הקדמה
נסעת למדינה שחשבת שהיא הכי לא נגועה בעולם ופתאום אתה מגלה שזה לא מה שחשבת. ולא, לא ממקומי, לא ממונגולי למוד החיים המסורתיים הקשים, אלא מזר, יותר מזה -; מאיש עסקים, שבא לעשות כסף, אבל עושה קצת יותר. בלי יומרות, בלי שהוא יבוא להציל את העולם, רק לעשות קצת כסף וטוב אם הוא יכול על הדרך. ככה פתאום אתה מגלה כמה מונגוליה קרובה אליך. יותר משחשבת, כמה המערב נכנס לפה, כמה האנשים רוצים פה את אותם דברים ופוחדים לאבד את אותם דברים. פתאום, במדינה שבה אתה רואה שמיים כל היום, נפתח לך אופק שלא ראית אף פעם.
טקס שאמאמנים מפתיע
החלטנו על יום חופש. להעביר את הזמן בצורה שקטה ולהתאושש מהטרק, שכלל 130 ק"מ בערך ב- 5 וחצי ימים עם תיקים כבדים. הסימנים נראו על כולנו -; נמרוד הרגיש רע, לי ולרנה כאב. תכננו ללכת עם החבר`ה מהאוניברסיטה לראות שוק איזורי בעיירה שהם ארגנו. הבעיה הייתה שאנחנו היינו היחידים שתכננו ללכת לשם. השוק לא התקיים, כנראה שהם שומרים כוחות לנדאאם הממשמש ובא. היה נראה שאת שאר הזמן נעביר בכלום טוטאלי, אבל אז הגיעה בשורה מכיוון קנט והשאמאנים. מסתבר שהפגישה שלהם הייתה מאוד מוצלחת ולכבוד זה הם החליטו להעניק לקנט וקליף (הפרופסור של החבר`ה ממונטנה) טקס שאמאן וכולם מוזמנים. לא להאמין, אבל סתם ככה יצא לנו לראות טקס שאמאן אותנטי!
לקראת הערב התכנסנו בבקתה שנמצאת במתחם האוהלים של המונטנים. תוף עור הצבי (או חיה דומה) עמד כבר שעות קודם לחימום כדי שיהיה מתוח טוב לקראת הטקס. כולם נאספו וישבו לאורך 3 קירות, כשהרביעי נשאר פנוי בשביל הטקס. אחרי השקיעה הכל היה מוכן והטקס התחיל.
רק הקדמה קטנה -; השאמאניזם הוא פחות או יותר הדת הרווחת מחוץ ליישובים העירוניים במונגוליה. במרכז הטקס עומד השאמאן שמזמן רוחות לטובת ברכות, עזרה ומענה על שאלות. במקרה של מונגוליה, שהשאמאניזם בה הוא אנימיסטי -; ז`תומרת מבוסס על חיות, השאמאן מזמן רוחות שמייצגות את החיות באיזור -; במקרה של מונגוליה -; קוקייה, סנאי אדמה, זאבים וכו`... הוא עושה את זה על ידי כניסה לטרנס בעזרת התוף וריקוד. התוצאה -; משהו שמזכיר סרט על אינדיאנים, שזה לא במקרה, כי המקור של האינדיאנים הוא אנשים ממרכז אסיה שחצו את הגשר היבשתי לאמריקה כשזה היה קיים. לפי הבנתי, השאמאנים נחלקים לכל מיני סוגים, השאמאן המדובר במקרה הזה, הוא שאמאן לילה ופנים (בניגוד ליום וחוץ, לדוגמה).
השאמאן נעזר בשני עוזרים שביצעו איתו את הטקס. הוא התחיל לשיר מעין מנטרות ולרקוע ברגליו כדי להכנס לטרנס. עוזריו בינתיים הפשיטו אותו מהדל (המעיל המסורתי) שלו והלבישו עליו את החליפה של הטקס -; ג`קט כחול עם סרטי בד משתלשלים מהשרוולים כדי לדמות נשר (למרות שזה נראה קצת כמו חליפה של אלוויס). הם הסירו את מגפיו ושמו לו נעליים אחרות, הורידו את כובעו ושמו מסיכה שכיסתה חצי מפניו ולמעלה היו מודבקות לה נוצות שונות. כשהוא היה סופית לבוש -; הגישו לו את התוף והוא החל להלום בו תוך כדי מלמול המנטרות וריקוד. כך זה המשיך יותר מרבע שעה (אולי אפילו חצי שעה) עד שהוא היה מוכן להתחיל בטקס.
