מגיעים לשיאן
נתחיל בהתחייבות מהכותרת: תשמעו. כל מה שאני כותב פה זה סיפורים על גבי סיפורים. כל קשר בינם לבין המציאות עובר דרך המסננות המעוותות שלי. אני אמנם משתדל לדייק, אבל הסיכוי שזה יקרה הוא קלוש. אין לי שום כוונה, יכולת ובעיקר רצון להיות הגרסה הצעירה והמגניבה של "לונלי-פלאנט", אז קחו בעירבון מוגבל בבקשה את כל ההמלצות/מחשבות/ניתוחים/צילומים. גם אם זה נשמע נכון, מה שאני כותב זה לא סין. אני כותב את מה שבא לי ועושה לי טוב. תעשו עם זה מה שאתם רוצים, אבל בזהירות. מקווה שתהנו.
עזבנו את הסינים אי שם בגשם של שאולין. ביום שהסתובבנו במנזר החליטו השמיים להראות לנו את כוחם, לאות הזדהות עם מופע הקפיצות-חרבות-עיקום חניתות-שבירת ברזלים של הנזירים. אחרי התלבטויות רבות אני מחליט להמשיך הלאה ולא להתאמן באחד מבתי הספר המפוזרים על צלע ההר. עדיף לי להשקיע את הכסף והזמן בשיעורים בשמבאלה, בית הספר האהוב שלי בישראל. למה? שאלה טובה. משהו באווירה כאן. הכסף, ההייפ התיירותי. הם באמת עושים דברים יפים. לשבור ברזל על המצח על הבוקר דורש קצת יותר מכוס קפה ונודלס לפני. אבל אני מגלה שלא בשביל זה באתי. לא יודע למה כן באתי, אבל ממשיכים לצעוד.
בדנגפנג (Dengfeng) אנחנו יוצאים מהמלון לתוך שוק לילה סוער, שנבנה תוך דקות ברחוב מולנו. עשרות דוכני אוכל צבעוניים. באחד הדוכנים המשפחתיים אנחנו מצביעים על כל הירקות שאנחנו רואים וזוכים מיד לארוחה מופלאה, מוקפצת בווק מול עינינו. בבוקר אנחנו חוזרים באוטובוס ללויאן, אהובתנו הישנה. גולת הכותרת שנחשפת לאור היום - מגוון מרתק של חנויות לאביזרי מין, כולל כל מיני דברים מעניינים מסיליקון, ברחוב הראשי היוצא מתחנת הרכבת. אנחנו משיגים כרטיסי רכבת לשיאן, לרכבת שיוצאת תוך שעתיים, לדרגשי ההארד-סליפר, בלי בעייה. סוג של נס, לפי מה שמספרים הספרים. המוכרת אפילו דיברה אנגלית. אולי זה סימן שנכון לנו להמשיך הלאה משאולין. ברכבת אני שוקע לתוך "העבד" של בשביס-זינגר, היישר מהבגרות בספרות של שחר. ערפל מוחלט בחוץ, עצים ואיכרים, בדיוק כמו בסיפור יעקב וואנדה-שרה אהובתו. סיפור של צדיק וחוטא, על בחירה והשלמה ואמונה וקבלת הדרך. עולם של רוחות ושדים וכשפים, עולם של פעם. ומה מספרים אחד לשני האיכרים שאני רואה עכשיו מחלוני? באיזה עולם הם חיים? ובאיזה עולם אני? המון חלומות אני פוגש בלילות בסין, נשזרים אחד אחד למציאות מעורפלת. איפה הייתי ועם מי דיברתי. מה מציאות ומה אשלייה? גם חשבון הימים מתבלגן לחלוטין. איזה יום היום?
