שמורת ג'יודז'אי גואו
ההרים היתמרו משני הצדדים, צבועים בירוק כהה, משטחי הירוק הופרעו רק על ידי צבעוניותם של הפרחים, אגמי טורקיז גדולים ניקזו אל קרבם נהרות גועשים, מידי פעם נראה עשן מיתמר מארובת בית אבן כפרי, באחו רעו סוסים ויאקים גדולים וצמריים, האוויר היה צלול וקריר והשמיים כחולים ללא עב, גן עדן עלי אדמות.
ואפשר גם:
האוטובוס היה מחניק והנסיעה התארכה עד אין קץ. לבסוף הגענו לעיר מלונות גדולה ושוטטנו שעה בין מלונות שהציעו חדרים במחירים מופרזים. מכל כיוון הציקו לנו רוכלים עם סחורתם, גשם ירד והרטיב את הכל, מאות אנשים הרעישו מסביב וחסמו את המדרכות שעליהן הלכנו, מכוניות צפרו ללא הפסקה. והאמת היא כמובן אי שם באמצע.
נסענו לצפון סצ`ואן לשמורת ג'יודז'אי גואו. בכלל לא היינו בטוחים שזה מקום טוב לנסוע אליו, ידענו שהוא יקר וצפוף ויפה, אפילו יפה מאוד, באמת שחשבנו לוותר, אבל היה יותר קל להשיג כרטיסים לשמורה מאשר ליעדים אחרים בצפון סצ`ואן אז נסענו. הנסיעה היתה ארוכה, אבל הדרך יפהפייה, המון ירוק, בתים קטנים מפוזרים בתוך הירוק, אנשים עם חזות טיבטית ודגלים, סטופות, יאקים. הטיבטים של סצ`ואן מקנים לאזור אווירה קסומה, אם כי שונה לגמרי מהאווירה בתוך מחוז טיבט. מצד אחד מרגישים שיש כאן יותר חופש תרבותי, אין מחסומים על הטיבטים מבחינת מבני דת ותלבושות ולא תמצאו במחוז סצ`ואן ערים סיניות מודבקות בתוך הנוף הטיבטי כמו במחוז טיבט ומצד שני, הטיבטים של סצ`ואן מאוד סינים ומאוד משתלבים בקיטש התיירותי.
האוטובוס עצר בעיר תיירותית מחוץ לשער השמורה. אומנם הכל כאן מלא בתי מלון וחנויות מזכרות, אבל כל הבניה היא עם מאפיינים טיבטיים. האבן שמשתמשים בה, הדגלים שמקשטים את הרחוב, והגדיל לעשות מלון אחד שבנה כפר נופש שנראה ממש כמו כפר טיבטי אמיתי או כמו הרובע העתיק בשיגטסה (Shigatse -; עיר גדולה בטיבט), כך שמאוד נעים להסתובב בעיר התיירות הזו. אנחנו כבר לגמרי באווירת סוף טיול, כבר לא חוסכים בכסף ומנסים להשתמש בו כך שהוא יקל עלינו את הימים האחרונים לטיול שנוטים להיות קשים. אז לוקחים מונית פעם ביום, לא מבזבזים שעות בחיפוש אחר החדר הכי זול, לא שואלים על כל דבר כמה הוא עולה, אלא נותנים שטר ומחכים לעודף, מנסים לתעל את המחשבות ככה שהם יראו רק את הדברים היפים והמצחיקים למשל -; נהג מונית עם מקטורן ומבט רציני, שכשנכנסנו לו למונית ראינו שהוא נוהג עם בוקסר מפוספס או טבח שהכין אטריות טריות למרק במיומנות שהשאירה אותנו נפעמים. ישבנו חצי שעה והסתכלנו עליו עובד וגם הוא הוחמא מזה או שפגשנו על הטיילת חבר`ה שמצלמים סרט ועמדנו להסתכל ובין הסצנות השחקנים צעקו לנו "הלו" וצחקו, והאנשים שצילמו אותם צילמו גם אותנו, התיירים האקזוטיים, או כשהלכנו בבוקר בדרך לכניסה לשמורה ומוכר כובעים אמר לרון משהו כזה: "היי בחור, איך אתה הולך בלי כובע קאובוי?" "אתה חייב מיד לקנות כובע קאובוי ולשים על הראש, כי איך זה יכול להיות שאתה לא רוצה לחבוש כובע קאובוי (מטופש) כשאתה נכנס לטייל בשמורה ולהצטלם בלי כובע קאובוי?" ואת כל זה הוא אמר כשהוא צועק עלינו בסינית... טוב, בסינית זה יותר מצחיק...
