסים אל אומנויות הלחימה במשמעות העתיקה שלהן, שהיא פשוטה כמשמעה - אומנות לחימה. המנזר מקיף חצר פנימית, במרכזה מזרקה, פה ושם פורחים סחלבים. הצבע האדום שולט, מקדש גדול תופס פאה אחת של המבנה. בפנים פסלי בודהה ואלים אחרים, מקלות קטורת בוערים ומנחות פירות פרושים לפניהם. בקצה אחד של החדר פסל המסמל את הגשמי שבאדם, ובקצה השני פסל המסמל את הרוחני שבו. כאן מתפללים עם הגב לגשמי ועם הפנים לרוחני.

כרגע מתחנכים במנזר מספר מועט של ילדים, לא יותר מעשרה, מגילאי 5 עד 18 ומלבד קונג-פו, טאי צ`י וצ`י גונג, הם לומדים סינית (כתיבה וקריאה), אנגלית ולימודי דת. כשמשיגים ספר מתאים, מלמדים גם מתמטיקה. ההשכמה מוקדמת- ב-5:00 הדהוד הגונג מוציא גם את הישנוניים ביותר לתפילה בת שעה וחצי. אז הולכים להביא אבן מהנהר, כשאני אומר הולכים להביא אבן מהנהר אני מתכוון לריצה של בערך קילומטר עד שמגיעים למפל יפהפה, אז כל ילד בוחר אבן (חלקם בוחרים להם איזה סלע סימפטי) ומניח אותה בעדינות על הראש. כך הם חוזרים חזרה למנזר. ניסיתי את זה- וזה קשה!

בעוד אני משתנק מתחת לכובדה של אבן בינונית מינוס, הילדים האלה צועדים להם בכיף, יד אחת בלבד תומכת באבן, מפטפטים ביניהם כמו חבורת כובסות רכלניות, ועדיין לא 7 בבוקר. אחר כך יש ארוחת בוקר משותפת, כשכל אחד שמסיים לאכול מברך כל אחד מהסועדים הנותרים בברכת "או מי טו פו" שמשמעה שבודהה יברך אותך, ואז - לשגרת היום. אימון בוקר, לימודים ושנ�"צ, אימון אחה"צ, תפילת ערב של עוד שעה וחצי ואז התרסקות בלתי נמנעת למיטה. בסביבות עשר בלילה כולם כבר נוחרים. האימונים נערכים בחוץ או באולם גדול, מרוצף לבנים. הנזירים הצעירים מדגימים מהלכי קונג-פו ואחריהם האורחים שמתאמנים במקום מנסים את כוחם. מה שנראה בהתחלה קליל ופשוט אצל הנזירים, הופך למשימה בלתי אפשרית למתחילים מהמערב. מדהים מה שאנשים מסוגלים לעשות עם הגוף. התיגרות מכוונת בגרביטציה, באורך השרירים ובהיגיון בסיסי.

 בהפסקה ביצעו שני הנזירים הצעירים ביותר (זאטוטים בני 5) תבניות קונג-פו בפני המאסטר. קיבלו הערות וביצעו שוב. בגיל שילדים במקומות אחרים משחקים בלגו, פאזלים או פלייסטיישן 2, הם קופצים ובועטים ונושמים מתוך משמעת עצמית שנדיר למצוא. את הכבוד שרוחשים הנזירים למאסטר אפשר להריח באוויר. הוא גבר מרשים מאד. וגם נמוך מאד, בקושי מטר שישים, אבל יש בו אצילות ועיניו מאירות. לי הוא נראה כמו מין הכלאה מוצלחת בין ברוס-לי ליאנוש קורצ`אק. עמית, האיש הכי קטלני שאני מכיר, אומר שהמאסטר יכול להרוג אותו במבט, ואני מאמין לו ויודע שהוא לא יעשה את זה. רואים עד כמה המאסטר אוהב את עמית. זה מקום מאד מיוחד. מקום טוטאלי. הארד-קור סין. אין הנחות, אין הצגות. אין פיצה. מהזרת הקטנה ועד לעובדה שלא זורם כאן חשמל הכל קשור בחוט של הזן-בודהיזם ואומנויות הלחימה. אין רגע שזה לא נמצא שם ואין מקום שזה לא נמצא בו. בשבילי, אדם שהשיל מעליו כל מסגרת, הגבלות וגבולות ומשוטט חסר דאגה בשדות זרים, יש משהו קצת מעיק במסגרת האולטימטיבית הזו. אני יכול להעביר פה יום ולילה, אבל לא הייתי יכול להישאר פה שבוע שלם.