מגיעים לשיאן (Xian). עיר ענקית. המערב נמצא כאן בגדול. על רוב החנויות יש שלטים באנגלית. מקדונלד`ס ו-KFC בכל פינה. משכננו הנוכחי הוא Bell Tower Youth Hostel, שנמצא בכיכר המרכזית של העיר - כיכר מגדל הפעמון (יכולתם לנחש את זה לבד, לא?). הוסטל מערבי, כולם מדברים אנגלית. שני תאומים ישראלים מארחים לנו לחברה בחדר. אנחנו מסתובבים קצת ברובע המוסלמי של העיר בערב, מחפשים לשווא משהו לאכול. בבוקר קופצים לראות את לוחמי הטרקוטה המפורסמים, שחפורים באדמה ליד קברו של אחד הקיסרים, 50 ק"מ מזרחה מהעיר.
למרות אזהרות הלונלי-פלאנט לגבי מיניבוסים מתחנת הרכבת אל הטרקוטה, אנחנו מוצאים אחד שמוכן לקחתנו שם עבור 5 יואן, בנסיעה של 30 דקות. טוב, הלונלי הזהיר בעיקר ממחירים מופרזים וזמני נסיעה שערורייתיים דרך מלכודות תיירים, אז אנחנו שמים נפשנו בכפנו וקופצים על ההזדמנות. ואיזו הזדמנות שזו הייתה. קודם כל הסבר - המיניבוסים האלה הם בגדול הגרסה הסינית למוניות שירות. תמיד יש מקום לעוד אחד, ובטח שלשלושת שקי העצים שהוא סוחב איתו. הדבר המעניין השני הוא שהמיניבוס אמנם לקח אותנו לטרקוטיים, אבל עשה זאת דרך מרבית פרברי שיאן. עברנו בכל שכונה נידחת בעיר (ויש שם כמה נידחות במיוחד). חווייה מעניינת, ללא ספק. הלונלי הפעם צדק, אבל מהסיבות הלא נכונות, כרגיל. בסוף הגענו. הלוחמים עצמם - קשתים, פרשים, חיילי רגלים - רובם ללא ראש ונשקים, אכן עשויים טרקוטה, אני יכול לאשר עכשיו (טיפ חשוב מאוד לגבי תעודת סטודנט בכניסה - ראה טיפ מספר 1 לכתבה זו). אלפיים שנה הם עומדים שם ומחכים. טוב, הגעתי. אפשר להתחיל את המסיבה.
בערב אנחנו עוד מספיקים לבקר בפגודת אווז הבר הקטנה, שמוחבאת היטב ברחובות העיר - עדיף לשאול הרבה בדרך איפה זה, כי לבד זה מאתגר למצוא. במיוחד אם קונים אוכל בכל חנות בדרך כמו שאנחנו בילינו את ההליכה. לפגודה יש גם אחות גדולה (פגודת אווז הבר הגדולה. את זה כבר באמת הייתם צריכים להבין לבד.), ועוד מוזיאון היסטורי שאני לא ראיתי, אבל שחר ביקר לבדו ביום שאחרי. ביום השני בשיאן אני קם בלי חשק מיוחד לזוז. עוד עלינו על אוטובוס בדרך למוזיאון, אבל אני מחליט לעצור. שחר ממשיך ואני נשאר לבד עם המקומיים. יושב בשמש ולא עושה כלום. משהו במסע הזה מרגיש לי לא טוב. אני כל הזמן בתנועה, ממקום למקום, אבל זה מרגיש לא נכון. כאילו המסע מתמסע לו כל הזמן בלעדיי. לאן אני נוסע? כאילו מבחוץ אני זז ומתקדם ומבפנים אני נשאר אי שם מאחורה, נגרר אחרי רכבות ואוטובוסים, במין מירוץ לא ברור אחרי פרס נעלם. רק להשיג עוד תחנה. לגלות לעוד מקום חדש.
