הקדמה
וואו. מונגוליה. איזה מוזר, לנסות להזכר. לנסות להסביר. כבר כמה ימים אני מנסה לתרגם את המדינה הזאת לחברים שלי, אבל זה קשה. זה קשה לתאר את המדינה הזאת שנמצאת בקצב כל כך שונה, שנות אור מישראל, במרחב ובזמן, לאנשים שחיים כל כך רחוק. וואו. מונגוליה. איך אני מצליח לשחזר, חודשיים וחצי לאחור את ההרגשה הזאת? אז ברשותכם, הכתבות הבאות יהיו קצת שונות. אולי קצת פחות אינפורמטיביות, אבל יותר חווייתיות, כי ככה זה מונגוליה. בשביל לשחזר -; אני אשתמש מדי פעם ביומן שלי. אז תסלחו לי אם אני נהיה קצת פילוסופי או פייטני מדי, אני פשוט לא מצליח לחשוב על דרך אחרת.
מסין למונגוליה -; כמו לקחת חללית לכוכב אחר
אז הכל התחיל באוטובוס לילה. עזבנו, אני ונמרוד, סוף סוף את חוחוט (Hohhot), בירת מונגוליה הפנימית שבכלל לא הייתה מה שחשבנו ונסענו באוטובוס חם ולא נוח אל ארליאן (Erlian) עיירת הגבול הסינית. נרדם לא נרדם, מונגוליה יושבת בראשי. אני מתרגש. בסוף מתעורר פתאום בעיר חצי ריקה -; נראית בבנייה איטנסיבית, באמצע הגובי, בשביל אף אחד. נראה שאפילו תושבי העיר הזאת לא רוצים באמת להיות פה. 3 בלילה אנחנו נכנסים באיטיות אל תוך העיר. הנהג מכבה את המנוע ונותן לכולם לישון. נחמד דווקא.
פתאום רעש והמולה. הנהג מעיף את כולם החוצה. 6 בבוקר, די, כמה אפשר לישון? עופו לי מהאוטובוס. 6 וחצי בבוקר אנחנו מוצאים את עצמנו עם התיקים באמצע מגרש חנייה בארליאן. איפה לעזאזל הגבול? מנסים לקבל הכוונות. אנשים מכווינים אותנו לתחנת הרכבת, אבל אנחנו רוצים לחצות בעצמנו. מנסים שוב לברר. מוצאים את עצמנו מוכוונים חזרה לתחנת האוטובוס. זה מתחיל לעצבן. כאילו הסינים מנסים בכוח לשמור אותנו בפנים, לא לתת לנו לעבור. בסוף תופסים מונית ומצליחים להסביר לו שאנחנו רוצים להגיע לגבול.
הגבול, 7 וחצי בבוקר. מג"בניק סיני משועמם מצליח לתקשר איתנו ולהבהיר שהגבול נפתח רק ב- 9. אנחנו מתיישבים ליד הבוטקה ומשחקים קלפים. רוחות חוליות מהמדבר מעיפות לי את הכובע ואת הקלפים. אני רק רוצה להכנס למונגוליה כבר. חמישה ל- 9. מתקדמים אל המחסום. המג"בניק מסמן לנו סימנים לא חיוביים. אי אפשר לעבור רגלית, חייבים רכב. לא יכולת להגיד את זה לפני שעה וחצי?! מתחילים לעבור על המכוניות שמחכות בחוץ. כמובן שכולם מבקשים סכומים מגוחכים כדי להעביר אותנו את הכמה ק"מ האלה.
