המסע למערב

המסע למערב מונגוליה

בעיירת הנופש חובד, נפלטנו מהרכב מותשים ומדיפים ניחוח מקומי. במלון הראשון שפגשנו, מיד אחרי שוידאנו את עניין המים החמים במקלחת, צנחנו עם הבגדים המלוכלכים, האבק והמטענים של הימים האחרונים אל המיטה הרכה להפתיע, ונמלטנו לעולם של שינה מתוקה וכבדה. נמלטנו אל עולם של חלומות על מקום עם כבישים ומלונות מפנקים שמזמן לא ראינו...

 את הרכב למערב מצאנו בשוק השחור. כמובן, הכל אפשר למצוא בשוק השחור באולן בטאר אם רק מחפשים מספיק זמן, ומשלמים מספיק כסף. הם יביאו לכם את נינט ארוזה בקרטון תעשייתי עם כל הפלייבאקים שלה צרובים על די.וי.די תוצרת סין, אם רק תתעקשו מספיק. אחרי התמקחויות והבטחות שזו תהיה נסיעה נוחה, ולכל אחד מאיתנו יהיה מושב משלו וכדומה, נאלצנו לבסוף להדחף אל קצה המושב האחורי כש 5 מונגולים שלא שמעו על מרזי מורית, דוחקים אותנו באגרסיביות חביבה. האשה שבצמידות אלי ניסתה להתחיל איתי לאורך כל הנסיעה כמעט. אני יודע את זה, כי העיניים שלה אמרו את זה. תוסיפו את העובדה שבכל שלושים שניות היא דחפה לי מרפק עומק לצלעות ותגיעו למסקנה המתבקשת. בשלב כלשהו, כשראתה ששיטת החיזור הזו לא מתקדמת בקצב הרצוי, היא עשתה את עצמה ישנה, ובכל טלטול של המכונית (הזכרתי כבר שמדובר בדרכי עפר?) היא נגחה בי קלות. טלטול- נגיחה, טלטול- נגיחה. אחרי כמה עשרות כאלו, כשכל ראסיה חזקה מקודמתה, הגברת החלה למצוא חן בעיני, עד שהחלטתי להענות לה. לקחתי תנופה אימתנית, וברוח המקום הנעתי את ראשי קדימה ונגחתי. אחר כך עשיתי עצמי ישן. משום מה, היא הפסיקה לחפש את קרבתי לאחר מכן. ככה זה נשים, כשהן יודעות שאתה מעוניין, הן נוטשות.

 את הנסיעה חלקנו יחד עם 22 (!!!) פליטי אולן בטאר אחרים. מקומיים מאוד. צחקניים מאוד. היה להם תחביב משעשע ביותר- מאחר והיינו שנינו מתחת לרמקול ממש, הם השתעשעו בלהגביר את המוזיקה המקומית עד כדי קריעת עור תוף ואיבוד כל חוש מוזיקלי בריא, ולצפות בתגובתנו. נורא מצחיק. אוי! כמה מבדח!!

 העצירות במשך שלושה וחצי ימי הנסיעה היו קצרצרות, אבל הספקנו להתרשם משינויי הנוף הקיצוניים: ממישורים אדירים ואינסופיים של דשא, למישורים אדירים ואינסופיים של דשא, ובעצירה הבאה.. .ניחשתם נכון: שוב, דשא. אבל לכל דבר יש סוף, אפילו לירוק המונגולי, ולבסוף- אולי בתחילת היום האחרון, הרקע הפך צהבהב למדי. יותר וולקני וחד, כמעט מדברי. השינוי, משום מה, העלה את מצב רוחנו, שהיה ירוד על אף ההומור המונגולי המשובח, שהיה מנת חלקנו במהלך הנסיעה. ובכן, רצוצים הגענו אל המלון המוזכר לעיל. בבוקר, המקלחת החמה הסתברה כקומקום מים חמימים וגיגית מי קרח, שיחד יוצרים שילוב מנצח של מים נעימים וקרים להחריד. הצרחות שלי לא העירו אף אחד, תודה לאל. לא הייתי רוצה, חלילה, לפגוע בשמו הטוב של המלון.