די. אני עוצר. חולם. מסתכל. נהנה מכל שנייה. אחרי זמן מה ניגשים כמה סינים ומתחילים איתי. למה רק סינים ולא סיניות לעזאזל? מדברים. הם לא יודעים מילה באנגלית, אבל לא מפריע להם לנסות ועוד לבקש את המייל שלי. דווקא מצחיק. אני זורם עם האווירה, אולי לאחד מהם יש אחות חמודה. העקשן מבין החבורה עוד ילווה אותי קצת ברחובות שיאן, ויתעקש לתת לי את מספר הפלאפון, בעוד אני חושב: "אחי היקר, פנים אל מול פנים אנחנו לא מצליחים לתקשר מילה אחת. מה בדיוק אתה מצפה שיקרה במייל?". את ארוחת הצהריים, אחרי שנה וחצי של התנזרות מבחירה, אני חוגג במקדונלד`ס. כן כן. "איך נפלו גיבורים" יהיה במקום. גם קינות, שופרות וכל החגיגה. לפחות הצ`יפס היה לא רע. בערב שלפני אפילו הזמנתי סטייק במסעדה סינית-טייאוונית שמגישה פסטה איטלקית וסטייקים אמריקאיים, ליד צלחת אורז וירקות. אני מתקלקל בדהרה, ללא ספק.
וושאן
את שיאן אנחנו עוזבים ברכבת לוושאן (Wushan). פה כבר יש חידוש מרענן: הלונלי פלאנט לא מכיר בעיירה הזו. לא שמע עליה. היא אמנם נמצאת במפת המחוז (סין מחולקת למחוזות, כיאה למדינה שגדולה פי 600 בערך מישראל. בייג`ין היא מחוז בפני עצמה, פינגיאו נמצאת בשאנשי-Shanxi, שאולין נמצאת בחנאן-Henan, שיאן בשאאנשי-Shaanxi, ו-וושאן נמצאת בגאנשו-Gansu), אבל חוץ מזה הוא לא מפרט, ובטח לא על ה"מקדש המפואר הנחבא בלב ההר" (Lashao si), שמבטיח המדריך המתחרה של שחר - הראף-גייד. גם הוא לא מקדיש לה יותר מדי מילים, ואנחנו מחליטים שזה סימן מצוין. לא מוזכר בספרים+אף אחד לא מדבר אנגלית+אין שום מידע על לינה ואוכל? זה המקום בשבילנו. אז עולים על רכבת ומתכוונים לרדת באמצע הכלום ב-23:00 בלילה, עם הרבה אמון וחששות ממה שנמצא.
חששות? לישון בתחנת הרכבת? הצחקתם את הסינים. תוך דקה קופצים עלינו עשיריית נהגי מונית. אנחנו הולכים עם אחד ומגיעים למלון מפואר שמחירי החדרים שלו מתחילים ב-160 יואן ללילה. מה טוב שהמלון ריק (כנראה לא העונה) ופקידת הקבלה מתחילה להתמקח עם הצעה של 100 יואן. נו באמת. לא ידעה למה היא נכנסת. רק מרחמים נעצרנו ב-80 (40 ש"ח סה"כ, 20 לאחד). החדר עצמו הוא המפואר ביותר שפגשנו בסין. המיטות רכות, השירותים ממש עובדים ויש מים חמים. (טיפ מספר 2 לכתבה - וושאן ולומן).