אחרי שעברנו את מוכר הכובעים המשכנו לתומנו בשביל, מדרכה מסודרת עם עשרות הולכי רגל, רון עבר ליד עובדת נקיון והיא, שכנראה הייתה בבוקר קצת קשה, רטנה עליו איזו נהמה מפחידה בתוספת ניפוץ מקל. עוד לא התאוששנו ממוכר הכובעים והזקנה הרוטנת והנה הגענו לרחבת הכניסה לשמורה. מוזיקה החרישה את אוזנינו. במרכז הרחבה התקיימה הופעה אומנותית של שירים וריקודים בלבוש טיבטי, במיטב הקיטש הסיני, פלוס תמונות עם בובות פנדה. בכל יום אחר הייתי מעקמת פנים, זזה שני צעדים אחורה ומחפשת מפלט שקט, אך הפעם החלטתי להתעלות והלכתי לצלם את הרוקדים. רון אפילו הצטלם עם פנדה... הייתכן שהרוח הסינית משתלטת עלינו? כדי שתהיו עוד יותר מודאגים אני אגלה לכם שקנינו מטריה, אולי בלי כובע קאובוי עוד יכניסו אותנו לשמורה אבל בלי מטריה? האמת היא שהמטריה התגלתה כדי שימושית, היא הגנה קצת מטפטוף הגשם ובעיקר עזרה לפנות מקום בשביל, להזיז את האנשים מהצדדים ואת הענפים מלמעלה והכי חשוב, זה משהו לעשות עם הידיים כשמצטלמים, כי אתם מבינים, בגוז`ייז`ו, מטרת הביקור בשמורה היא ללכת קצת על שביל קל מעץ מוגבה כדי שלא תתלכלך בבוץ, להצטלם עם נופים מדהימים ומטרת העל היא להשיג את התמונה המושלמת, כזו שתרצה למסגר ולתלות מעל המחשב שלך... זה מה שהסינים עושים עם התמונות שלהם.
אנחנו קצת חורגים פה מהכללים. קודם כל, אנחנו מתיישבים על השביל ואפילו לפעמים על האדמה שלידו רחמנא ליצנן (אלה לפחות המבטים שאנחנו מקבלים מהסינים שמסביב), שנית, אנחנו כל הזמן מפנטזים על לקפוץ לבריכות הכחולות האלו, מה שנשאר בגדר מחשבות בלבד כי לא ממש מותר, וגם קר וגם יותר מידי אנשים יראו אותנו שוחים ויעמדו לצלם אותנו, אז הפעם נוותר. והכי גרוע: אני מידי פעם יורדת מהשביל לשיחים כדי לעשות פיפי, ואם מישהו מהסינים היה יודע הוא עוד היה מתעלף. רון הלך לשירותים שיש פה וסיפר לי איך הוא נהנה להיות בשירותים כימיים שעשויים משקית וכשאתה מסיים היא נסגרת, נשאבת פנימה לאסלה ויש שקית חדשה מוכנה לבא אחריך, אני מסרבת בתוקף להתנסות בחוויה הזו.
ויפה פה, באמת מאוד, מאוד יפה פה. יש מעט מקומות בעולם שבהם יש כזה ריכוז של נחלים ומפלים ואגמים באזור קטן והשמורה מספיק גדולה כך שיהיה מקום לכל מי שרוצה למצוא פינה שקטה והכי כיף לעמוד ליד מפל גדול שמשפריץ רסיסים, לתת לשאון המים למלא את האוזניים ואז לזוז הצידה ולהקשיב לשקט שפתאום ממלא את הראש. במשך יומיים הסתובבנו בשמורה, רבצנו על מדשאות שטופות שמש כשמולנו אגם צלול וכשהשמיים התקדרו, התחבקנו מתחת למטריה. מצאנו שבילים ריקים מאנשים ונהנינו מהיופי של הטבע. בעיקר נהנינו, כי החלטנו לא לשים לב לדברים המעצבנים ובראשם למחיר המופרז שגובים על כניסה לשמורה. די בטוח שבתחילת טיול לא היינו משלמים אותו, ואם כן היינו נכנסים לשמורה, היינו בוכים בכל צעד על הכסף ששילמנו בכניסה, כך שבשבילנו, שמורת גוז`ייז`ו מתאימה לסוף הטיול.