חובד, עיירה שכל תייר במונגוליה חייב לעבור בה, איננה מקום מלבב נפש. פסל של סטלין מתנשא בכיכר השוממה. פסלים יש, אנשים- לא ממש. לא שהתגעגענו או משהו. ארוחת שבת כוללת פסטה לא מבושלת. אנו יוצאים לטיול של שבת אל האוכף שבפאתי העיר, חולפים ביעף על מתחם הגרים הלא קטן שמפריד בין העיר להרים. השקיעה שמתגלה על האוכף מרהיבה ביופייה. הצבעים היפים ביותר שפגשתי מאז טיול הסוסים לעיל. גם היתושים חושבים כך כנראה, ואנו נמלטים בצרחות של כאב תוך חילופי מהלומות כותשות מזיקים אל המדרון. במורד, ישנו בית קברות מאולתר, שהיה מעליב את הבדואים של הנגב. כל אחד שם, שתוחלת חייו היא לפחות 30-40 שנה, קיבל כזכרון אבן, ולרגע אתה חושב שמדובר בנסיון לבנות כאן סוג של מדרחוב. מספר מצבות הוצאו ממקומן והקברים נחפרו. אני מזדעזע לגלות גולגולת אנושית מביטה בי למרגלות הקבר המחולל. כואב לי לראות עד לאן יגיעו אנשים ברדיפת בצע כסף. הכאב מתעמעם כשאני משכנע את עצמי שמדובר בסך הכל במספר נערים משועממים או בחבורת שיכורים. תשאלו אותי למה זה מנחם אותי. אני בעצמי לא יודע.

 אנו עוזבים את חובד במונית לשומקום, לאחר שיוזמת הטרמפים נחלה כישלון חרוץ. אחרי חמישים ק"מ בדיוק, כמוסכם, אנו נעצרים בדיוק על הנהר, צמוד לגר עם כלב ואשה זקנה. הם מזמינים אותנו לארוחה המסורתית של גבינות ויין, רק בלי היין והגבינות שואה כמובן. מסתבר לנו, לאחר מספר דקות של חביבות מוגזמת למדי, שמדובר בגר בתשלום, ובתשלום לא לגיטימי בעליל. בחיוך כועס אנו עוזבים את הגר, ומתמקמים די קרוב לנהר. אוהל, בנזיניה וציוד חורף מלא, כולל כובע גרב ושרוול פליז. השמש קופחת ומאיימת ליבש לי את הנשמה, אבל מצד שני, היתושים מאיימים לבלוע אותי או לגרום לי לבלוע אותם, מה שאין לי חשק לעשות היום. דווקא יפה כאן נורא, עם הנוף של הנהר, ורחש המים המפכפכים, וכל הירוק הזה באמצע הערבה היבשה שמסביב. חבל רק שעם כל הלבוש הזה אני מרגיש כמו תאילנדי בעבודות כפיה בחממות בעזה. בעל הגר למוד הנסיון מתקרב בדיוק כשהארוחה מוכנה, ואחרי שאני כבר שבע לגמרי מיתושים שהתמקמו לי במעמקי החיך, אי שם מול הגורגורת. בתו הנאמנה מלווה אותו עם מכה שטיחים, והיא לא מפסיקה להכות בו- בגב, בבטן, אפילו בפנים. באמת, ככה עושים לאבא? אלימות? לא יפה! אבל אם זה מה שירחיק את המעופפות, המטרה מצדיקה את עצמה. הוא נכנס ברוב טקס, גומר לנו את כל המעדנים שהכנו במעוד מועד, ומזהיר מפני לילה קשה עקב יתשת חמורה ביותר שמסתובבת בשטח. אנו עונים בחיוך מלגלג, שקטן עלינו, ובאוהל לא תתקוף היתשת.

הלילה הקשה בחיי התחיל בשעה עשר בלילה לערך. ידעתי קרבות, כשהכדורים שורקים לך בין האוזניים, כשהפחד משתלט, וכל שאר הקיטש שכבר נאמר על הנושא, אבל מלחמה כזו עוד לא חוויתי. כלומר, בסך הכל יצאתי לשים כיסוי על האוהל, כי נכנסו יתושים דרך החורים של הגג. אלא מה? כיסיתי עם הכיסוי על כל היתשת שמסביב לאוהל, כך שגם אם היה יתוש שלא עלה עדיין על עניין החורים בגג, עכשיו לא ממש נשארה לו ברירה. במשך קרוב ל-4 שעות מעכנו, הפחדנו, ריססנו ודקרנו כל יצור חי באוהל, כולל אחד את השני. כשסיימנו את העניין, מותשים ומיואשים, היינו בטוחים שיורד גשם בחוץ. בדיעבד מסתבר, שזו הייתה ארטילריה יתושית, של אלו שלא עברו את הסלקציה בכניסה למסיבה.

