משיאן לבייג'ינג
מצ`נגדו, כמו כולם המשכנו לעיר שיאן (Xian) כדי לראות את חיילי הטרקוטה, אך לפני זה היה לנו קרב משלנו. ערב לפני הנסיעה עשינו מעשה בל יעשה, הזמנו חדר מראש ושילמנו חלק מהסכום במין הסכם בין הוסטלים. התירוץ (או אולי סיבה) הוא כי האוטובוס מגיע מאוחר בלילה ואם אפשר שיאספו אותנו ועוד בחינם, מי אנחנו שנגיד לא. כשהגענו להוסטל, צלצלנו רק כדי לגלות שהם לא אוספים בלילה. טניא, שהפעם לשם שינוי, היתה פחות רגועה ממני, אמרה להם מה שאמרה, והם אמרו שניקח מונית על חשבונם. כשהגענו הם הוסיפו שמן למדורה כשהודיעו בחגיגיות שהחדרים היקרים מחכים רק לנו. שוב אמרנו לא וקיבלנו חדר במרתף ההוסטל שמזכיר תא כלא, רק יותר קר, וחולקים אותו עם אם ובנה הצעיר.
החיילים דווקא קיבלו אותנו מאוד יפה. כשהגענו לקופות, טניא הרגישה שקופה אחת זולה מחברתה, ללא שום סיבה נראית לעין. לאחר מספר ימים גילינו שבאמת שילמנו חצי מחיר. באתר, כמצופה קיבלנו חיילים והמון טקסטים באנגלית שבורה על כמה האתר מדהים וכמה הסינים הם העם המוצלח ביותר. היטיב לתאר זאת אחד הכיתובים שהסתיים במילים Amazing, isn`t it? נפעמים לגמרי חזרנו לעיר, ההמשך, יעידו אותם מעטי מעט שקוראים את הכתבות באמת היה מדהים.
העיר שיאן תיזכר כעיר ממנה לקחנו את הרכבת הראשונה שלנו בסין (מי שעמד, יכול לשבת). מהגבול הקירגיזי ועד עכשיו נסענו תמיד באוטובוסים. פסטיבל האביב שלח זרועות בלוח השנה ומחג המולד ועד לשבועיים אחרי ערב החג לא נמצא מקום ברכבות. מתרגשים הגענו לתחנת הרכבת שתיקח אותנו לבייג`ינג. בבייג`ינג, העיר הגדולה, מליוני תושבים ונראה כאילו כולם נמצאים בתחנת הרכבת- דוחפים, מושכים, צועקים ונצמדים. כולם בדרך החוצה בדיוק כמוך רק יותר ממהרים. כמה רגעים של התאפסות, וידענו, בעצם טניא ידעה, איפה אנחנו ולאן צריך להגיע לאוטובוס שיוביל אותנו לאיזור הכיכר המפורסמת למרגלותיה נמצא ההוסטל. הגענו, שמנו חפצינו ויצאנו.
באחד הפורומים קראתי שבבייג`ינג ישנה עיר תחתית, מקלט כנגד פצצת אטום, שהיה אמור בשעת הצורך להכיל אלפי אנשים. כיום הבתים מסביב הרוסים אולם הסבירו איך ניתן למצוא את הכניסה. האפשרות הראשונה וההגיונית היא שפשוט לא מצאנו את הכניסה עליה דובר בפורום. האפשרות השנייה היא שהיה צריך כנראה לעשות תיאום ציפיות עם הכותב. לאחר כשעתיים הסתובבות בין הריסות בתים, מצאנו את המקום ואפילו היה שלט באנגלית בכניסה לסוג של אתר סוג ז` שעולה לא מעט להיכנס אליו. תיירים שבדיוק יצאו מהמתחם סיפרו שיש שוק עבודות יד מתחת לאדמה. אז החלטנו להפסיק להתחכם והלכנו לעיר האסורה אחרי זה גם ראינו את גופתו החנוטה של מאו טצה טונג וכדי לסמן וי אחרון במדריך הטיולים גם התחמקנו באלגנטיות מסטודנטים פיקטיביים לאומנות. אחות של חברה של אמא של טניא (או בקיצור אחששח"אט) ששמה הוא האנה, גרה כבר 17 שנה בסין. אשה גרמניה שטיילה בצעירותה בסין והחליטה לבלות פה את חייה. היום היא מתגוררת בדירת יוקרה באיזור המאוד טוב של בייג`ינג, היא מספרת איך כשרק התחילה, גרה באתר בנייה בקרוואן בלי שירותים ועבדה כמזכירה.