הוא המשיך בריקודים תוך כדי השמעת קולות של חיות -; "קוקו!" של הקוקייה, קולות מציצה של הסנאי, נחירות של חיה לא מזוהה ויללות זאב רנדומליות. אז בחרו זוג מהקהל, הושיבו אותם מולו והוא החל לרקוד מולם ולהלום מולם בתוף. נמרוד, שישב כשהוא חוסם קצת מדלת הכניסה, אולץ לעבור מקום כיוון שהשאמאן הולך לגרש רוחות רעות החוצה עוד רגע ואסור שמישהו יקבל אותן בדרך. נמרוד זז ורגע קצר אחרי זה השאמאן באמת ביצע פעולת השלכה לכיוון הדלת. כשהשאמאן סיים עם הזוג הראשון ניתנה לו קערת חלב, הוא שתה ממנה ואחר כך היא הועברה בין כולם. אחרי זה הודלקה סיגריה והוא לקח ממנה שכטה ואז העביר אותה בסיבוב, כאשר צריך קודם להצמיד אותה למצח ואז לקחת שאכטה (או רק להצמיד אם אתה לא מעשן). בא הזוג הבא -; קליף וקנט וקיבלו את הברכה. בתרגום ספונטני, הסבירו לנו שהרוחות רואות בעין טובה את כל מה שהם עושים שם ומזהות את קליף וקנט בתור אנשים טובים. הוא סיים איתם והקטע עם החלב והסיגריה חזר. אז התיישב מולו זוג מקומיים ולפתע הוא הוציא שוט קטן והחל להצליף באחד מהם, תוך כדי שהוא מעודד אותו לקבל את זה כמו גבר.
מאוחר יותר הסבירו לנו שהוא בא שתוי לטקס ונענש על זה. הבאה בתור הייתה ג`ן. כשהיא התישבה מולו, הוא הוציא מין כלי קטן ששמים בין השפתיים ועל ידי פריטה על חתיכת מתכת באמצע ותנועה של הלשון והלחיים מנגנים במין קולות "בוינג בוינג". אחרי כן הוא הצליף בה קצת. אולי סתם בשביל הכיף, אין לי מושג למה באמת. ככה המשיכו עוד כמה זוגות עד שהגיע הזמן לסיים את הטקס. העוזרים החלו להפשיט אותו מבגדי הטקס כשהוא לאט לאט יוצא מהטרנס, ונראה כאילו הרוחות מסרבות לעזוב אותו כיוון שהוא קצת התנגד להפשטה וההלבשה וצעק "איחה איחה איחה" (אחר כך תרגמו לנו שזה משהו כמו -; אני בא ברוחו של הסוס). בסוף הוא הולבש וחזר להיות אדם רגיל ומיד אחר כך, כל מי שישב מולו מהמקומיים ישר בא לשאול אותו מה המשמעות של מה שהרוחות אמרו והוא ישב והסביר באריכות.
הלוואי שהייתי יכול להגיד לכם שזאת הייתה חוויה חזקה, אבל אני לא יכול. היא כן הייתה מעניינת מאוד, אבל גם מצחיקה והזויה מאוד. מה שכן היה חזק מאוד היה לראות את המקומיים. למרות שהם יצאו ונכנסנו כל הזמן, ראו את האמונה החזקה שלהם ואת היראה מהרוחות בעינים שלהם ובשפת הגוף. ראו כמה זה אמיתי בשבילם. יותר מזה, חבר`ה שעבדו עם המשלחת ממונטנה והם אנשי העיר הגדולה, אולן באטאר, דוברי אנגלית, בחורות שרואים שהיו מעדיפות לבלות במועדונים בעיר במקום להסתובב בחור הזה -; ראו שזה העיר משהו עמוק בתוכם. שכמה שהם חיים חיים מודרניים, יש עדיין משהו בתוכם שקשור מאוד למסורת ולא יכול אלא לכבד את האיש הזה ולפחוד ממנו.