 הנס החל בבוקר שלמחרת. בעודנו עוסקים בקיפול הציוד לקראת היציאה מהגהינום, אני מבחין בענן אבק בדרך העפר שממנה הגענו יום קודם לכן. אני מקרטע במהירות אל הדרך הראשית על מנת לעצור את הרכב שייקח אותנו, בשם אלוהים, שייקח אותנו מפה בכל מחיר שירצה! רק לברוח. הרכב הדפוק עוצר, ומתוכו מחייכות אלי שלוש פנים אירופאיות בחום אמיתי. הם מציעים לקחת אותנו- חינם- אל אולגי, העיר ממנה יוצאים לרוב המקומות היפים שבמערב מונגוליה. הנהג- פיליפ- הוא הבכור משלושת האחים הצרפתים. בן 30, עובד בבנק בלונדון. קנה את רכב הלאדה שלו, מעין ערימת גרוטאות ממתכת סובייטית, בצרפת, ומשם הוא נסע ב-4 חודשים האחרונים בדרך המשי עד למונגוליה, ויש בכוונתו לחזור דרך רוסיה עד צרפת. הנרי (21) הוא הקטן ופרנסיס (23), הסנדוויץ`. הם הגיעו כדי להצטרף אליו לחודש אחד. בזמן שאנו ממהרים לאסוף את חפצינו ולדחוס אותם בתיקים המפוצצים שלנו, ניגשת פרנסיס ומתנצלת שיהיה עלינו להתעכב מעט: "פשוט עוד לא אכלנו ארוחת בוקר, אז אם לא אכפת לכם לחכות קצת.אגב, אתם מוזמנים להצטרף לארוחה". אנחנו רוטנים בזעף. חוצפה של ממש לעכב אותנו, כשלוח הזמנים שלנו כל כך צפוף! אני אומר לכם, האירופאים האלה חסרי נימוס ממש!! רק בגלל האופי הנוח שלנו אנו מחליטים לחכות להם, ולא להמשיך לאולגי ברגל. בזמן הארוחה, פיליפ מספר לנו על 3 צרפתים, שבאמצע מדבר גובי שבדרום מונגוליה, נתקע להם מוט ההילוכים ברכב הסובייטי שקנו, והם נאלצו לנסוע 2000 קילומטרים ברוורס כדי לחזור למוסך הקרוב. "גם הם היו שלושה אחים צרפתים, ממש כמונו"- הוא מוסיף, ואנחנו מתעודדים מאוד מההשוואה.

 אנו פוגשים בדרך זוג זקנים שמטיילים עם ואן ענק ואדום יותר מהסמל של רשות הדואר, וכלב ענק וזקן. הם מספרים בשעשוע שבכל מקום אליו הם מגיעים, בטוחים שהם מונית שירות. פתאום פרנסיס מתפרצת לדבריה של האשה ואומרת: "כן. גם לנו זה קרה. אנשים חשבו שאנחנו מונית ותראי- אנחנו עדיין תקועים איתם!" והיא מצביעה לכיווננו. נקרענו מצחוק, אבל פיליפ , הבריטי בפוטנציה, הרגיש צורך להבהיר שמדובר בבדיחה גרידא.

אני די נדלק על פרנסיס ככה. בחורה נאה, משעשעת ביותר וקופצנית. חוש הומור חד מאוד שלא פוגע ברגישות ובטוב לב, ומעל הכל- יש לה מבטא צרפתי מ ד ה י ם ! ! . . אבל די, זה באמת לא מעניין אתכם. בדרך אנו חולפים תוך שירה מונגולית וצרפתית שבוקעת מן הרדיו- דרך הרים נישאים וואדיות עמוקים. קירות הסלע כאן צבועים בעשרות צבעים שונים: גוונים משונים של חום, צהוב, אדום וסגול. הנוף שוב משתנה לנגד עיננו. הבדיחות של פרנסיס, בתוספת ירידות של שני הגדולים על הנרי בן הזקונים, גומרות אותנו לגמרי, והבטן כבר כואבת כשנעצרים לבסוף- חצי שעה מאולגי- כדי לתקן בעיה ברכב.

נדפק לכם קפיץ בלאדה? אין בעיה!!! הוציאו פטיש ומפתח צינורות מהבאגז`. הוצאתם? נהדר!! עתה, רכנו תחת הרכב המודרני, וודאו שהקפיץ עדיין מוחזק במקומו על ידי אי אלו חוטים. וידאתם? שיגעון!!! עכשיו, תיפסו האחד את מפתח הצינורות, והשני, את הפטיש, ומקמו את פניכם במרחק ביטחון מן הקפיץ הרעוע. לכשתהיו מוכנים, ספרו עד שלוש ואז הכו בכל כוחכם בפיסת הברזל הסובייטי הארורה. באם הנכם מתקשים במלאכה, או שהקפיץ הסורר מתעקש להשאר במקומו השגוי, הוסיפו מילות עידוד רכות, כמו: "בלאט!", "סוכה!" וכו`, עד שהעיקש ישוב למקומו. עד כאן הפעם בפינתנו: המכניקה הרוסית.

