הקדמה
כבר נהיה ממש קשה לכתוב את הכתבות הללו. כמו סם -; רגעים של להיות באוויר שמסתיימים בדאון מטורף, בדיכאון כשמבינים, כשנזכרים שזה נגמר. אולי כבר התאקלמתי, אולי אני רק מדחיק את זה שעדיין לא, אבל מונגוליה עדיין קופצת לי חזק לראש כשאני לא מסתכל, בייחוד כשאני כותב. אני יודע, אולי אני כבר לא במונגוליה, אבל לא עזבתי אותה. ממש לא. אולי האנשים כבר לא סביבי והחיים הם לא אותם חיים והמחשבות לא אותן מחשבות, אבל ההרגשה הזאת שמונגוליה העניקה לי, תמיד תשאר בי ותצוץ ברגעים הכי לא קשורים, אני ודאי לגבי זה. ההרגשה הזאת של חופש בלתי נדלה, של עצמאות טוטאלית, של חיוביות וטוב תמיד תהיה המונגוליה שבתוכי, כי אני יודע שברגע שחוויתי את ההרגשה הזאת פעם אחת, אני יכול לחוות אותה שוב.
אני יודע שכבר הזכרתי בכתבות הקודמות את ההרגשה של החופש, של חוסר המגבלות, אבל הכתבות הבאות -; הן על זה נטו. על מונגוליה בחוויה הכי אינטנסיבית שלה, הכי טוטאלית -; בדיוק בזמן הנכון, רגע לפני שזה נגמר. הכל התחיל ברגע שירדנו מהטור...
מורון
נפרדנו אחרי שהטור שלנו התארך באופן בלתי צפוי ביום אחד אחרי שנתקענו על רכס בשלווה תהומית והלכנו לישון קצת אחרי חצות על פלטה עשבית. מוקדם בבוקר השכמנו ונסענו אל מורון (Moron), עיר הבירה של מחוז חופסגול. למורון יש מוניטין של עיר לא ידידות לתיירים, אז חגרנו עלינו את חגורות הכסף והתכוננו למספר ימים של פאראנויה תמידית.
היעד שלנו במורון היה הגסטהאוס של באטה, מקום מומלץ על ידי הלונלי אבל קצת רחוק ממרכז העיר, מה שלא כל כך התאים לגב של מישל שלא התאושש עדיין מהנפילה מהסוס (ראו כתבה קודמת). נפרדנו ממישל בגסטהאוס במרכז העיר, לא לפני שקבענו לארוחת ערב. צ`יגמיי לקח אותנו הבנים (רנה, רנה, נמרוד ואנוכי) אל באטה. פרידה מרגשת מצ`יגמיי שעוד התכוון להספיק להגיע באותו יום חזרה לאולן באטאר והתחלנו להתמקם.
את פנינו קיבל בחור צעיר עם אנגלית ממש טובה (אפילו לא באופן יחסי למקום) והסתבר שהוא באטה, הוא בעל המקום והוא בן 22 בלבד (ונראה כמו בן 16). ישר הרגשנו שמקבלים אותנו למקום שהוא בית -; המשפחה של באטה כל הזמן עוזרת מסביב, אחיין שלו מתרוצץ בחצר. הגענו, התארגנו והתחלנו לדבר עם באטה על התוכניות שלנו הלאה (רנה, נמרוד ועבדכם). בדרך למורון התוכניות שלנו הספיקו לעבור עוד שינוי והחלטנו לטרק ברגל מחופסגול לרנצ`לחומב (Reinchilchumbe) ומשם לשכור סוסים ולרכוב אל אנשי האיילים (למי שלא עקב, זה התחיל בתכנון לטרק סוסים מצצרלג (Tsetserleg) לחופסגול, שינה כיוון, אחרי זה עבר למערב ואז עבר מחופסגול אל אנשי האיילים לפני שזה השתנה עוד פעם). באטה שמע ואמר שזה נשמע לו כמו אחלה רעיון ואפשרי מאוד ואין בעיה להשיג פרמיט לאנשי האיילים במורון ולא תהיה בעיה לשכור סוסים ברנצ`לחומב לפי דעתו.