בערב עוד הספקנו לדבר קצת עם קנט ולשמוע על השאמאנים. מסתבר שזה בכלל לא המקצוע שלהם. כן, הם עושים את הטקס למקומיים תמורת כסף, אבל ביומיום הם רועי צאן, בעלי משפחות וכך הם מתקיימים.
אחרי הטקס, שלהערכתי ארך יותר מ- 3 שעות, ראינו את השאמאן יושב, מותש לגמרי, בקושי מסוגל לעשן אפילו. הוא יושב לידנו. איש קטן, זקן ושחום, פרצוף מקומט, חולצת פלנל מכופתרת, מגפי עור, כובע בוקרים, תשוש. רק לפני רבע שעה הוא קפץ, תופף, שר, דיבר בלי הפסקה לשעתיים לפחות. אנשים בהו בו בהערצה, אימה, תמהון. מקומיים ששמעו ובאו -; רק לראות, אולי לקבל ברכה, אולי לקבל תשובה. סטודנטים ומלומדים מונגולים, דוברי אנגלית, עדיין מאמינים בפנים, במהות המונגולית שבתוכם. רק לפני רגע הוא היה ענק, הוא היה חיה, הוא היה מנהיג. האם זה היה אמיתי? האם התיפוף על העור המתוח, המזמורים החוזרים, התלבושת -; האם זה באמת מביא את רוחות החיות לתוך השאמאן? מאמינים או לא מאמינים, בשבילו זה היה אמיתי לגמרי, אפשר לראות את זה על הפנים התשושות שלו.
החיפוש אחר הסוסים
למחרת כבר היינו נחושים לעשות משהו כדי להעביר את היומיים שנשארו לנו עד הנאדאאם. לפחות רנה ואני. נמרוד עוד הרגיש לא טוב. ביררנו בגסטהאוס על סוסים והתברר שהיה יקר מדי לטעמנו. אני הייתי נחוש לא לתת לזה לעצור אותנו והצעתי לרנה לצאת לסיבוב סביב העיירה, לאתר סוסים ואת הבעלים שלהם ולנסות לארגן השכרה. התחלנו צועדים ברחבי העיירה לכיוון פאתיה. הסתובבנו במישורים שסביב העיירה ולא מצאנו כלום -; לא אנשים וסביר עוד פחות -; לא סוסים. רק פרות מדי פעם. איך יכול להיות שאנחנו לא מוצאים סוסים במונגוליה? היחס בין סוסים לאדם פה הוא 1:13 לעזאזל! כמעט ונואשנו אבל אז לקחנו פנייה לכיוון קצה אחר של העיירה ולפתע התגלו לפנינו שני סוסים קשורים ליד בקתה. דפקנו בעדינות על דלת הבקתה והצלחנו לתקשר טיפה עד שהם הבינו שאנחנו מעוניינים לדבר איתם בקשר לסוסים. ישר הפנו אותנו לגר הסמוך ושם ישבנו עם אב המשפחה, בחור כחוש משהו, ובתו, סטודנטית לרוסית באולן באטאר. מדהים לגלות שעדיין יש מקומות בעולם שבהם יש חשיבות גבוהה ללימוד רוסית. היא ידעה גם קצת אנגלית והראתה לנו מחברות לימוד אנגלית שלה. זה היה די מצחיק -; הרבה מילים שבחיים לא יבואו לידי שימוש במונגוליה והרבה משפטים שלא תשתמש בהם אם לא תהיה מדריך תיירים או קונסול בערך.