אחרי ארוחת הערב המפנקת להפליא עם הצרפתים המופלאים, פיליפ מגיש לי את מפתחות המכונית -; אם אצטרך משהו מהתיק בלילה. "אבל אל תברחו לנו, הא?", "אין לי מושג איך מתניעים את הדבר הזה בכלל!" אני עונה. התמקמנו לשינה על קצהו של הר. אגם נשקף מצדו האחד, והעיר מן הצד האחר. העשבים כאן גבוהים ורכים, ונעים לשבת בהם. השמש שוקעת כבר מאחורי הרכס שבאופק. אני ופרנסיס עוד מדסקסים על הא ועל דא ופורשים לשקינו. ערב נהדר, יום נהדר. מה אני אגיד לכם? אני אוהב את צרפת!

 יומיים מאוחר יותר, תשעה באב מאחורינו. פגשנו כאן את אייל, אמיר וגיא היפים והאמיצים. אפילו התקלחנו במקלחת חמה -; ישנו מתקן ציבורי שמיועד לכל המי ומי שמנסה להסריח את העיירה הנחמדה הזו. כל כך נקי, כל כך טוב שאני מרגיש פתאום, שבא לי לרקוד. במקום זה, אני צם כמובן, אבל העיקר שמלוכלך אני לא, גם אם די רעב. אולגי, בניגוד לחובד, מאוד ידידותית למשתמש. ישנה סוכנות נסיעות ה- Blue Wolf הנהדרת, שמחלקת צילומים של מפות ועוזרת לבנות מסלולים, וכן מציעה טיולים מאורגנים והסעות ליעדים שונים באיזור במחירים שווים לכל נפש. ישנן מספר מסעדות סבירות לגמרי, ואפילו אינטרנט צולע למדי. אגב, האינטרנט בדואר טוב בהרבה מזה הפרטי. טיפ קטן שאני אשתדל להזכיר גם בפינת הקרקר הזכורה לטוב. העיר מוצפת מלונות. טוב, מקלחת חמה בחדר יש אומנם רק באחד מהם, אבל כבר אמרנו שאין כמו מקלחת ציבורית- האווירה, האדים והידיעה שהמים החמים לעולם לא ייגמרו- מה צריך בנאדם יותר מזה בחיים? .. כן, כן, אני יודע. מקצוע, אשה, לימודים, ילדים.. אל תהיו קטנוניים!!

לתחילת הכתבה

יוצאים לטאבן בוגד

יוצאים לדרך אל עבר הטאבן בוגד. קצת רקע על האיזור: מערב מונגוליה מאוכלס בעיקר על ידי מתיישבים מונגולים ממוצא קזחי. הקזחים הגיעו למונגוליה בסוף המאה התשע עשרה בעיקר מסין, ובתחילת המאה העשרים, כשהגבולות נקבעו מחדש, נשארו כמאה אלף מהם מהעבר הצפוני של הגבול, אשר הפכו לאזרחים מהשורה. רבים מהם שרתו במשמר הגבול המונגולי- מג"ב, אם תרצו. זה גוף שנחשב ליחידה מובחרת ונחשבת , שלחמה נגד פלישות מסין, מסתננים ומבריחים משני צידי הגבול. הקזחים משמרים עדיין מספר מנהגים מסורתיים שמקורם אינו ממונגוליה. גם הם, כמו שאר המונגולים, חיים בגרים ומתפרנסים בעיקר מצאן, בקר וסוסים.

 במחנה הבסיס של הטבאן בוגד, מחכים לנו שני גרים, נהר, ולא מעט תיירים שבאו לכבוש את הרי השלג שמאחורי הרכס הקרוב. אנו קופצים לסיור ברכס, חוצים נהר סוער ביותר (בלי נעליים ועם המון זעקות כאב בכל פעם שאבן ננעצת בבשר הקפוא), ומטפסים אל האוכף הגבוה. כל העניין לוקח בערך 45 דקות, אבל הגמול שווה את זה: כקילומטר מאיתנו נפרשים הרי שלג מתנשאים יפהפיים, בוהקים, והאוויר כאן נקי ומרענן כמו שרק נפאל יכולה. אני נטפל ומצלם גמל תמהוני, שחוצה לפתע את הלבן המדהים הזה ומתקדם לעברנו. גמל בשלג- זה מראה שלא רואים כל יום. הרוח שורקת באוזניי, חיוך עולה על פני, ואני פורש ידיים ומרים את הראש אל עבר השמיים הזכים שמתנשאים מעלינו, לפחות כאילו הייתי ליאונרדו בסרט טיטניק. ממש אפשר לשמוע את הכינורות בוקעים מהרקיע הכחול, וסלין דיון מבריחה את הסוסים שדוהרים בעמק בקולה המתרונן.