בסוף -; מוצאים ואן קטן מפוצץ סחורות עם רווח ליד הדלת שמתאים בדיוק לשנינו ולתיקים במחיר זול. נדחסים פנימה ומחכים... הדלת נפתחת פתאום. הנהג שלנו עומד מחייך ומאחוריו 6 נשים מונגוליות חביבות. אנחנו מסתכלים עליו והוא מתחיל להעמיס גם את המונגוליות. איפה לעזאזל הן ייכנסו? אנחנו מתעצבנים ומוצאים ג`יפ בקצת יותר יקר, אבל פחות צפוף (לא הרבה פחות, אבל עדיין). עוברים את הגבול ואז מורידים אותנו בתחנת הרכבת של זמין אוד (Zamyn Uud) -; עיירת הגבול המונגולית. לוקח נשימה עמוקה ונושם אוויר מונגולי בפעם הראשונה. איזה כיף מחוץ לסין. הכל נראה פתאום שונה -; אנשים חייכנים יותר, הצלילים שמסביבנו שונים -; צליל של תורכית עם ח` וצ` ומעט מאוד הברות. אי אפשר להתבלבל עם הסינית. גם לא עם הסינים. המונגולים בהחלט שונים מהם -; רחבים יותר, קשוחים למראה, בטן עגלגלה בדרך כלל, שחומים משהו וזיק של שובבות בעיניים. חיוך מתחיל להתפשט מתוכי החוצה. אני רק מתחיל להרגיש את החוויה המדהימה שזו המדינה הזו.
נכנסים לתחנת הרכבת. פתאום קל כל כך למצוא דובר אנגלית. מגיעים לקופה, מונגולי גדול עם אנגלית לא רעה עוזר לנו לקנות. מסתבר שאין קרון שינה. אין ברירה, נפתח את החוויה המונגולית בהארד סיט, הכל חוויה אחרי הכל. בינתיים יש לנו כמה שעות להעביר בזמין אוד. דבר ראשון בלו"ז -; ארוחת צהריים. נכנסים למסעדה עם שלט באנגלית. התפריט לא. אני מחכה בקוצר רוח למונגולית דוברת העברית של זמין אוד ששמעתי עליה כבר ממספר סיפורים שתופיע משום מקום, תעזור לנו ותעלם. אבל היא לא מגיעה, אז אנחנו מסתפקים במונגולית דוברת אנגלית ומזמינים את המנה המונגולית הידועה -; גולאש. כן, זה הונגרי, אבל זה רץ חזק במונגוליה יחד עם סלט הכרוב הרוסי, אורז עם טיפה ייצוגית של קטשופ למעלה ועוד ירקות רנדומליים.
שבעים אנחנו יוצאים לסיבוב בעיירה הזאת. בגודל כלום וחצי. למרות שאנחנו כמה ק"מ מסין, איכשהו אפילו הנוף נראה שונה. עיירה מדברית, ירוחם של מרכז אסיה. בתים קטנים וחומים, גר מציץ בינהם פה ושם. מונגולים דוחפים מכונית אל מחוץ לחול שהיא שקעה בו. מספר ילדים משחקים כדורסל. נמרוד מצטרף אליהם, להתלהבותם. אני אחראי על תיעוד מהצד בינתיים. כשהמשחק נגמר, אחד הילדים, עם אנגלית קלה מנסה לתת לנו שיעורים במונגולית למתחילים. וואי, איזו שפה קשה. אני לא אגיד ששחיתי בסינית, אבל הסתדרתי, אבל במונגולית אני לא מצליח לתפוס מילה אחת. הילד מתלווה אלינו להמשך הסיבוב בעיירה, מנסה להסביר לנו מה הבניינים השונים. אני פשוט מרוצה, החיוך כבר מזמן קורן החוצה ואנחנו חוזרים לתחנת הרכבת, זמן לעלות.
בחוץ אנשים כבר מתמקמים עם תיקים, ארגזים ומזוודות. אנחנו גם תופסים מקום ומסתערים על הקרון מיד עם פתיחת הדלתות, נלחמים עם שאר המונגולים. מגיעים לתא שלנו ולשמחתנו הוא ריק. אפילו ההארד סיט לא נראה רע -; יש דרגשים לשינה. שמים את התיקים על המדפים ומתמקמים. לתא נכנסת גברת מבוגרת עם מספר תיקים. מכניסה אותם לתאים מתחת לספסלים. אז מגיעה הבת שלה עם ארגזי פירות. אחריה -; הנכד עם קרש גיהוץ וטוסטר. הם יוצאים וחוזרים עם בקבוקים של 10 ליטר של קרם ידיים (5 מהם) ושאר ירקות (שהתיישבו על ארגזי הפירות). ככה זה הולך וחוזר עוד איזה שלוש פעמים עד שאנחנו מוצאים את עצמנו יושבים בזוויות מוזרות בין שלל סחורות, מוצרי בית ואוכל. מסתבר שבתא הצמוד יושבת שאר המשפחה עם כמות דומה של ציוד. מי צריך מובילים כשאפשר להעביר את הבית ברכבת?