לתחילת הכתבה
סונגפן
ואם בעניין הטיול בשמורה עדיין יש לי התלבטויות לגבי הכדאיות, הרי שהיעד הבא שלנו היה מדהים מכל הבחינות. לעיר קוראים סונגפן (Songpan) והיא מרוחקת שעתיים וחצי משמורת גוז`ייז`ו. כשהנהג הכריז סונגפן לא האמנו. היינו בתוך עיר מלונות ומרצ`נדייס שליד שדה תעופה. לא מצא חן בעינינו מה שראינו בחוץ ולא מיהרנו לרדת מהאוטובוס ואכן הנהג המשיך לנסוע עוד כ- 20 דקות והגיע לסונגפן האמיתית, ואיזו פנינת חן שהיא! עומדת באותה שורה יחד עם דאלי העתיקה וליג`יאנג שביונאן. רחובות מרוצפי אבן ובתים מעוטרים בסגנון בניה עתיק. ירדנו בתחנת האוטובוס, שם חיכה לנו אדם שהציע גסט-האוס ממש מעל התחנה, הביא לנו כרטיס ביקור של חברת טיולי הסוסים בעיר והמליץ על המסעדה שלו. יחס כזה לא פגשנו מאז לאוס, כי בסין אין התייחסות מיוחדת לתיירות זרה. אנחנו לא כוח כלכלי בשבילם, אבל בסונגפן המצב שונה. כאן זו מעצמה תיירותית זרה, מסעדות מערביות, שלטים באנגלית ובעברית ויחס מפנק, אז נכון שלרוב אנחנו מתעצבנים על הדרך שבה תיירות משפיעה על המקומיים ושבכל מסעדה כתוב "אחותי" על הקיר ויש סלט ישראלי בתפריט ובכל זאת, אחרי השבועיים הקשים שעברנו בסין, זה היה כיף להרגיש שדואגים לך.
ירדנו ברחוב הראשי של העיר והגענו לשער בחומת העיר העתיקה. החומה שמקיפה את סונגפן גדולה ומרשימה כמעט כמו זו של שי-אן (Xi-an) מצפון סין, אבל מאחר שיש כאן מעט תיירים היא עדיין בתהליכי שיפוץ ולא גובים עליה כסף, מקרה חריג ביותר בסין שוודאי לא יחזיק מעמד עוד הרבה זמן. טיפסנו לחומה, הלכנו קצת והבטנו על העיר היפה שמתחתינו. אני נמנמתי בשמש ורון, שההרים הירוקים מסביב קראו לו יצא לטייל. הוא טיפס למקדש שמשקיף על החומות וראה אותי ישנה על החומות, הוא התבונן בזקנים מתפללים, טיפס לתצפית על הר הקרח, פגש תיירים סיניים שמיד הזמינו אותו לאכול איתם ולמרות שביקשו בעקשנות, הוא סירב, הוא הלך על קו הרכס שמול העיר וירד בחזרה, עייף אך מאוד מסופק מהטבע הנקי והשקט שמסביב לעיר. אני בינתיים לא בזבזתי זמן כהרגלי, הלכתי לחברת הסוסים ורשמתי אותנו לטיול סוסים בן שלושה ימים לכיוון הר הקרח. בשלוש השעות בהן היינו בנפרד, דיברנו עם יותר תיירים ומקומיים מאשר בשבוע שלם, כי כשאתה מטייל לבד, כולם מרגישים יותר נוח לפנות אליך בשיחה ובטח בסין שהיא מדינה מאוד מארחת וסקרנית לגבי הזרים שמגיעים אליה. לקראת ערב מצאנו לנו מסעדה מקומית, דווקא לא אחת מהמערביות, ונהנינו מארוחת ערב, כוס תה ומשחק קלפים. טיול הסוסים התגלה כחוויה אדירה וכיף גדול שבא אחרי הרבה זמן שחיפשנו כזה. אבל נתחיל מההתחלה:
בבוקר חיכו ליד הסוכנות 30 סוסים לפחות, ולידם 30 בחורים מקומיים - בגדים בלויים, שפה גסה, יריקות, עישון, אבל... לב זהב. הקבוצה שלנו מנתה 8 תיירים: אנחנו, עוד זוג ישראלי שהתגלה כזיווג מוצלח ביותר, שני מדריכי טיולים עם ראש מאוד דומה לשלנו, שמצאנו איתם מיד נושאי שיחה שיספיקו לעוד ימים ועוד 4 סינים, שני זוגות, שאחד מהם היה זוג טרי בירח דבש. הם היו נשואים רק 6 ימים ומיד ראו עליהם שיש עוד הרבה חוסר בטחון בזוגיות שלהם. ראינו אותם מביטים בזוגיות הבטוחה והגלויה שלנו ושל הזוג הישראלי השני וקצת מופתעים או מהורהרים. בכל מקרה, היינו מאוד מופתעים מהרביעייה הסינית שיצאה לטיול מאוד לא שגרתי בשבילם ואכן הם עוד סבלו במשך הימים הבאים, כאב להם הגוף מהסוס והיה להם קשה ללכת וקשה לישון בטבע. אנחנו לעומת זאת, פרחנו. על כל תייר היה מדריך שדאג לו אישית לסוס, לאוכל ולאוהל. יחס אישי שבגלל מגבלת השפה לא תמיד קלע למטרה.