שבת. קם מוקדם. יוצא לטיול שבת. קשה להעלות על הדעת שבדיוק לפני שבוע נפלטנו מהרכב הנורא והמחניק ההוא, מרופטים וסחוטי כל רצון לחיות. הכל מסביב כמו לקוח משר הטבעות- ההרים הירוקים, הנהרות, הרי השלג המתנשאים. בעצם, הכל כמעט מושלג. אנו נמצאים בגובה של 3000 מטר, ולקראת סוף העונה החמה. בדיר שבמחנה, העיזים כבר פועות, מבקשות מזון. היקים מביטים בי כמשוגע: "מה קמת כל כך מוקדם?" הם שואלים אותי בעיניהם הזקנות והשעירות. תיש צעיר נעמד על חומת הדיר כדי להתרשם מהזריחה הנהדרת.

 אני מבחין בהתקהלות אי שם במורד העמק, וקופץ לראות מה העניין. דרך אדמה ביצתית ואפיקים צרים של נהרות אני מגיע לשם לבסוף. צוות טלויזיה יפנית מקיף שני מונגולים קזחים בני המקום שמחזיקים בידם עיט מוזהב ענקי. המונגולי הזקן, סוג של מאסטר לציד עיטים, מביט מהצד במבט נוקב. הצעיר-; בחור יפה עיניים ומסוקס להפליא- משלח את העיט, זורק לו חתיכת בשר מכוסה במעט פרווה. הצלם מנסה לתפוס את הרגע. לוקח לו קצת זמן, והרגע מתחמק לו בין הידיים. בשלב כלשהו, אחרי שהעיט כבר ניסה בערך עשר פעמים לעוט על הבשר, ולא ממש מצא חתיכות ראויות למאכל בכל הנגיסות שלו, הוא לא ממש קונה את העניין, וכשהמונגולי טורח לזרוק מול פניו את הפיתיון, העיט נשאר אדיש ונושף על ציפורניו בהתעלמות. כשהשדרנית היפנית השברירית מנסה לאחוז בציפור העצומה הזו, הנ"ל משרישה את טפריה בבשרה והבחורה המסכנה צורחת בכאב, מול המצלמה. רחמים. ציד העיטים הוא תחום שהתפתח בעיקר באיזור המערב. ישנו פסטיבל העיט אי שם בעונה הקרה מאוד, קצת אחרי אוגוסט. את העיט מאלפים בקיץ, ומשתמשים בשירותיו בעיקר בחורף. מונגולי אחד שפגשתי טוען, שניתן לצוד בעזרתם גם זאבים. המאלף מראה לעיט את המטרה- בדרך כלל חיה קטנה כלשהי כמו שועל, מניח על ראשו מסכה שמסתירה מעיניו כמעט הכל כדי שלא יוכל לברוח, ומשלח אותו לדרכו. הציפור נוחתת על הטרף חסר האונים, ונאבקת בו עד שהמשלח מגיע אל המקום כדי לסיים את העבודה. משקלה של הציפור שאני החזקתי- כ-15 ק"ג של שרירים ונוצות. השילוח מתבצע עד מרחק של כמה מאות מטרים. כנראה שייקחו כמה עשרות שנות אבולוציה, עד שצה"ל יוכל להשתמש בעיטים המונגולים לחיסולים ממוקדים.

ערב. שלישיית גיאוגרפים ישראלים, שניים מהם עולים חדשים. אחד שאוהב לחקות את המבטא הזר שלהם. מצחיקים כל כך שאני מתחיל לשאול את עצמי, אם אולי כדאי להתחיל לטייל בשלישיות. עצמי עונה לי: אבל אנחנו מטיילים בשלישיה! יש אותי ואת עצמי ואותה! אני עונה לעצמי שכנחזור הביתה, אני רוצה לראות פסיכולוג בדחיפות. באופן עקרוני, תכננו לעשות טראק סוסים אל האגמים שמדרום לטאבן בוגד, אלא שאיש הסוסים מת. כן, כן. איש הסוסים מת בדיוק ביום בו עמדנו לשכור את הסוסים, וכולם הלכו להלוויה, כך שלא היה עם מי לדבר. וכך גם יום מאוחר יותר- אולי ישבו שבעה. אנו מצטרפים לשלישיית הגיאוגרפים לג`יפ השכור שלהם, על נהגו המשכיל.