מהר מאוד הוגשו לנו תה ועוגיות גבינה קשות והצטרף לשיחה מורה האנגלית המקומי. במאמצים משותפים הצלחנו להעביר את כוונותינו -; לשכור 2 או 3 סוסים (תלוי אם נמרוד ירגיש טוב), עדיף עם אוכפים רוסיים, למחר בבוקר (אותו היום כבר התקדם מדי) ושאנחנו רוצים לרכוב בלי מדריך. אב המשפחה לא רצה לתת לנו לצאת לבד עם הסוסים והסכים להצטרף ללא תשלום. הצלחנו גם לסכם על מחיר טוב של 3000 טוגרוג לסוס. אחרי זה עברנו לשיחת חולין מתובלת בלא מעט צחוקים הודות לחוש ההומור העצמי המונגולי -; דיברנו על הנאדאאם ואז שאלנו את אב המשפחה אם הוא מתאבק ("בוח" תוך כדי סימון של תנועות נשר בידיים). הוא צחק ואמר שלא ואז הצביע על אשתו (שהייתה עבת בשר הרבה יותר ממנו) ואמר שהיא כן. אף אחד לא נעלב וכולם צחקו כהוגן. מרוצים ואופטימיים חזרנו ובישרנו לנמרוד את החדשות.
למחרת בבוקר נמרוד החליט להצטרף אלינו. הגענו מהר בשעה היעודה לגר וגילינו רק שני סוסים, למרות שאמרנו להם להכין שלושה, על כל מקרה. גם אוכפים מערביים לא ממש היו. שאלנו אותם לגבי השלישי והם נראו קצת נבוכים וסימנו לחכות שנייה. לפתע ראינו את אב המשפחה מגיע עם סוס שנראה יותר כמו סוסה בהריון עם שביעיה ברחם. תוסיפו את זה לאיך שנראו שני האחרים והגענו למסקנה שסידרו לנו אחלה שלישייה -; השמן, הזקן מת וה... הוא נראה בסדר, אז היינו חייבים לנחש שזה המשוגע. אמרנו להם שיחליפו את השמן, אבל הם אמרו שזה מה שיש. עוד תוכנית שלנו התקלקלה. אני כבר לא הייתי מסוגל לשבת במקום ויצאתי לבד עם קצת מים לסיבוב בעמק. צועד לבד, חושב על הרבה דברים, זה היה ממש מהנה. הפעם גם בדקתי טוב טוב שאני שם לב לאן אני הולך, הפעם אין שום ואן שיבוא לחלץ אותי. העמק הזה נפרש עד האופק, תחום בהרים.
עליתי על גבעה קטנה להשקיף על הסביבה והצלחתי לראות את מה שניחשתי שהוא חלק מהדיונות ששמענו עליהם. את האגמים המלוחים שבקצה העמק לא יכולתי לראות. הלכתי עד לדיונות וגיליתי דיונה בגובה מטר וחצי, קצת מאכזב אחרי הגובי, אבל בכל זאת, דיונה בנוף שממש לא קשור אליה. מאזור הדיונות היה נראה לי שאני מזהה אגם קטן אז הלכתי לכיוונו. בסוף זה היה מקום שהייתה בו פעם שלולית גדולה שהתייבשה בינתיים. הלכתי על על האדמה היבשה ובדיוק באמצע שקעתי עם כל הנעליים לתוך בוץ כחלחל שמעיד על כך שמדי פעם עוד יש שם מים. הנעליים שלי נראו עכשיו כאילו דרסתי דרדסים. אני בתגובה עשיתי תמונות פרסום מעולות לחברת הנעליים שלי -; הנעליים עם הבוץ, עם הנוף של האדמה היבשה ועוד תמונה עם הדשא הירוק ליד. הסתובבתי לחזור, בדרך עצרתי על גבעה קטנה וניסיתי לדמיין את האגם שהיה שם. במקום ראיתי ענני גשם מתקרבים. התחלתי מאיץ את צעדיי, אבל קצת לפני רנצ`לחומב הצליח הגשם לתפוס אותי. רטוב ועייף חזרתי לגסטהאוס, מוכן לקראת הנאדאאם השני שלנו.