לתחילת הכתבה

היירלנד אין (Higherland Inn)

התחנה הבאה היא Higherland Inn, גסט האוס מקסים במעבה היער ובגובה 2600 מטר, כ-600 מטר מעל העיר עצמה. מקום מושלם לתפוס קצת שקט, לשמוע מוזיקה, לכתוב, לפגוש אנשים... המקום מנוהל על ידי מלאני (אני מהמר שזה לא באמת השם שלה) צעירה מקסימה וצחקנית בעלת יופי טיבטי ושורשים בקאשגר. מלאני דוברת אנגלית מצוינת, ויכולה לעזור בכל מיני נושאים ושאלות הקשורים לטיול בסין. היא גם מבשלת מצוין. במשך היום אפשר להזמין מה שרוצים מהתפריט, וארוחת הערב מוגשת בשולחן הגדול שבחדר ההסבה, עם חלק פנימי מסתובב כך שהמנות השונות עוברות בין כולם. תענוג. כשסיימתי את הטיפוס המפרך עד לגסט-האוס (אפשר גם ברכבל, אבל התקמצנתי) גיליתי שמתוך 11 אורחים, אנחנו 8 ישראלים. אימפריה. כשאחד מהם הציע לי לטפס איתו למחרת לפסגה (כולה 4,200 מטר) הסכמתי מייד. כמו שאבא שלי אומר: בשביל לא לבייש את הפירמה.

 כל הלילה ירד גשם, והתחזית ליום היתה "ללא שינוי", הצטיידנו במים, ערכת פיקניק שכללה פירות, מנות נודלס באריזת טייק אווי, 2 חטיפי סניקרס לכל אחד (20Y), ובלא מעט חוצפה ישראלית והתחלנו את הטיפוס. מה אני אגיד? קריעת תחת, תוך 1/2 שעה הייתי ספוג במים עד לשורשי השערות ברגליים ועדיין נשארו לי איזה 1,500 מטר של טיפוס בוצי. בשלב הזה גיליתי שהילד שסחב אותי להרפתקה הזו השתחרר לפני 3 חודשים משירות סדיר ביחידה מובחרת, מה שמסביר את העובדה שהוא בחר לשרוק(!) בקטעים הכי קשים. אבל חוץ מזה שהיה קשה היה גם יפה מאד. השביל מטפס בין יערות אשוחים, כרי עשב מנוקדים פרחים, קירות סלע מכוסי טחב ואין ספור נחלים ומפלים. חבל רק שרוב הדרך היתה בתוך ענן מה שמנע מאיתנו להתרשם מהנוף.

תוך קצת יותר מ-4 שעות הגענו לפסגה. ובפסגה - כמו שצריך: רוח מקפיאה, גשם מצליף ולא רואים 5 מטר קדימה בגלל הערפל. בלענו צ`יק צ`ק את הסניקרס, הצטלמנו ועפנו כמה שיותר מהר למטה. בדרך למטה התבהרו השמיים, העמק העיר וההרים הופיעו להם פתאום, ואפילו, לרגע קצר עלתה קשת בשמיים, מסוג הדברים שיכולים לשטוף ממך את כל הקור והעייפות. היום הזה לא יכול היה להסתיים טוב יותר. חצי שעה אחרי שחזרתי נוטף ורועד מקור, כבר הייתי מקולח, ישבתי ואכלתי מרק בצל מוקרם, הבגדים מתייבשים מעל לכלי חומר עם פחמים וברקע שר בוב דילן- "the times they are a`changing", והגשם דופק על הזגוגיות (אבל נשאר בחוץ). לסיכום- זה טיול נהדר, אפשר אפילו להאריך אותו ליומיים, אבל (כמו שאני עתיד לשמוע לא מעט בתקופה הקרובה) לא בעונה הגשומה, עדיף באוקטובר.
איך לייבש גורטקס? בקלות. גש אל הנערה הקרובה, ושאל אותה בעדינות אם יש לה במקרה מייבש שיער. אל תהיה מופתע כשהיא תשיב לך בחיוב - נשים הם עם מאד מיוחד. השאל את המייבש לכמה שעות, שאותן תבלה בחברת הנעליים ומכשיר הפלא, והרי לך זוג נעליים יבשות.

 זהו - נפרד מדאלי, מהחבר`ה הישראליים וממשיך לכאן אל ליגי`אנג, והפעם אני נוסע לבד.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

כתבות מומלצות עבורך על סין