פינת המכניקה הרוסית 2:
לנהג קוראים ג`דר, והמנוע שלו נראה יותר כמו אסיפה של חוטים וקרטונים שמחזיקים אחד את השני כנגד כל הסיכויים. יש לו פטנט מעניין- שני חוטי חשמל שסוגרים מעגל ומוציאים את הצפצוף הבכייני, בתוספת למכת חשמל ידידותית למשתמש, וכל זה צריך להתבצע ביד אחת כשהשניה על ההגה, אחרת הצפצפה די מאבדת את הערך שלה. לרכב אין קלאץ`- ומי קבע שצריך בכלל? ג`דר שלנו הוא טיפוס אינדבדואל בעל חשיבה עצמאית, והוא מבין שאין כל עניין בקלאץ` ברכב. סתם אביזר מגושם ומיותר. פשוט משקיעים עוד טיפל`ה אנרגיה עם מוט ההילוכים, והוא הולך לאן שהוא צריך בחריקה נוראית ומכאיבה. מכל מקום בתא הנוסעים מציצים חוטי מתכת קרועים, שנותנים לך תחושה כאילו הם היו יכולים להיות חיוניים ביותר במקום אחר ברכב. במנוע, למשל. את הרכב מתניעים במנואלה, שזה הדבר שיש לכל המטוסים האלה מהסרטים של מלחמת העולם ההשניה. האורות נדלקים באותה שיטה כמו הצפצפה. כך גם המגבים, אלא ששם יש גם אופציה ידנית (לתפוס אותם מתוך הרכב- קטע מצחיק שלא להאמין בכלל!!)

רוסית למתקדמים וכל מה שרציתם לדעת על בניית גר ולא העזתם לשאול:
 במשך יומיים אנו מטולטלים בג`יפ הרעוע, עם שירי ארץ ישראל הישנה והטובה. הנוף סביב בתולי, ומתחלף מקרקע וולקנית והרים נישאים, לנהרות שוצפים ועמקים ירוקים, בהם עיזים, פרות וסוסים רועים בנחת. בדרך אנו מבחינים בעדרים של עיזי קשמיר יפהפיות. כלבים תועים רודפים אחרי הרכב שלנו בנביחות שעמום. היקים מעבירים עלינו מבט אדיש בחלפנו לצידם. יום יפה. לאור השמש בשמיים, ניתן להבחין בעשרות ציפורים דורסות דואות להן בים התכלת, תרות אחר מזון ומים לצאצאיהן. גמלים שותים מן הנהר, וחלקם מקבלים את פנינו כשהבעת תדהמה מרוחה על פרצופם. רועי כל הזמן עסוק בלהסביר לאלכס כמה הוא אדיוט. ויטלי, מאחור, משמש כמתורגמן בינינו ובין הנהג ג`דר, כאמור. אלכס, גם הוא דובר רוסית מלידה, לא מורשה לדבר רוסית כלל, כיוון שרועי טוען שהוא עצבני מדי. אלכס כל כך נכנס לעניין הזה שויטלי הוא המתורגמן, שכשהנהג פולט איזו אמירה ברוסית וויטלי עונה לו, אלכס שואל את ויטלי: "מה הוא אמר?", "אדיוט!"- מפטיר רועי. אלכס מסמיק, ואנחנו כולנו מתפקעים מצחוק.

 ג`דר לא ממש יודע את הדרך. אנו תועים שעות בין הגבעות שבדרך לאגם הבאין נור (Bayan Nuur), שאליו פנינו מועדות. לעיתים הוא נעצר ליד איזו שלולית ומחווה בידו כאומר: "הנה, זה האגם". אלכס לא משתכנע ומקלל אותו ברוסית. לבסוף מגיעים באמת לאגם. הנהג מפנה פנים כעוסות לאלכס ויורה ברוסית: "נו, עכשיו אתה מרוצה?" ויוצא בטריקת דלת מהרכב. ישנה משפחה שעוסקת בבניית גר. הם רק הרגע פרקו את ציודם מהמשאית המשמשת למעבר ממקום למקום, ועתה הם אוחזים במוטות האוהל העצום, שכחלקי בדים, עורות ועצים פזורים מסביב להם. אני מיד מצטרף למסיבה.

לתחילת הכתבה

גרים קזחים

שלבי בניית גר:

1. פורסים מספר רשתות של עצים מצטלבים בצורת מעגל בגודל הגר.
2. כורכים רצועות שמחזיקות ומחזקות את הרשתות לצורת העיגול, עם כל הקשרים הכרוכים בכך.
3. מרימים בעזרת מוט ארוך עם שתי ההתפצלויות בקצה (כמו שתי אצבעות) -; אל העיגול שמשמש לגג האוהל. משם תצא ארובת התנור, ואל החורים שבצידיו (כ- 100 במספר) יחברו את המוטות שישמשו לתמיכת הגג. ( בחלק הזה לא הצטיינתי במיוחד- כשנדרשתי לדחוף את המוט לחור ולקשור אותו לרשת, תמיד הוא נפל לבסוף, כי לא קשרתי חזק מספיק או לא דחפתי את הרשת כראוי).
4. אחרי ששמים את המוטות, מצפים את האוהל במעין סדינים דקים.
5. אחר כך מצפים את כולו -; עד הגג -; ביריעות עצומות של עור מכוסה פרווה- מה שגורם לבידוד מקור של הגר. הרצועות הללו הזכירו לי מאוד במרקמן את הכפפה להחזקת העיט.
6. אחר- כך מניחים את השמלה- היריעה האחרונה והגדולה ביותר, עם החור באמצעה, על הגר. זוהי היריעה היחידה הנראית לעין מבחוץ כשמביטים על הגר.
7. מעל היריעה הזו פורסים מעין שמיכה גדולה מאוד ומעויינת שנועדה לסגור את הגג ולפתחו- תלוי יום/ לילה ומזג האוויר.
8. לבסוף, מקשטים את האוהל בכ- 8-10 שטיחים צבעוניים שנתלים על הקירות -; טוב גם נגד רוח וגם יפה.אחר כך ממקמים את התנור והארובה במרכז הגר.