טיול סוסים ל'הר הקרח'
אחרי טיולים מאורגנים ומדריכים שאנחנו כבר פגשנו, המדריכים הפעם היו מנוסים יותר ובטוחים בעצמם. ניכר עליהם שהעבירו כבר אינספור טיולי סוסים כמו שלנו. שלושת הימים על הסוס היו די זהים בתבניתם. את שעות הבוקר, שנוטות להיות היפות יותר מבחינת מזג אוויר, מעבירים ברכיבה, כשבעליות רוכבים ובירידות תלולות הולכים ברגל. ההליכה משחררת את הגב, הברכיים והטוסיק שדואבים אחרי שעות רכיבה ארוכות. ביום הראשון טיפסנו מסונגפן שש שעות בנוף ירוק מדהים, פגשנו בדרך מקומיים בלבוש טיבטי מסורתי, חלקם על סוסים, חלקם רועי יאקים וחלקם עובדים בשדה. השביל גילה לנו נוף מהמם של פסגות ירוקות, פריחה עדינה ועמק שבמרכזו נחל זורם. בשעות הרכיבה אין כמעט הפסקות ולקראת שלוש הגענו למחנה. תוך 10 דקות המדריכים הרימו שלושה אוהלים, סככה מרכזית והדליקו מדורה. אנחנו שחררנו את הגב, פרקנו ציוד אישי והרמנו את האוהל שלנו. תכננו לצאת לטייל באזור, להנות מהנוף השקט, אבל בסוף מצאנו את עצמנו במשחק קלפים מול הזוג הישראלי השני.
בחוץ התחיל לטפטף ושמחנו על האוהל מעל הראש. השקיעה הגיעה מהר מהרגיל ואחרי ארוחת ערב, שכללה מרק חם וסמיך התפזרנו לאוהלים. ביום השני קמנו מאוחר. אף אחד לא מיהר, חיכינו לשמש שתעלה, אכלנו ארוחת בוקר שהמדריכים בישלו והגישו - תפוח אדמה ודלעת עם לחם מטוגן, זריקת פחמימות על הבוקר. עלינו על הסוסים, הפעם כשהאוכפים ריקים מציוד מרפד והתחלנו לטפס לכיוון פסגת הר הקרח. העפלנו במשך כשלוש שעות עד לגובה 4,500 מטר, כל עוד היינו על הסוסים לא הרגשנו את הגובה, אבל כל מאמץ קטן הביא להתנשפויות. הגובה העניק לנו נוף מקסים על העמק שמתחתינו. הסוסים טיפסו בשביל צר בהרים והשמש חיממה ממעל.
בשלושת הימים האלו מזג האוויר חייך אלינו והעניק לנו שמש מפנקת ונוף בהיר, תנאים מעולים שבמעולים, שבוודאי שיפרו עוד את הטיול המוצלח ממילא. כשהגענו לפסגה התפצלנו. אני טיפסתי קצת לכיוון הקרח, אבל הגובה הכניע אותי וויתרתי לפני שהגעתי ללבן. רון טיפס בכיוון אחר ומצא אגמי טורקיז שנחבאו ליד הפסגה, הוא תמיד מוצא את המקומות היותר שווים, אם כי הוא גם מוכן להשקיע יותר מאמץ בטיפוס.