שוב החופש הזה. מחליט ויוצא, צועד מחוץ לגסטהאוס אל המישור. בוחר כיוון והולך -; כשהשביל הולך איתי, אני הולך איתו. כשלא -; אני נוטש. הולך כמו ילד היפראקטיבי עם הפרעת קשב חמורה -; כל דבר גורם לי לשנות כיוון -; זוג עגורים, גבעה גדולה, דיונות קטנות, נצנוץ מים. עולה על גבעה -; מולי נפרש כל מישור דרקהד (Darkhad Depression) -; מרנצ`לחומב ועד ההרים שמחביאים בתוכם את אנשי הצטאן והגבול הרוסי. מדהים לחשוב שכל זה היה אגם פעם, חסום בקרחון, אינסופי אבל עדיין לא קרוב לגודל של חופסגול. מדמיין לעצמי אותי יושב על גבעה בלב האגם, רק ראשי מבצבץ מחוץ למים. אולי אפילו זה לא. הייתי ממשיך במישור הזה לעולמים, אם לא היה בא הגשם.
משתתפים בנאדאאם
בנאדאאם הזה אני ונמרוד שמנו לנו מטרה -; להשתתף בתחרות ההיאבקות. בשביל זה פנינו לקנט, שכבר הבנו שהוא אדם מאוד מוערך באיזור. לכבוד הנאדאאם הוא אפילו הסתובב עם כוכב שריף על החולצה, שהתברר לנו שזהו אות מיוחד של ממשלת מונגוליה על תרומה מיוחדת לתיירות. הוא ישר ניגש למזכירות ודאג לרשום אותנו. אחר כך, עיינו בלוח הזמנים וגילינו שבנוסף למקצים הסטנדרטיים של האבקות, חץ וקשת, מירוצי סוסים, רכיבה מסביב לחביות נוספו גם שח והספורט המסורתי המונגולי -; כדורעף. ישר דאגנו גם להירשם לטורניר השח. נמרוד גם דאג להירשם לחץ וקשת ולנסות לארגן קבוצת כדורעף עם המונטנים. אחרי שבמיני נאדאאם ניצחתי את אחד הזקנים במשחק ידידותי, חשבתי שבשח יש לי אולי קצת סיכוי להביא כבוד לישראל.
הכל כבר היה מוכן -; האצטדיון הקטן (רמת ליגה א` בארץ) מקושט כולו, עם זירת ההאבקות במרכז, כל הדוכנים מלאים במרכולות שנעו משתייה קלה, לממתקים, לחושור וגולאש ולפריטי לבוש שונים והנאדאאם התחיל למרות שאיך שהוא הצליחו לפסוח על טקס הפתיחה. אנחנו זזנו בין מירוצי סוסים, לצפייה בהיאבקות ולמשחקי שח (שבאופן בלתי צפוי הפסדנו בהם בעקביות, כאשר נמרוד כל הזמן טוען שמרמים אותו). לבסוף הגיע תורנו להתאבק. בסיבובים הראשונים מתאבקים מול ילד קטן ואחרי הריקודים המסורתיים של המתאבקים (הנפנוף בידיים וכל זה) אני ניגשתי אל אחד הילדים, הרמתי אותו, הנחתי אותו בחזרה בעדינות וזכיתי לעשות את ריקוד הניצחון הנשרי. נמרוד, לעומת זאת, קיבל בהתחלה ילד קטן אבל רגע לפני הקרב החליפו אותו באיזה בן עשרה שסיים את הקרב בכך שהוא הפיל את עצמו על נמרוד. נמרוד שוב טען שדופקים אותו.
כך עבר לו היום -; מירוצי סוסים (האמת, ראית אחד, ראית את כולם) ומשחקי שח. באמצע אחד המשחקים שמתי לב שמתחיל הסיבוב השני של ההיאבקות. ניגשתי לברר מתי תורי ואז אמרו לי -; אם אתה כבר פה, בוא. הפעם קיבלתי כבר מישהו יותר רציני -; הייתה לו את החולצה המסורתית (אז מה אם הוא לבש ג`ינס). אחרי כמה שניות ראשונות של מאבק על אחיזה הוא הצליח לתפוס אותי טוב וחזק ואחרי כמה שניות נוספות מצאתי אותו מעליי ואת הרצפה מתחתיי. קיבלתי את הטפיחה בתחת והבנתי שקריירת ההיאבקות שלי נקטעה באיבה. בלב כבד חזרתי להפסיד בשח. שאר היום הראשון של הנאדאאם עבר בלי אירועים מיוחדים מדי. את המקצועות שלא היו במיני נאדאאם במורון שמרו ליום השני. בערב עוד הספקנו ללכת לקונצרט ב"בית העם" שבמרכז העיירה. האמת שהיה ארוך ומאכזב -; שירים דביקים בידי זמרים לא מוכשרים, ריקודים סטייל סוס, ניסיון כושל לשיר שירה גרונית וניגון על איזה כלי נגינה מקומי מלווה במוזיקת טכנו. על המסיבה שאחרי הקונצרט כבר וויתרנו.