הבנתם? אז בפעם הבאה שאמא שלכם אומרת לכם לסדר את הגר תדעו מה לעשות!!

הגרים הקזחים גבוהים ומעוטרים הרבה יותר מאלו של המונגולים במזרח. הם גם מסודרים יותר, בעיקר כיוון שהם נוהגים להשתמש במיטות עם רגלים, וכך הם יכולים לאחסן את חפציהם מתחת למיטות במשך היום, והגר נראה מסודר להפליא. מצד שני, אין להם רצפה, והם מסתפקים במצע הדשא הטבעי או בקרקע הקשה לצורך זה. באוהלים המונגולים הבחנתי לרוב בשטיחים או ביריעות ששמשו כרצפות.

 ביום הבא, השלישייה עוזבת אותנו, ואנו מתמקים ממש על גדות האגם, לצד משפחת חביבה שלא כל כך מבינה מה שני מערביים מקימים אוהל עלוב לצד הגר שלהם.הם, כמובן, מזמינים אותנו לתוך הגר, אך בניגוד לאחרים שקדמו להם, הם כל כך נהנים בחברתנו שהם טורחים ומכניסים אל הוידאו הישן סרט ישן בהרבה -; בשחור לבן, כמובן- על ג`ינג`ס חאן. נראה שהסרט הופק במונגוליה, כי התקציב, התסריט ורמת המשחק מאוד משתלבים עם התרבות המונגולית שהכרנו עד כה. תוסיפו לזה את העובדה שהשחקנים דיברו מונגולית, ותגיעו למסקנה המתבקשת. אנו מתגנבים על קצות האצבעות אל מחוץ לגר, ונמלטים מהשעמום האימתני הזה.

הסבא נותן לי סיבוב על סוסו הזקן מאוד. אני עולה ומתחיל לרכב, קולט רק אחרי מספר דקות רכיבה שאין לו בכלל רסן בפה ונבהל מאוד. כל המונגולים יוצאים מהגרים ומביטים במערבי המטומטם שמצליח לרכב על סוס חצי פראי בלי רסן. אני עוצר את הסוס איכשהו (כנראה שנמאס לו לנסות לנער אותי והוא נהיה רעב פתאום, תודה לאל!), יורד ממנו עם גב זקוף ופנים אדישות כאילו אני כל יום רוכב בלי רסן. אני אומר לכם, אם הם היו אמריקאים, הם היו מוחאים כפיים.

ברבורים, סוריקטות, עיט מוזהב, בזים, זאבים, דובים, מרמיטות, סנאים, אנפות, חסידות, כלבים , עיזי פרא, איילים, כבשים מצמר קשמיר, פרות, שועלים, גרבילים, עגור לבן, יקים, צרפרים, שורות גמלים פנורמיות על כל אוכף והמון המון סוסים. אגמים שמשתקפים בסגול, שקיעות אדומות וורודות וצהובות ששוקעות במזרח ובמערב במקביל, הרים לבנים ובוהקים משלג, נוף וולקני אדיר מול מרחבי אינסוף של דשא, יערות מהאגדות, אוהלים, גשם ושמש, ביצות ונהרות, הרים וגבעות ועמקים וגאיות. כאב וקושי ויופי ואהבה ועבודה קשה ושגרה והתמדה. אני מתחיל להיפרד מכם היום.