כשהוא שמע שאנחנו מתכוונים לראות את פסטיבל הנאדאאם -; פסטיבל מסורתי של המונגולים שכולל היאבקות, רכיבה על סוסים וירי בחץ וקשת, הוא ישר סיפר לנו שעוד כמה ימים יש נאדאאם במורון. רגע, אבל זה ב- 11-12 ליולי אמור להיות, לא? כן, אבל יש גם לפני. אה, ויש גם בסוף החודש נאדאאם של 5 מחוזות, משהו כמו משחקי צפון מונגוליה, משהו גדול שקורה רק פעם בכמה שנים. אה, אז אין נאדאאם ב- 11-12? לא, יש. זה הנאדאאם הרגיל. אז מה יש עוד כמה ימים? נאדאאם, מה לא ברור? אז מה ההבדל בין הנאדאאם של עוד כמה ימים מהנאדאאם בתאריכים הרישמיים? ההבדל הוא שהם שונים. אז יש נאדאאם עכשיו ועוד פעם בתאריכים הרגילים, כן? כן, ועוד אחד גדול בסוף החודש של חמשת המחוזות. אז זה הנאדאאם הגדול והרשמי? לא, זה הנאדאאם של פעם בכמה שנים של חמש מחוזות. אז למה לא עושים אותו בתאריכים הרשמיים? כי הוא של חמישה מחוזות. אה, אוקיי. אז לסיכום, יש שלושה נאדאאמים -; אחד עוד מעט, אחד בתאריכים הרשמיים ואחד גדול בסוף החודש, נכון? בדיוק, זה היה כל כך קשה?!
טוב, אז אחרי שהבנו את זה, הגיע הזמן לצאת לעיר ולהוציא פרמיט לאנשי האיילים. מכיוון שהם גרים באיזור גבול (הגבול עם רוסיה במקרה הספציפי) והמונגולים קצת רגישים לגבי הגבולות שלהם, צריך להוציא פרמיט מיוחד לאיזורי הגבולות במשרד הרלוונטי. ערוכים להגן על עצמנו, יצאנו לפי ההכוונות של באטה אל המשרד של מג"ב מונגוליה ולהפתעתנו ראינו שאף אחד לא קופץ עלינו, לא מנסה לשדוד אותנו ולא סוקל אותנו בבשר יאק רקוב. אנשים היו די מונגולים רגילים, שזה אומר חביבים למדי, שיכורים לעיתים.
בדרך כבר סגרנו קניות בשני סופרים יחסית מצויידים שיש בעיר, דבר די נדיר יחסית למונגוליה והצטיידנו בתפריט העשיר של אורז, נודלס ועוגיות לשבועיים שאנחנו מצפים לבלות מחוץ למורון החל ממחר. הגענו לבסוף למג"ב ולהפתענו כי רבה גילינו שאין דובר אנגלית בכל המוסד המשובח הזה. מנסים לתקשר בעזרת השיחון אבל אז אנחנו מגלים את החיסרון של שיחון שעודכן פעם אחרונה ב- 95` -; כל דבר שנוצר אחרי לא נכנס לשם, כמו -; פרמיטים לאיזורי גבול (וגם אינטרנט, לדוגמה). הסתובבנו וחזרנו אל באטה וגררנו אותו איתנו למשרד ומסתבר שבעקבות בעיות שעשו כמה תיירים סיניים (אני לא מאמין שאפילו פה הם מצליחים להציק לי) כבר לא עושים פרמיטים במורון, אלא רק באולן באטאר ואז צריך לבוא ולהציג את זה במורון ועוד פעם בצאגאן נור (Tsagaan Nuur), הישוב הכי קרוב לאנשי האיילים. התבאסנו עוד קצת, אבל החלטנו ללכת בכל זאת לפחות עד רנצ`לחומב כי אומרים שיש שם אחלה נאדאאם, ובאטה אפילו הבטיח לדבר עם חבר שלו שעובד בגסטהאוס בחטגל (Khatgal), העיירה שבדרום חופסגול, ויותר מבין בטרקים שייתן לנו קצת מידע.