היום השני כלל בתוכו, כאמור, את המקצועות שעוד לא זכינו לראות. מרשים במיוחד היה מירוץ החביות -; המתחרים עולים על סוס ודוהרים במהירות מקסימלית אל עבר שלוש חביות שמסודרות במשולש. המתחרה הקיף כל חבית ואז חזר לכיוון נקודת ההתחלה כשבדרך יש חתיכת בד שמונחת בתוך חצי בקבוק על האדמה. תוך כדי דהירה, היה על המתחרה להתכופף כמעט עד נפילה מהסוס ולשלוף את פיסת הבד מן הבקבוק. לא מעט מהמתחרים הראו קצת בעיות של מיומנות, כאשר הסוסים שלהם במקום להקיף את החבית, פשוט עברו על פניה והמשיכו לעבר האופק. יחידי סגולה הצליחו גם לשלוף את הבד מהבקבוק וכמו שקנט הגדיר את זה "מי שניצח זה היחיד שיש לו סוס עם מספיק שכל להבין מה הוא אמור לעשות."
תחרות הקשתות, לעומת זאת, לא הייתה מרשימה במיוחד. הקשת היחידה באיזור הייתה קשת מסחרית-מקצועית (שקנט, זהירות, הפתעה, תרם). המטרה הייתה בקבוק שסומן בסס"ל (סרט סימון לבן) מסביבו. רוב המתחרים לא הצליחו לשלוח יותר מחץ אחד מהחמישה שלהם לכיוון המטרה (שדרך אגב, עמדה בדיוק בדרך למירוץ החביות מה שגרם לכך שצופים שונים כמעט נפגעו, כולל ג`ן והסוס שלה ואחד המונטנים שקיבל חץ עם ראש שטוח לתוך הרגל -; לרגל שלום). נמרוד אפילו היה די קרוב באחד החצים שלו, אבל לא יותר מזה. בינתיים התנהל גם טורניר הכדורעף ותחרויות ההיאבקות המשיכו. איכשהו, אנשי השח נעלמו. אנחנו לא הצרנו על זה יותר מדי. ופתאום התחיל לרדת גשם, משום מקום, בלי אף אזהרה. מבול.
פתאום אנשים מתחילים לרוץ לכל הכיוונים, לתפוס מחסה. הנאדאאם פג כלא היה, כל האצטדיון מתרוקן, אנשים מסתתרים מתחת לגגונים של הדוכנים. לפני שעתיים היה חם, אחר כך נהיה סגרירי וברגע אחד -; השמים נתנו את כל מה שהיה בהם -; גשם עז עם רוחות שמנשבות במהירויות גבוהות. במרכז האצטדיון נשארו רק שני מתאבקים ושופט, נרטבים עד לשד עצמותיהם בלבוש המסורתי המינימלי. כולם מסתכלים עליהם מבעד למחסות נאבקים עוד דקות ארוכות, נרטבים, עד שאחד נופל וגם הם רצים, בלי גינונים טקסיים מיותרים, להתייבש.
לבסוף הגיע הזמן לסגור את הנאדאאם עם גמר ההיאבקות הגדול. כרגיל, גמר ארוך ומתיש וקצת משעמם אבל הזוכה היה אחד מעובדיו של קנט, שכבר שנים מנסה והפעם הוא סופסוף הצליח. מותש לגמרי הוא עומד ומקבל את הפרס -; סייחים צעירים (שגם אותם קנט עזר לממן), בתוספת ברכה חמה מקנט ומהמושל האזורי שהסתובב כל היום עם קנט וגם דאג לארגן הסעה למורון למחר לקנט ולנו. המקומיים בהחלט יודעים להעריך את כל מה שקנט עושה בשבילם.