 הילדות הקטנות חובצות את הגבינה, הילדים מתאבקים, הסבתא מבשלת. האבא יצא עם הסב לרעות את הסוסים הרבים של המשפחה. האמא מחכה עם הצאן בצד השני של ההר, על שפת האגם. בערב, על פסגת הגבעה הסמוכה, מעל המים, הירח זורח מבין ההרים. במספר דקות של התקדמות הוא כבר ניצב, עגול, מלא ומואר במרכז השמיים. ההשתקפות של אורו במים מטילה את צללינו על העשב הרך. מחר נעזור לגברים באיסוף התבן לקראת החורף הקר. שיהיה לחיות מה לאכול. אולי נדוג לנו דג באגם, נשים על האש ונאכל אותו ככה, בלי שום תיבול או רטבים, ישר מאמא טבע. נבלה כאן שלוש -; ארבע שקיעות ונקום לזריחה אחת. נצחק, נרקוד, נשחק, נאכל, נשוחח עם המשפחה שבגר. נמצא ונמצה את כל האהבה שאפשר למצוא כאן, בפינה השקטה הזו של מונגוליה. נמצוץ כל טיפת מתיקות ושלווה שתינתן לנו מהארץ הקשה והקשוחה הזו, ונלך הלאה, נמשיך בחיינו, כשחיוך מלווה אותנו. ובכל פעם שניזכר במקום הזה, באי של שקט נפשי וחיבור עם הטבע, יעלו הזכרונות וההתמודדויות בחיינו יתפסו את מקומם הנכון, המתאים. מונגוליה, מה שנתת לי בחודשיים ישאר, נצור בנפשי, לעולמים.

לתחילת הכתבה

טיפים

חשוב!

 בחזרה מן המערב, תאלצו אולי להתפשר על הסעה לעיר ארדנט- היא נמצאת צפון-מערב מהבירה, אולן בטאר. ישנם יותר רכבים שמגיעים לשם מאולגי. מלון מומלץ בארדנט- יורדים מה"חאן בנק", ימינה אחרי מלון קריסטל. חדר זוגי -; 10,000 מטבע מקומי (זול מאוד!) טל`- 0135220741.

 טיפים על אולגי:

• מקלחות ציבוריות- נ ה ד ר ! ! תרוצו לשם. גם אם הלכתם על המלון היקר להחריד עם המקלחות בחדר- אין כמו חדר שלם של מי קיטור שורפים שלעולם לא נגמרים!! לעולם!!
• סוכנות Blue Wolf- אולי יש עוד כמה, אבל זאת הכי טובה. רכבים זולים יותר ממה שהם מציעים, ניתן להשיג בשוק המקומי. אגב, ניתן להוריד את הסוכנות לחצי מחיר לנסיעה, אם הם בין כה נוסעים אל היעד לאסוף מטיילים מהשטח. בדקו את העניין לפני שתקפצו לשוק.
• קניות- לא בדיוק עזריאלי, אבל בשוק ובסביבתו ניתן להשיג כל מה שתצטרכו למסע שלכם ,בעיקר בענייני מזון וציוד שטח. לא תמצאו שם אוכפים או כל ציוד סוסים אחר, לא אוהלים, ובבקשה תגידו לי שבנזיניה כבר הבאתם מהבית (או קניתם בנפאל).
• מלונות- באופן עקרוני, יש שני מלונות עיקריים שיענינו את העניים שבינינו. הם גם צמודים אחד לשני, גם בדרך למקלחות הציבוריות, וגם ממוקמות ממש מאחורי הדואר. אחד מהם משמש כבית בושת, וניתן להשיג בו חדר זוגי במחיר של כלום. האחר נותן חדרים במחיר די דומה, ויש לו גם חדר משותף, מה שעשוי לעניין אתכם גם אם אתם קבוצה גדולה, ובעיקר אם אתם מחפשים שותפים לנסיעה -; כדי לקצץ עלויות.
• נסיעות- יקר יקר יקר יקר, כבר אמרתי? הדלק במונגוליה יקר להחריד. כנראה היחסים שלהם עם מדינות ערב הרחוקות והקרובות לא משהו, ודופקים אותם בעלויות. מה שלא תהיה הסיבה- אתם משלמים עליה. אם חלמתם על ג`יפ שכור להתנייעות לכל אורכה ורוחבה של הארץ הבראשיתית, תחשבו שוב. חופשי זה לגמרי לבד, אבל יש מחיר לחופש.
• לדייט עם עיט- ישנם המון מגדלי עיטים במערב, אבל אם חפצתם בתמונה כמו שלי, עם עיט על היד, כדי להשוויץ לחבר`ה- להלן ההנחיות: מהמחנה של הטבאן בוגד יש ללכת צפונה, אל העמק המוקף בהרים מכל צידיו, ולהמשיך בקו ישר כמעט עד מחנה הגרים הבא (כשלושה גרים). שם יחכו לכם זאב ועיט מוזהב, שרק מחכים לתיירים עם מצלמות, וכמה שטרות כדי לעשות השלמת הכנסה.
• טבאן בוגד- ניתן לשכור גמלים וסוסים -; במחנה האמור לעיל, בימים כתיקונם. כמו כן, ניתן ורצוי לשכור מדריך לטיול אל האגמים או אל הרי השלג המתנשאים שממערב.

לתחילת הכתבה