במקרה, פגשנו אז גם את מישל. כשבאטה שמע על כאבי הגב של מישל מהנפילה מהסוס הוא ישר שידך אותה ל"כירופרקט מונגולי" -; לא מישהו עם תעודות אלא מישהו שיודע לעשות "מסאג` מונגולי" שגם לזה אני לא מצאתי הגדרה מקצועית, אבל כמו כירופרקטיקה -; זה כואב ועוזר. באטה ישר לקח את מישל לכירופרקט, בלי לבקש כלום ולהזכירכם - בלי שהיא תהיה אורחת שלו. הבנאדם בהחלט הימם אותנו בטוב הלב שלו ובנכונות לעזור וזה עוד במקום שאמור להיות עויין כלפי תיירים. קבענו עם מישל לארוחת ערב ושבאטה יעדכן אותנו אם יהיו שינויים בשעה. בינתיים חזרנו לגסטהאוס ונהננו מאחה"צ רגוע כשבאטה חזר ובפיו חדשות. הוא למד מפי אשתו של הכירופרקט שהנאדאאם הראשון (להלן -; מיני נאדאאם) הוזז למחר! כן, כן, הוחלט על נאדאאם פתע. הוא לא יודע בדיוק מתי ומה יהיה, אבל הוא ממליץ להשאר ולראות. אנחנו לא נוותר על הזדמנות לראות נאדאאם. בינתיים גם מישל תצטרף אלינו מחר כדי שתוכל ללכת באופן קבוע לכירופרקט דרך באטה. אחרי ארוחת ערב נחמדה על בסיס הגולאש עם מישל במסעדה בעיר הלכנו לישון, מתים לראות כבר את הנאדאאם.
בבוקר התחלנו ללכת עם באטה לכיוון הנאדאאם. בעיר מורון יש היכל גדול ואיצטדיון, אבל משום מה באטה הוביל אותנו אל מחוץ לעיר, לשטח פתוח. הייתה תנועה כללית של אנשים באיזור, אבל אף אחד לא באמת נראה כאילו הוא יודע במאה אחוז איפה זה. המשכנו להסתובב ובסוף הגענו -; כמה דוכנים שמקיפים מעגל, מערכת הגברה מינימלית והמון העיר שמתחיל להתאסף. באיחור אופייני למונגוליה (מהר מאוד לומדים ששום דבר לא קורה בארץ הזאת מתי שהוא אמור להתחיל) החל טקס הפתיחה. ללא ספק, הפקה מרשימה שלא הייתה מביישת את הפסטיגל גיבורי-על, כולל טל מוסרי: שירה עם פלייבק, ריקוד מסורתי שמחקה (באופן מאוד לא צפוי) תנועות של רכיבה על סוס והפינאלה הגדול -; הצגה של ילדי הבי"ס שאחרי התעמקות של שנייה התגלתה כהמחזה של הסיפור הידוע -; דוד, אליעזר והגזר (נו, זה שמושכים בגזר). אכן, הסיפור הזה הוא ללא ספק יצירת מופת חוצת גבולות ותרבויות.
הטקס נגמר ולאט לאט התחילו להופיע בתוך הקהל גברים מגודלים, לבושים בחולצה פתוחת חזה בצבע כחול, תחתונים צמודים בצבע ורוד, מגפיים שפיציים וכובע שפיצי. אולי זה נשמע כמו מחווה ל"רוקי הורור פיקצ`ר שואו" אבל בעצם אלו המתאבקים שעוד רגע ישתתפו בהיאבקות המונגולית המסורתית. בתוך הזירה כבר מתיישבים השופטים, חמושים גם הם בכובע פאלי שכזה ובדלים (דל -; הבגד המסורתי) מעוצבים. הנאגלה הראשונה של לוחמים מרשימים אלו נכנסת אל הזירה תוך נפנוף בידיים מתוך מחווה לנשרים המקומיים. הם סיימו את הטקס ונעמדו מוכנים לקרב הראשון בדרך האפית שלהם אל התואר... מול ילדים בני 6. אנחנו עמדנו קצת נבוכים. אלו המתאבקים המונגולים המרשימים? גיבורים על ילדים בגודל של חיפושית? באטה הסביר לנו שהסיבובים הראשונים הם סימליים בלבד וילדים רק משלימים את המספר שאמור להיות. אנחנו בינתיים עמדנו והבנו את עקרונות ההיאבקות המונגולית ועתה, באופן בלעדי, אני אפרוש אותם לפניכם.
איך להיות מתאבק בנאדאאם ב- 20 צעדים פשוטים:
1. תהיה שמן מאוד ו/או בעל שרירי רגליים שיגרמו לסוס ערבי להתגייר ולברוח.
2. השג את הלבוש המסורתי -; תחתונים מינימליים צמודים בצבע אדום-ורוד / כחול.
3. השג את הלבוש המסורתי - גופייה שמכסה רק את הגב ורק מעל גובה הפופיק, אבל בעלת שרוולים ארוכים. מגב החולצה יצא חבל שתקשור ותשים על הפופיק. צבע הגופייה גם הוא -; ורוד-אדום / כחול.