חזרה למורון ושינוי בתכנית הסוסים
אחרי פרידה מהמונטנים בערב יצאנו בבוקר (קבענו ל- 8, אבל כמובן שזה היה יותר כמו 10) במיני ואן עם קנט, המתורגמנית שלו (למרות שהוא יודע לנהל סמול טוק לא רע במונגולית) ושלושתנו. הנסיעה היא קשה ומטלטלת יותר מתמיד והחדשות הטובות -; היא תהיה ארוכה. לפחות 12 שעות. למה לפחות? כי כבר אחרי כמה שעות נאלצנו לעצור. מסתבר שחלק מהברקסים לא תקין או יותר נכון חסר וצריך להשלים בכפר על הדרך. משלימים וממשיכים ואחרי כמה שעות נוספות מצאנו את עצמנו, ממש לא רחוק ממורון כבר, תקועים בלי דלק. המנהג של הנהגים המונגולים הוא למלא בדיוק את כמות הדלק שהם יזדקקו לנסיעה, לא טיפה יותר. בעיה אחת -; מד הדלק לא פעל אפילו במכונית אחת שנסעתי בה במונגוליה. עצרנו וחיכינו ואז קנט שלף בקבוק של וויסקי גרנטס והתחיל לחלק שלוקים כדי לעודד את המצברוח. בסוף, ג`יפ חולף הסכים למכור קצת דלק לואן והצלחנו להגיע עד לבאטה, לא לפני שלימדנו את אחד משני הנהגים איך להתחיל עם בחורות באנגלית, באמצעות המתורגמנית של קנט.
עכשיו נוצרה לנו בעייה -; נותר שבוע עד הנאדאאם הגדול במורון שאנחנו רצינו לראות ואין לנו כל כך איך למלא אותו. החלטנו שוב לחזור לאופציית הסוסים ולנסות לשכור בסביבה. באטה כמובן ישר אמר שהוא מכיר עם מי לדבר ואמר שינסה גם לבדוק עם המשפחה של אחיו, שיש לה סוסים, אם אפשר יהיה לארגן משהו. במהירה מגיעה לשם בחורה אחת עם אחיה. הוא מדריך הסוסים והיא דוברת אנגלית ועבדה פעם בתיירות אז היא תתקשר ביננו. אנחנו ישר מעמידים את התנאים שלנו -; אנחנו רוצים אוכפיים רוסיים, אנחנו רוצים לרכוב לבד ולקח חדש -; אנחנו רוצים לקחת קודם את הסוסים לבדיקה. הוא לא היה מוכן לתת לנו לבד, המחירים שהם רצו היו גבוהים מדי ולא הסכימו להתפשר והבחורה כל הזמן מסבירה לנו שאנשים חוששים מגנבי סוסים ושזה לא איזור תיירותי ובגלל זה יהיה קשה לארגן אוכפים ולא ייתנו לנו לבד. המשא ומתן לא התקדם ואנחנו התחלנו להרגיש שעוד תוכנית שלנו נופלת והתחלנו לנסות לחשוב מה לעשות. דיברנו על לתפוס רכב למקום קצת יותר תיירותי ולנסות לשכור שם. בינתיים הסתפקנו במדידה של דלים ממרכולתה של גברת, שבאטה הביא אחרי שמלמלתי לידו שהייתי רוצה לקנות דל. בסוף אפילו סיכמתי איתה שהיא תתפור לי עד הנאדאאם ג`קט דל (כמו דל, רק באורך של ג`קט) תמורת 30,000 טוגרוג. גם נמרוד סיכם דבר דומה. רנה הסתפק בכובע צמר.