בבוקר אנחנו יוצאים לחפש את המקדש הנחבא בהר. אחרי הליכה נמרצת לכיוון תחנת האוטובוס אליה כיוון אותנו מקומי. אחרי מספר קילומטרים מתברר שהוא בכלל בעיירה השכנה - לומן (Luomen), ואנחנו קופצים על האוטובוס העירוני (קו מספר 1, היחיד באיזור. כל 5 דקות בערך. 1 וחצי יואן מקצה אחד של וושאן לקצה השני של לומן). משם מתמקחים קצת את דרכנו להר ובסוף לוקחים את אחת הריקשות הממונעות המצחיקות שלהם (20 יואן כיוון אחד. עוד 10 חזרה). פחונית על 3 גלגלים שנתקעת באמצע הדרך ומאלצת אותנו לדחוף קצת. בסוף אנחנו מגיעים למקדש, שאכן נחבא בהר. רק אנחנו ועוד איזה זוג היסטוריונים סיניים מבקרים. הרוח מערבלת את פעמוני הרוח בצורת העטלף. מקסים. המקדש עצמו קסום ולא נראה מהקרקע, מוחבא כולו בין הסלעים. מה שלא תורם כלכך להסוואה הינם פסלי הקיר בגודל 50 מטר שנמצאים על ההר ממול. בודהות, אריות, נמרים וצבאים בגודל בית שנמצאים שם גם מכמה מאות אחורה. בין ההרים אני מתייחד לרגע עם מתניה, חבר ילדות שנולד יום לפניי ונהרג בדיוק היום לפני 4 שנים בג`נין. פעם כתבתי שאת חיוכו אשא עימי למשעולי הרים בנפאל. והנה אני כאן. את עיניי צדה אבן אדמדמה ואני מכניס לכיס, מתנה לקברו שבקיבוץ. מתניה ראבינסאן. איש טוב. מתגעגעים.
גשם מטפטף פתאום כשאנחנו יושבים לארוחת צהריים. אחרי קצת הלוך-ושובים בין תחנות הרכבת של הערים (הרכבת הבאה יוצאת רק מלומן, אנחנו מגלים כשהתחנה בוושאן נפתחת לבסוף. אי אפשר לקנות כרטיסים בשלט רחוק. חייבים להגיע לאותה תחנה.), אנחנו משיגים כרטיסי ישיבה בלבד, ולא סתם אלא אפילו הארד-סיט, האיום הגדול, שפירושו בעברית "תנאי מעברה. יותר עדיף לרוץ ליד הרכבת", מחר בבוקר ללאנז`ו (Lanzhou), תחנתנו הבאה. האיום הגדול מתגלה להפתעתנו כנעים למדי. הכרטיסן (שדרך אגב, לא בדק לאף אחד את הכרטיס. האם כל העניין של הכרטיסים פה הוא בכלל אשלייה? שווה לבדוק) אפילו, שימו לב למידת אי הסבירות של הפעולה הבאה: אסר על מישהו לעשן בקרון. נראה לי שאפילו הסיני היה מופתע. את הנסיעה אנחנו עוברים בקלילות, אבל שום דבר לא מכין אותנו למה שנפגוש בלאנדז`ואו...
לאנדז'ואו ולינשיה
לאנדז`ואו אמורה להיות תחנת ביניים בלבד, בדרך לשיאחה (Xiahe), עיירת כפר ברמה הטיבטית, הנקודה המערבית ביותר בטיול שלנו. מלאנז`ו יש שלושה אוטובוסים ביום לשיאחה. ב- 7.5/8.5 בבוקר וב-2 בצהריים, ואנחנו בונים על זה של 2. מהרכבת אנחנו יורדים ב-12:45, אבל בתחנה המרכזית של לאנז`ו, מאחר והרכבת לא מגיעה לתחנה המערבית שממוקמת ליד תחנת האוטובוסים הדרומית, ממנה יוצא אוטובוסינו. התלבטות קצרה עם עובדי התחנה ואנחנו קופצים על מונית לתחנת האוטובוס (הוא רצה 20 יואן. הלכנו על מונה ויצא 17). אבל שום דבר לא הכין אותנו לבאות.