4. השג את הלבוש המסורתי -; כובע שפיצי ומגפיים גדולות ושפיציות. על כל שלושת הסעיפים האחרונים אתה יכול לוותר, אבל אז אף אחד לא ייקח אותך ברצינות. אבל בכל מקרה -; תדאג שיהיה לך כובע. לא משנה מאיזה סוג.
5. מצא עוד 7 חבר`ה שלבושים כמוך, עמדו בשני טורים מקבילים של ארבעה אנשים.
6. בהנתן האות, רוצו כולכם אל הזירה. הגע אל אחד השופטים והנח את ידך וכל כובד משקלך על כתפו ובצע חצי סיבוב סביבו בהילוך איטי, תוך כדי נפנוף לקהל. העבר את ידך לכתפו השנייה ובצע את חצי הסיבוב באותו אופן לכיוון השני.
7. התכופף ותן לשופט לקחת לך את הכובע. אל תדאג, הוא ישמור עליו עד סוף הקרב (אמרתי לכם שצריך כובע!)
8. רוץ עם שאר החבר`ה לעבר האובייקט המקודש שנמצא בקדמת הזירה. עמוד מולו בפיסוק רחב וברכיים כפופות ונפנף בידיך כאילו היית נשר.
9. כשאתה מרגיש שנפנפת מספיק, חבוט ברגליך עם ידייך כאילו אתה מנסה לאבק אותן.
10. מצא את יריבך ולפות אותו בתחתונים / חזייה / חבל הפופיק.
11. בעזרת מהלך ג`ודו מתוחכם / כוח נטו הפל את יריבך לרצפה. ברגע שכל חלק מגופו פרט לכפות הרגליים או כפות הידיים יגע ברצפה -; נצחת.
12. הפסדת? פרום את חבל הפופיק גש אל יריבך ועבור מתחת לידו המושטת כלפי השמיים כדי לקבל צ`פחה נחמדה על התחת. אחר כך גש אל השופט וקבל את כובעך חזרה.
13. ניצחת? מיד אחרי רגע הנצחון, קום על רגליך ובצע קפיצה כאילו זה עתה סיימת תרגיל קרקע בהתעמלות אומנותית -; ידיים פשוטות לצדדים, רגליים צמודות באוויר.
14. הרם את ידך באוויר, הנח ליריבך המנוצח לעבור מתחתיה ואז חבוט בעכוזו. גש ותן לשופט לחבוש לך את כובעך.
15. רוץ אל עבר האובייקט המקודש והקף אותו בהילוך איטי תוך כדי נפנוף נשרי בידיים.
16. כשתשלים את הסיבוב, עשה 360 מעלות סביב עצמך בקפיצה אלגנטית, כאילו היית מחליק על הקרח.
17. רוץ אל דוכן עוגיות הגבינה הקשות וקח חופן.
18. השלך את אחת העוגיות באוויר ואכול קצת מהשאר.
19. חלוק את עוגיותך עם לפחות 2 מהשופטים.
20. לך אל מחוץ לזירה וחכה לסיבוב הבא.
*מסמך זה כתוב בלשון זכר אך הוא מיועד אך ורק לזכרים. מצטער בנות, לכן אסור להשתתף.
מירוצי הסוסים וגמר ההיאבקות
בינתיים אנחנו ניצלנו את הסיבובים הלא מרתקים הראשונים כדי להתוודע לכמה מהחוויות המקומיות. רנה מצא דוכן חושור -; אותו מאכל שמורכב מכיס בצק מטוגן הממולא בבשר כבש -; וחגג עם כמה חושורים טובים. נמרוד ואני בינתיים התחלנו להתערות קצת במקומיים שהתגלו כנחמדים להפליא וששים להצטלם (רק אם תתן להם להסתכל אחר כך על התמונה) ועם הזמן נמרוד הפך לאטרקציה ואנשים באו לדגמן לו תמונות במיוחד. אני בינתיים פגשתי צעיר מקומי שדיבר אנגלית (טוב, גמגם סוג של משהו שמתקרב לאנגלית). אחרי שיחה קצרה איתו הוא סיפר לי שאבא שלו מנהל את הקולג` המקומי והציע לי עבודה בלימוד אנגלית. הוא ישר הוסיף, רק כדי לגרום לזה להשמע יותר מפתה -; "תוכל להשאר פה כמה שתרצה". אני מודה -; לרגע זה ממש קסם לי עד שנזכרתי שבחורף שם הטמפ` יורדות ל- 40- מעלות, ואני מתוודה -; היום אני מדי פעם מתחרט שלא אמרתי כן. אחרי הסירוב הוא לא התייאש והציע לי לבוא לחפור מתכות מהאדמה איתו. איזה סוג של כרייה, לא ברור בדיוק של מה. זה נשמע קצת חשוד, אז וויתרתי גם על הרעיון הזה ונפרדתי ממנו לשלום. ממילא בדיוק הגיע הזמן לעבור למרוצי הסוסים.