את הערב העברנו בהקשבה לסיפורים מפי האשה המדהימה, שיכולה לעשות בית ספר בטיולים קשים כאלה שאף אחד לא עשה. יצאנו בידיים מלאות עם Phrase Books, אחד סיני והשני טיבטי שנשלחו על ידי סבא של טניא, וחבילת שוקולד מעולה כמתנה מהנה. בלי ששמנו לב עמדו להסתיים להם חודשיים בסין וצריך לחדש את הויזה. במשרד ה-PSB של בייג`ינג נאמר לנו שהם מאריכים מהיום בו הם קיבלו את הדרכון ומחזירים אותו רק לאחר שבוע. מי מכם הקוראים יוכל לפתור את החידה: כמה ימים מפסידים בויזה אם מאריכים אצלם את הדרכון?
מנזר שאולין וההר הצהוב
אמרנו שלום ולהתראות ולא שכחנו תודה ותפסנו רכבת לעיירה שנחאי-יוגוון (Shanhiguan), כי כולם יודעים שבמקום קטן מאריכים ויזה בקלות. כשהגענו התברר לנו שאין פה בכלל משרד PSB והוא מתחבא בעיירה שכנה, מרחק רבע שעה נסיעה. כך תפסנו שתי ציפורים שהיו על העץ: גם ראינו את החלק המזרחי של החומה וגם הגענו לאוקיינוס הפסיפיק. יום למחרת קמנו חוששים מעט שהמזימה לא תצלח והגענו בשעת בוקר מוקדמת למשרד ההגירה, שם קיבלו אותנו בחיוך והאריכו לנו את הויזה תוך חצי שעה. זה לא עזר, כי עמדנו ברכבת. אם כבר עלינו על מסלול מטיילים סטנדרטי, למה שנרד ממנו. נזירי הקונג פו במנזר השאולין מחכים ולא כדאי לעצבן אותם. הגענו לשם בזמן סופת שלג וכך נחסך מאיתנו תשלום הכניסה. המנזר היה סטנדרטי למדי, ההופעה מרשימה והאולם וסיפק מחסה אידיאלי מפני פתיתי השלג שהשתוללו בחוץ, עוד לפני שהספיק הנזיר הצעיר ביותר לבצע עוד קפיצה בלתי אפשרית בסגנון קרפדה או שהיה זה חברו ששבר חרבות על הראש.
בכל מקרה אנחנו כבר היינו בדרכנו החוצה מהאוטובוס שחוזר לעיר לויאנג (Louyang) יצאנו אל תוך הסופה באמצע שום מקום, להפתעתם של כל יושבי האוטובוס. כל זה בגלל שרצו לקחת מאיתנו יותר כסף רק בגלל שאנחנו תיירים, אז ירדנו, מקווים שיגיע אוטובוס נוסף שהגיע גם הגיע. הוא היה מהיר וחדיש יותר וגבה מאיתנו את המחיר האמיתי. הפשרנו בדרך להואן שאן (Huanshan), העיר ממנה אפשר להגיע להר הצהוב. בהוסטל פגשנו את טוני. טייוואני שעלה בנעוריו לקנדה והחליט לבקר בפעם הראשונה בסין. יתרונו העיקרי, חוץ מזה שהוא נחמד, היה שליטה מלאה בשפה מצד אחד, ואם רק רצה יכול היה לחזור ולהיות תייר מן המניין שלא מבין מילה במנדרינית. כשהוזמן להצטרף אלינו לטיול, שני הצדדים שמחו. ההר הצהוב הוא אחד מההרים הקדושים לסינים. כל אותם ציורים בהם נראים צוקים חדשים מהם יוצאים עצים מחטניים עטופים בערפילים צוירו בהשראתו.