תחנת האוטובוס הדרומית מתוך השלוש של לאנז`ו (והפסקאות הבאות לא מיועדות לנשים בהריון ו/או ילדים רכים, למרות שאני משתדל מאוד להיות הוגן ולא להשמיץ), הינה נקודת היציאה לכיוון דרום. אין דרך יפה להגיד את זה, אבל ננסה: די מגעיל, במילים יפות, זה מה שהולך כאן. בניסיון לקנות כרטיס לשיאחה, אנחנו נאלצים לדחוף פיזית הצידה את עדת הספסרים שצועקת למוכרת שלא למכור לנו כרטיס (כדי שנקנה אותו מהם במחיר מופקע). כאן עוזרת העובדה ששחר (1.86 ביום טוב) גבוה בראש וקצת ממרבית הסובבים. לא נותרו כרטיסים לשיאחה, ואנחנו מצליחים לבסוף לקנות כרטיסים ללינשיה (Linxia), וממנה בתקווה להגיע לאוטובוס לשיאחה עוד הערב. אם נצא מהר יש סיכוי שנגיע על הקשקש אל האוטובוס האחרון.
איזה קשקש ואיזה נעליים. בשעת היציאה אנחנו ועוד שניים היחידים על האוטובוס. הנהג מחכה עוד כרבע שעה ואז יוצא באיטיות החוצה, דרך כמות נכבדה של פקחים שמעבירים עוד קצת זמן ללא תכלית מסויימת. בשעה הקרובה אנחנו עתידים לעבור על אותה פיסת כביש מחוץ לתחנה מספר פעמים (כולל סיבובי פרסה במרכז הכביש). מה שקורה בחוץ בינתיים הוא שעדת הספסרים/נציגי ארגון הפשע המקומי/אלוהים יודע מהו תוארם הרשמי (וזוהי לא הגזמה ספרותית:) פשוט גוררים אנשים לתוך האוטובוס. בעיניי הנדהמות ראיתי זוג צעירים קורעים ילקוט בי"ס מילדה בוכה בשביל לגרור אותה ואת אמה בעקבות התיק מאוטובוס אחד לאחר. זקנה נמשכת החוצה ממונית ונישאת על הידיים תוך צעקות. מאבקים על תיקים בין אנשים מבוגרים לאורך עשרות מטרים, כולל דחיפות, צעקות ומכות. די מדהים. שחר עולה לאיטו בלהבות ומתחיל בשלב מסויים לצעוק על הנהג בתנוחה מאיימת בנסיון לשנות את המצב. המצב מצידו מסלים במהרה כשהחבר`ה למטה מזהים את שחר והנהג ומצטרפים למסיבה. תוך שניות מגיע איזה "בורר" בחליפה, מרגיע את הנוכחים, ומשחרר לדרכו את האוטובוס, שהתמלא בינתיים לחלוטין. (טיפ מספר 3 לכתבה).
בהמשך הדרך הנהג מצידו יפגין נהיגת שטח שבטח התאמן עליה רבות בפלייסטיישן שלו, הספסרים עוד יעצרו פעמיים להעלות רוכלים ומקבצי נדבות לאוטובוס תמורת עמלת בקבוקים בחינם לעצמם, ויאספו את הכסף מכל הנוסעים שלא שילמו לחברת האוטובוסים כמונו. די מזעזעת כל הסיטואציה, בייחוד כשרואים את כמות הפקחים/שוטרים שעומדת במרחק של 20 מטר, בתוך התחנה, עיוורים למתרחש. מאפיה? מערב פרוע? אתם אמרתם. לי אסור להשמיץ את המקומיים, אבל אתם צריכים לשמוע את האהבה של שחר אליהם.