סמוך לאזור ההיאבקות עמדה מן במה מוגבהת (טוב, זה נראה קצת יותר כמו מגדל שמירה צה"לי) שסימנה את קו הסיום של מירוץ הסוסים. החלה נהירה כללית של כולם לשם ואנחנו נסחפו עם הזרם. נעמדנו, מחכים, ומחכים, ומחכים ומחכים ובסוף אפילו הגיעו הסוסים. בדהירה מהירה (למי שהיה לו כוח או רצון עדיין) הם חלפו, נושאים על גבם ילדים רכים בשנים, לבושי גלימות וכובעים מוזרים ובגדים צבעוניים. עם מראה הסוסים הראשונים כל הקהל התחיל לצעוק ולצרוח ולעשות קולות משונים, כנראה כדי לדרבן את הסוסים. האמת, אם קהל שלם היה מתחיל להתנהג כמו כלוב שימפנזות כשהוא רואה אותי, אני גם הייתי נותן ספרינט של החיים. הילדים, מסתבר, יודעים ממש טוב לדרבן את הסוסים, אבל לעצור אותם -; זה כבר סיפור אחר. בשביל זה עומדים שם כמה בני נוער עם סוסיהם ועם הגיע הסוסים לאיזור קו הסיום הם מצטרפים לדהירה ותופסים את הסוס לפני שהוא דוהר אל הלא נודע עם הפעוט עליו.
ככה זה מרוצי סוסים -; הרבה ציפייה בשביל רגע בודד של אדרנלין, אז חזרנו להיאבקות. בינתיים, אני החלטתי גם לשמח את ליבי בחושור והתיישבתי אל שולחן מחוץ לגר המוכר אותם. שוטר מקומי שישב ואכל גם כן וראה שאני מסתבך בהזמנה בא ודאג לי. אחר כך הוא גם הביא לי שתייה. בזמן שאני אוכל החל חצי הגמר של ההיאבקות. קמתי ורציתי לרוץ לראות, סופסוף יש קרבות אמיתיים בין גודזילות לקינג קונגים. השוטר עוצר אותי ומסמן לי שגם על השתייה צריך לשלם, אז הוא חושב עוד פעם ומסמן לי ללכת, זה עליו. אני באמת לא מבין למה יצא כזה שם רע למורון, האנשים פה באמת נחמדים.
בינתיים התחילו גם טקסי הענקת הפרסים למנצחי מירוצי הסוסים. כל הקהל התקבץ סביב הסוסים ורוכביהם ומנהל הטקס החל לזמר כל מיני סלסולים מונגולים, תוך כדי שהוא שופך חלב על הסוסים ונותן להם כל מיני מדליות ומכשירי חשמל כמו שואב אבק לרוכבים (ללא ספק, כלי מאוד שימושי לגר -; שואב האבק). ככה נגמר לו הנאדאאם הראשון שלנו. בגמר ההיאבקות (שהיה קלאסי -; הבחור הכי שמן מול הבחור עם שרירי הירכיים הכי גדולים) ניצח הפייבוריט שלנו. חזרנו מאושרים לבאטה וסגרנו איתו שידאג לנו למקום על רכב שנוסע לחטגל על חוף חופסגול למחר בבוקר. אני בינתיים החלטתי לקפוץ לאינטרנט (אחרי הכל, זאת פעם ראשונה בשבועיים שיכולתי להתעדכן מה קורה בעולם). העיר נראתה עירנית מאוד אחרי המיני נאדאאם. כל מיני שיכורים חביבים תפסו אותי ביד והציעו לי להצטרף אליהם (למשקה?), מה שהיה חמוד, אבל לפעמים קצת מפחיד כשבגלל קשיי שפה היה נראה כאילו אני מעליב אותם עוד רגע.