כשיצאנו ביום המחרת לא הגענו ישירות לכניסה, אלא עברנו לפני כן במספר מפלים. עוד אתר שיש בו... מפלים וממנו אפשר לטפס להר הצהוב או לפחות לכניסה שלו. ההר מרושת במדרגות- כשמונת אלפים מדרגות בדרך למעלה ועשרת אלפים בדרך למטה. יצאנו קצת מאוחר ובשעת חשיכה לאחר שגם עברנו במפלים וגם טיפסנו מהם במשך שלוש שעות הגענו לכניסה. המלון שם היה יקר במיוחד והם לא הסכימו שניטע אוהל בחצר. מגורי עובדים נראו כפתרון מוצלח וכך היה. כמה פעמים "שלום", המילה היחידה שלמדנו, ודמיינו שאין להם בעיה שנישן על הגג בבית הדירות המשותף. שעות הבוקר הביאו איתם הפתעה לכולנו, גילינו שאת האוהל הקמנו בתוך קומפלקס ענק של חבלי כביסה לרווחת מצעי המיטה של העובדים והם גילו אוהל על גג ביתם. כיוון שמיהרו לעבודה לא יכלו לעשות כלום בנידון ואנחנו קיפלנו אותו מוקפים במבטי ההפתעה של העולים לגג.
בכניסה להר הצהוב, כמו בכל מקום בסין, המחיר לכניסה היה יקר מאוד. תעודת זהות שוויצרית, שהתחזתה לתעודת סטודנט, עזרה, וקיבלנו הנחה. אמנם לא של סטודנטים, אבל מסתבר שזה היה בדיוק יום או שבוע או חודש האישה הסינית והן מקבלות הנחה דווקא בהר הצהוב. עם תיקים גדולים, רגליים שטרם התאוששו מאתמול והרבה ציפייה, התחלנו לטפס את שמונת אלפי המדרגות בדרך למעלה שזה בערך כמו לטפס שמונים פעם להר משה. כשהגענו לחלקו העליון הכל נשכח, הנוף היה אדיר, מרשים, מדהים. השילוט, כרגיל, נוראי. לסינים יש מנהג- כל דבר יפה בזכות עצמו חייבים לתת לו גם שם: אבן חדה שעומדת על צוק היא "הקוף המתבונן", כמה כתמים על סלע הם "שלושים וארבע הסוסים". קשה להם לתפוס את היופי כפשוטו, תמיד הם יחפשו שם גם משהו נוסף.
מכיוון שיקר מאוד לישון במלונות האתר, הקמנו אוהל במגרש הכדורסל. בישול בכוהלייה הקפיץ את השומר, שבאמת ניסה להסביר שאסור להדליק אש, אבל אנחנו באמת לא הבנו. טוני כרגיל עשה עצמו והכוהלייה בשלה ממשיכה להרתיח מים, גם היא כנראה לא בעסקי המנדרין, היא בכלל שוודית. בבוקר חיכו לנו עשרת אלפים מדרגות, הפעם עם הפנים למטה, במחציתם ברכיי בקושי החזיקו אותי ובסופם חשבתי שהעסק לא יחזיק מעמד. הפורטרים, שחוץ מתיקים גם סחבו אנשים, חגו סביבנו כמו נשרים לפני טקס קבורה טיבטי.
ישבנו לאכול בעוד אחת מהמסעדות שבהן בוחרים מנת ירק ומקבלים הפתעה טעימה, תוך כדי שיחה שעסקה במיספרות עם האורות האדומים שפתוחות כל הלילה (אני חשבתי שאנשים מסתפרים פה הרבה, טניא הייתה קצת יותר ריאלית). טוני שאל אם אי פעם אכלנו STINKY TOFU. הפעמים היחידות בהן הזמנו טופו היו לרוב נפילה ואת אחיו המסריח, הכבשה השחורה של המשפחה לא יצא לנו להכיר, לפחות לא פנים אל פנים. כשהגיעה המנה היא לא ביישה את השם- צחנת אימים עלתה ממנה. נזכרנו במסעדה בבייג`ינג שבכל פעם שפסענו בקרבתה חשבנו מתי יסיימו את עבודות הצנרת. אני גם נזכרתי מה קורה כששני הכלבים שלי משוחררים ביחד ומחליטים לצוד סוסים. הם אף פעם לא הצליחו אבל את טקס ההסוואה וההתפלשות באורווה הם מבצעים כראוי. הייתי גם יכול לכתוב שזה כמו לדחוף את הראש לשירותים סינים, כמו לצלול לקישון או לחילופין לטפס לפסגת החיריה. טוני דווקא נהנה מכל ביס, אין לו מילים לתאר את האושר הזה.