טוב, את הלילה אנחנו מבלים בשמחה רבה בלינשיה, ואתם באמת לא רוצים לדעת את הפרטים. בבוקר הבא אנחנו מגיעים כבר ב-8:20 לתחנה, לקחת את אחד האוטובוסים שיוצאים "כל חצי שעה" לשיאחה. אהמ. סוג של מערב פרוע כבר אמרתי? אז הנה. את האוטובוס אנחנו מוצאים מהר. הנהג מצידו מסמן בשמחה שיוצאים ב-10. ולא, אף אוטובוס לא יוצא לפני. שחר הולך לחפש אוכל ואני נשאר עם התיקים ללמוד סינית מהספר. אחרי כמה דקות אנחנו מתחילים לנוע. לשאלותיי הנהג וחברו מסמנים: "שנייה עושים פה סיבוב.". אני מתחיל להעלות עשן. הסיבוב מסתיים במשרד התחבורה המקומי, בו, תאמינו או לא, הם מעבירים את האוטובוס טסט. כשאני והתיקים בתוכו. הזוי לחלוטין, ללא ספק. חוזרים לתחנה עד 10:15 באמת. שחר נמצא בריא ושלם. מתברר שהיה אוטובוס שיצא ב-9:30 לשיאחה, אבל הוא העדיף לחכות. לא נספר על תלאות הנסיעה, והיו כאלה, ולא על הנסיון התקיף של עוזר הנהג לגבות מאתנו מחיר משולש, ולא על הגבורה, הכוח והבטחון העצמי המדהים שהפגנו, גם לנוכח נסיון זריקת התיקים החוצה. רק נגיד שאנחנו ניצחנו, אם אפשר לקרוא כך לנסיעה של 4:30 שעות למרחק של 100 ומשהו קילומטר. לזכותם יאמר שהכביש תחת בנייה ברובו. לזכותנו ייאמר שהגענו, אחרי יומיים מתישים משהו, לשיאחה.
שיאחה
שיאחה ממוקמת בקצה המערבי-דרומי של מחוז גאנשו ומהווה למעשה מרכז עלייה לרגל של טיבטיים בודהיסטיים, מפלג הכובע הצהוב (יש פלג כזה ויש כובע כזה, למרות שהם לא הולכים איתו ברחוב. נראה כמו משהו של שר-אלף רומאי, רק צהוב). זה כבר לב ההרים שעוד קצת מערבה יהיו טיבט, אבל אנחנו לא מאמינים בגבולות באמת, נכון? הדרך לשיאחה עוברת בהרים נידחים למדי. הכל חום בדרך. העצים חומים, העלים חומים, האבנים, האדמה, האוויר. חום כהה וחום בהיר וחום אפור וחום שחור וחום ירוק. כאילו משהו התקלקל במסנן הצבע והשאיר רק צבע אחד לצייר איתו את התמונה. כשאנחנו מגיעים לעיר כבר יש שמש חמימה ושמיים תכולים. ההרים עדיין חשופים מהחורף. מתברר שהאביב והפריחה קורים פה בעצם בקיץ. זה קצת מעלה סימני שאלה על טיול האופניים לשדות הדשא שתיכננו למחר, אבל עוד נראה.
מטיילים קצת לאורך הרחוב היחידי של העיירה ונוחתים ב"טארה גסטהאוס", עליו ממליצים שני המדריכים. הממ. מעניין מה המצב בשאר המלונות, אם זו ההמלצה. 50 יואן לשניים בחדר של ארבעה, מקלחת רק בקומה הראשונה (אנחנו בשלישית)... לא נוראי בסך הכל. העיר דווקא משתבחת בבישול טיבטי-סיני-מערבי על פי השמועה, ואני חוזר לילדות עם הרבה כוסות תה בחלב, פנקייקים ועוף חמוץ-מתוק. תבדקו את קפה "וונטזו" (או משהו דומה - מדבר אנגלית שוטפת ואפילו קצת עברית, מגיש אוכל מערבי, ברחוב הראשי באמצע, קומה שנייה שלט ירוק גדול. בכלל יש פה עניין עם קומה שנייה בלי שילוט. גם קפה האינטרנט שהצלחנו למצוא מתוך 4 קיימים מוסתר ככה.) ואת מסעדת "גסאר" GESAR, שנמצאת ליד קיר המנזר - אחלה אוכל סיני וטיבטי, די זול.