המשכתי ללכת ובעודי עובר על פני תחנת המשטרה, שוטרת שישבה בחצר עם עוד שוטר קראה לי לבוא. פתאום בלי סיבה הם מבקשים ממני את הפספורט שלי (שבטיפשותי השארתי אצל באטה והלכתי במקרה עם צילום שלו) ומתחילים לחקור אותי איפה אני שוהה, מה אני עושה ואם אני מדבר רוסית (כי בשלב הזה האנגלית שלהם נגמרה). בהתחלה הייתי קצת משועשע אבל ככל שהסיפור הלך והתגלגל אני התחלתי להתעצבן כי היה ברור שהם מחזיקים אותי שם רק כדי להפיג את השעמום והיו די אנטיפטיים כלפיי באופן כללי. כל כך שונים מהשוטר שפגשתי בצהריים. בסוף הגיע אחראי עליהם, שאל אותי אותן שאלות, החזיר לי את העותק של הפספורט ושלח אותי לדרכי. תוך כדי הליכה הצלחתי להירגע בתוך העיר הזאת שהתכוננה למסיבה של אחרי הנאדאאם ובאמת נראתה עירנית וחיה באופן שלא היית מנחש שהיא יכולה להיראות במבט ראשון.
באותו ערב גם הספקנו לפגוש את גמבה. לא, הוא לא אדום וקטן אלא מונגולי וגדול. הוא גם עובד בגסטהאוס בחטגל וידע לתת לנו קצת פרטים על האזור שאנחנו מתכוונים לטרק בו. לא הצלחנו להפיק ממנו יותר מדי מידע אבל בהחלט קיבלנו את הרושם שאנחנו הראשונים שמתכוונים לעשות דבר כזה (אז מה אם זה לא נכון, תמיד כיף להרגיש חלוצי).
טיפים
1. נאדאאם -; לא אירוע חד פעמי.
רשמית, הנאדאאם -; "פסטיבל האביב" של מונגוליה - מתרחש ב- 11-12 ליולי, יום עצמאותה של מונגוליה מהמשטר הקומוניסטי, אבל זה לא אומר שהוא קורה רק בתאריכים האלה. מהשבוע האחרון של יוני שווה לפתוח אוזניים ולהתחיל לשאול. כל עיר מקיימת מיני נאדאאם שיקבע את מי ישלחו לתחרויות האיזוריות/ לאולן באטאר. כמו כן, יש נאדאאמים של מספר מחוזות שהם אירועים לפעמים בקנה מידה שווה לנאדאאם באולן באטאר והם מתקיימים בבירות מחוזות אחרי הנאדאאם הרשמי. אם חשקה נפשכם להשתתף בנאדאאם -; כלל אצבע פשוט -; ככל שהמקום יותר קטן, יש יותר סיכוי.
2. פרמיט לאיזורי גבול כדי לבקר את אנשי הצאטאן.
אחת האטרקציות של מחוז חופסגול הם אנשי האיילים, הצאטאן, שנחבאים בהרים שקרובים לגבול עם רוסיה וכדי לבקר אותם חייבים להוציא פרמיט מיוחד. את הפרמיט הזה היה אפשר להוציא פעם במורון, אבל מקיץ 2007 זה כבר לא תקף וחייבים להוציא את הפרמיט באולן באטאר, לקבל חתימה במורון ועוד אחת בצגן נור ורק אז אפשר להתחיל לחפש את אנשי האיילים, שאינם קלים למציאה.
3. באטה גסטהאוס במורון
אם תלכו למורון יש רק מקום אחד להיות בו -; הגסטהאוס של באטה. באטה הוא בחור צעיר בן 22 שדובר אנגלית מעולה יחסית למונגוליה (וטובה באופן כללי). מעבר לזה -; הבנאדם הוא פשוט אחלה בחור. בזמן שהייתי שם הוא עזר לנו בארגון תחבורה, קניית מזכרות, טיפול רפואי, מציאת דרכים טובות להעביר את הזמן, סיפק לנו מידע ואפילו סידר לנו לחיות מספר ימים עם משפחה שלו בגר. נכון, לפעמים הוא קצת גזר קופון עלינו, אבל זה לגיטימי -; הוא מפרנס את אמא שלו, אחותו, אחיין שלו, אחים וכו`... אז פשוט תבדקו מחירים שהוא נותן לכם. המחיר ללילה -; 4,000 טוגרוג ללילה, כולל ארוחת בוקר שמורכבת מקפה איכותי וטוסטים מלחם ביתי עם חמאה וריבה ביתיים טובים, או בחינם לקמפינג. 1000 טוגרוג למקלחת. מחירים זולים גם למים ו- 1500 טוגרוג לארוחת ערב.
Bata Guesthouse - 91387080