אחרי שעה של אוויר פסגות התחלנו לרדת חזרה עד שהגענו למחנה. לקראת אחה"צ הרגשנו כל איבר בגוף שלנו. את הסוף כבר עשינו ברגל, מנסים להחזיר את ההרגשה בגב ובברכיים. אחרי היום השני כולם היו גמורים. רבצנו בשמש, שתינו בירות, שיחקנו קלפים ונהנינו מקמפינג מפנק ביותר. בין לבין נאנקנו מהגב או מהטוסיק. המדריכים הרגישו משוחררים יותר בחברתנו, שרו שירים ואפילו הסכימו לשחק במשחק מביש, שעינת הבחורה הישראלית השניה לימדה אותנו. אני אספר לכם, אם כי זה היה עוד יותר פתטי ומצחיק ממה שאני יכולה לכתוב: תוקעים מטבע בטוסיק והולכים הליכת ברווזים 10 צעדים ואז צריך להפיל את המטבע לספל. כולם שיחקו, המדריכים, אנחנו, אפילו רון והיה מצחיק, הרבה יותר מבדרך כלל. יש דברים שאנחנו שנינו לא יכולים ליצור ואחרים מצליחים בקלות כמו אווירה נעימה בין צוות לתיירים. זו לא הייתה יוזמה של המדריכים, אלא בעיקר של הזוג הישראלי השני שניחן ביחסי אנוש הרבה יותר טובים משלנו, ואיפה היו הסינים בינתיים? באוהל שלהם, במצב שבין עייפות לבכי מכאבים, הם באמת איתגרו את עצמם בטיול הזה. גם אנחנו היינו עייפים ועם השקיעה פרשנו לשק"שים.
היום השלישי כלל ירידה חזרה לסונגפן. גם הוא כלל 6 שעות רכיבה בדרך יפה עם שמש מחייכת וכשהגענו לעיר כולם שמחו לרדת מהסוסים אם כי גם חשו צער שזה נגמר, כי מאוד מאוד נהנינו. רון בהברקה גאונית פינק את הצוות ואותנו בארטיקים, הרבה יותר טוב מטיפ כספי, ומרוצים במיוחד התפזרנו.
אין ספק שטיול הסוסים היה מהמוצלחים שעשינו ובכלל כל השבוע בצפון סצ`ואן היה מוצלח, גם בגלל שבאמת השתדלנו להתעלם מכל מה שהריח מחוסר נעימות, אבל גם כי השמש חייכה אלינו ובאמת שהנוף של צפון סצ`ואן מקסים. בסונגפן מצאנו טבע בתולי כמו שכמעט לא רואים במזרח, בלי גסט האוסים, בלי מסעדות, בלי רוכלים ובלי עומס של תיירים, רק אנחנו, הנוף והגוף החזק של הסוסים. השילוב הזה העלה חיוך על פנינו למשך שלושה ימים רצופים.
סונגפן - סיכום
שלושה דברים מייחדים את סונגפן ממקומות אחרים בסין:
1 - הנוף מסביבה - הרים ירוקים, פריחה עדינה של אדום וצהוב וסגול, מעט חרקים כי היא ממוקמת גבוה, הר מושלג אחד כל השנה וחורף מושלג לגמרי מסביב, וכל היופי הזה לא מוסתר תחת כבישים ועומס שבילים ואין תיירות סינית כמו בכל אתר אחר. הנוף של סונגפן נשאר כמו שהוא במצב מאוד טבעי ונקי וכמעט ואין למצוא מקומות כאלה בסין המודרנית.
2 - נקודת החן השניה של סונגפן היא העיר העתיקה עצמה. בתי לבנים, חומה גדולה שמקיפה אותה, רחוב קניות מסוגנן, טיילת, גנים וזוהי כל סונגפן. אין כאן גם חלק מודרני שבולע את הרובע העתיק, אלא כל העיר בנויה בסגנון אחיד, כך שנוצרת אווירת רחוב שונה מבדאלי או בליג`יאנג. האווירה יותר אותנטית ונעימה לעין ולאוזן ותענוג להלך ברחובות העיר. ממש כמו שתענוג ללכת בטבע שסביבה.
3 - הייחוד השלישי של סונגפן הוא שהיא המקום היחיד בסין בו תמצאו המון ישראלים, צעירים ומבוגרים. איכשהו, כולנו מתנקזים לשם ולכל מי שפגשנו היה חיוך על הפנים מהעיר הזו. אז אם אתם מחפשים את ישראל בסין, סונגפן היא מקום מוצלח ואולי היחיד למצוא אותה, אותנו.
עזבנו את סונגפן עם חיוך על הפנים ועם המלצה חמה, חמה לכולם, לבקר בה.