בערב כבר מתחיל להתקרר למדי, ואנחנו קמים בבוקר לתוך הפתעה משמחת: הטמפרטורה צנחה ב-30 מעלות בערך מאתמול. אנחנו אוספים את כל האומץ הזמין ויוצאים לסיור מודרך במנזר, רק אנחנו, צרפתי חביב ונזיר טיבטי דובר אנגלית. טיפה קר, ואני שואל את שחר לשלום אצבעות רגליו. הוא עונה שכשהן יחזרו להכרה הוא ישאל אותן. אני עונה שכל מיני דברים מסתוריים עפים באוויר מולנו והוא בתגובה אומר שלא יכול להיות שלג, הרי אתמול באותה שעה היינו עם חולצות קצרות בשמש. אני מסכים, ואכן, תוך שעה כל הרחובות מלאים בכמה עשרות סנטימטרים של שלג. אני מת על שלג. המנזר עצמו מוקף במה שנקרא גלגלי תפילה. המאמינים הטיבטיים הולכים לאורכן (תמיד בכיוון השעון!) ומסובבים אותן, תוך מלמול תפילות. בתוך המנזר יש, הפתעה הפתעה, המון פסלים של בודהה. האמת שכבר הבנו את הקונספט, אי שם בבודהה ה-327. טוב. השלג אמנם חביב, אבל ישלח אותנו כנראה דרומה, לכיוון סיצ`ואן, כבר מחר בבוקר. אולי נגיע למקום חם. למרות שנראה לי שהסינים מנסים להתחכם עם העניין הזה של החורף טיפה יותר מדי, אתם לא חושבים?
ורגע לפני סיום, הנה הפרוייקט שאיתו נינט כבר מזמן הייתה מוציאה דיסק, ושירי מיימון מצליחה למצוא שמלה במידה האמיתית שלה:
פרוייקט המילה היומית בסינית. והיום: מספרים!
יאללה, לחזור אחריי, כמו בכיתה א`: אחד (1) אי (yi ואפשר גם יאו yao), שתיים (2) אר (er ואפשר גם ליאנג liang), שלוש (3) סאן (san), ארבע (4) סי (si), חמש (5) וו (wu), שש (6) ליו (liu), שבע (7) צ`י (qi), שמונה (8) בא (ba), תשע (9) ג`יו (jiu), עשר (10) שי (shi).
הסינים גם סופרים באצבעות: 1 עד 5 כמו כולם. 6 זה האגודל והזרת מונפות. 7 זה כל האצבעות נוגעות אחת בשנייה כמו מקור או תנועה של "עוד רגע", רק מאוזן לקרקע. 8 זה אצבע ואגודל מונפות כמו אקדח. 9 זה "ר" קטנה עם האצבע. עשר זה שתי האצבעות של שתי הידיים באיקס.
את כל המספרים מאחד עשרה אומרים פשוט שי-אי, שי-אר, שי-סאן וכו`.
עשרות זה לפי בניין X-שי: אר-שי, סאן-שי, סי-שי וכו`. 21: אר-שי-אי, 22: אר-שי-אר וכו`.
מאות זה עם באי (bai) בסוף: אי-באי, ליאנג-באי, סאן-באי. (מאתיים אומרים ליאנג-באי ולא אר-באי. גם אלפיים. אל תשאלו למה)
אלף זה צ`יאן (qian) בסוף: אי-צ`יאן, ליאנג-צ`יאן...
תקציר מנהלים:
איפה?: דנגפנג, לויאן, שיאן, וושאן, לאנז`ו, לינשיה, שיאחה.
מה?: סיגריות ומכות בכל חלל סגור בערים ממש לא הצלחה (לויאן, לאנז`ו, לינשיה), שיאן בסדר, וושאן ושיאחה קסומות.
שווה לבוא?: וושאן ושיאחה באמת יפות. הבעיה שבדרך יש את כל הערים הנ"ל. תעשו את החשבון לעצמכם. יש מצב שעדיף לדלג דרומה.