למחרת בבוקר -; חדשות טובות. האישה של הסוסים התקשרה ואמרה שהם מסכימים לתנאים שלנו. סיכמנו שהם יבואו לאסוף אותנו יותר מאוחר ונראה את הסוסים ואת הרכיבה נתחיל מחר. בינתיים החלטנו לצאת לסיבוב בשוק השחור במטרה לטעום עוד פעם מהפרישקי שכבר עלה למעמד מיתולוגי בקרב שלושתנו אבל דווקא המסעדה של הפרישקי הייתה סגורה. אז החלטתי להתנחם בבוטז אבל במקום של הבוטז לקח להם שעה להכין, אז קמתי והלכתי והסתפקתי, עוד פעם, בחושור. הזמן הגיע ונסענו לראות את הסוסים. מבין עדר סוסים קטן התחילו להוציא לנו סוסים. את הסוס שלי חיבבתי מהמרגע הראשון וגם ברגע שעליתי עליו הסתדרנו די טוב. הוא אולי היה קצת סרבן, אבל לא משהו שכמה שעות של רכיבה לא יפתרו. גם נמרוד הסתדר לא רע עם שלו. כשהגיע הזמן לבחור סוס לרנה הם נראו קצת מהססים ולא יודעים באיזה סוס לבחור.
אני ונמרוד התלהבנו בינתיים מסוס עם רעמה שלא הייתה מביישת חבר בלהקת מטאל מכובדת ולכן הוא זכה לכינוי סלאש. ניסינו לשכנע את רנה ואת המקומיים לקחת אותו, אבל שני הצדדים סירבו. בסוף נשלף סוס מתוך העדר וברגע שרנה עלה עליו הוא התחיל לדהור. הממ... חשבתי לעצמי... רנה ממש פיתח ביטחון אם הוא טס ככה על הסוס כבר ברגע הראשון, אבל אז הם חלפו לידי והמבט המבוהל של רנה והצורה שבה הוא אחז את האוכף כאילו חייו תלויים בזה לא כל כך שידרו בטחון. ככה עמדנו עוד איזה חצי דקה וראינו אותו טס מצד לצד עד שהסוס החליט לרוץ לכיוון הגר ולעבור מתחת למתקן לייבוש גבינה, מה שהיה טוב מאוד בשביל הסוס אבל לא כל כך טוב בשביל רנה שמצא את עצמו זרוק על הרצפה. הוא קם מהר מאוד, צוחק, אולי קצת כואב. המונגולים, לעומת זאת, נראו די מבוהלים.
בדקות הקרובות הם השהו את הבחירה בסוס אחר ועד שהסכימו לתת למישהו משלושתנו לעלות על סוס, הם אחזו בסוס ולא נתנו לנו לרכוב חופשי. אז גם התחיל גשם חזק ותפסנו מסתור בגר עם כל המשפחה הקרובה. מהר מאוד התחילו צחוקים, אבל השיחון לא כל כך עזר לנו בבירור של מה בדיוק הולך ולמה הם לא נותנים לנו סוסים והדבר היחיד שהבנו זה שהם מפקפקים ביכולות הרכיבה של רנה. בסוף לא הייתה ברירה ונסענו חזרה לבאטה. כשסוף סוף היה לנו מתרגם הצלחנו להבין שבעל הסוסים "לא רוצה שסוסים שלו יהרגו תיירים" וש"בגלל שזה לא איזור תיירותי, רוב הסוסים לא רגילים לרכיבה" וכו` וכו`... בקיצור, עוד רעיון נפל. התחלנו שוב לגרד בראשנו אבל ברגע שאיש הסוסים עזב, באטה בא אלינו בהצעה: "אולי תלכו למשפחה שלי בכפר, תהיו אתם שם כמה ימים ותעשו מה שהם עושים -; תחיו את החיים המונגולים, תצטרכו רק לשלם על הנסיעה ואם תרצו -; יש להם גם סוסים, תוכלו להשכיר אותם בזול." נמרוד ואני ישר התלהבנו, רנה נראה עדיין טרוד במשהו אחר אבל הסכים שזה רעיון טוב. אמרנו לבאטה שזה נשמע טוב ושיארגן את זה ואיכשהו, משום מקום, באה לנו תוכנית הרבה יותר טובה ממקודם.