ההארד סיט מיועד ל- 6 אנשים -; 4 אנשים בתא ועוד שניים מעבר למסדרון -; כל אחד על הדרגש שלו. אבל המונגולים לא הבינו את העקרון של המדפים לציוד ומוכרים גם אותם כמושבים / דרגשים. נחשו מי קיבל את המושבים הללו? נחשתם נכון. אנחנו מגלים שבשלב יותר מאוחר נצטרך לפרוק את התיקים שלנו מהמדפים ולישון על העץ הקשה. לא סתם קוראים לזה מושב קשה. מה גם שחם, החלון לא נפתח אבל יש בו חרך בדיוק כדי שכל החול המדברי ייכנס. גם למי שבנה את המסילה היה חוש הומור מוזר -; לפעמים נראה שהרכבת עושה לופים סביב עצמה כמו שבלול, רודפת אחרי הזנב של עצמה כמו כלב. ואז מי מופיע? מי אם לא החבר שעזר לנו לקנות את הכרטיסים. מסתבר שהוא יושב 2 תאים מאיתנו. אנחנו מושכים באפינו, ריח חזק של וודקה נישא באוויר. הוא מתיישב איתנו, צוחק על הסינים שמעבר למסדרון בסינית, צוחק עלינו באנגלית, מטריד מינית את הגברות המונגוליות במונגולית ואז מביא עוד חבר לגיבוי. פתאום הוא פונה אל נמרוד -; "איפה הכוס שלך?" נמרוד מחזיר מבט מוזר. "אין לי כוס". "לא, לא, איפה הכוס שלך?". נמרוד מתעקש -; "אין לי כוס". המונגולי מקשה -; "איך תשתה אם אין לך כוס?"
הרכבת גומעת את המרחק ואנחנו מתחילים להתרגל לצפיפות ולחום. אני יוצא לקראת הערב לעשן סיגריה בין הקרונות. מונגולי חביב שואל אותי מאיפה אני. כשהוא שומע ישראל הוא ישר עושה בידיו רובה ומתחיל לעשות קולות של עוזי. טוב לדעת שהתדמית שלנו חדרה עד למונגוליה. לקראת הערב אני נרדם על הדרגש התחתון ולהפתעתי אף אחד לא מזיז אותי. פתאום אני מרגיש יד עליי. מרים את הראש ורואה את "החבר שלנו". "אתה ישן?" אני מהנהן ופוזל לכיוון השעון. 2 בלילה. "למה אתה ישן?". אני חושב לעצמי -; כי 2 בלילה, אידיוט. אני מסתכל בקנאה על נמרוד הישן שנת ישרים על דרגש העץ הקשה למעלה. בבוקר אני קם ורואה את הצורה שלי מוטבעת בחול על הדרגש.
לפני שהגענו עוד הספקנו ליצור שיחה קטנה עם המשפחה (האמא מסתבר יודעת מילים מעטות באנגלית, אבל דוברת גרמנית שוטפת. איכשהו היום זה כבר לא נשמע לי כל כך מוזר) והחבר שלנו עוד הספיק לקרוא לי שקרן כשסיפרתי לו על תוכניותינו לקנות סוס. אבל בסוף הרכבת הצליחה לעצור ובעזרת המשפחה אנחנו תופסים רכב (לא מונית, סתם רכב רנדומלי) למרכז, למצוא גסט האוס.
אולן בטאר -; נראת אדומה, חיה בצבעוניות
יורדים במרכז אולן בטאר (Ulaan Bataar). בניינים קומוניסטים של שנות החמישים מסביבנו, מאחורינו הסטייט דפטרטמנט סטור -; מוכרת תיקים, מזכרות, גיטרות, מוצרי חשמל חדישים, מסביבנו מונגוליות -; לבוש אירופי, גזרה סינית, לא מעט מהן מהממות. היינו מתחילים לקבל עכשיו מושג על העיר הזאת -; שנראית לא מקושרת בכלל לשאר מונגוליה; שנראית כמו לפני 50 שנה אבל מתנהגת כמו אתמול. היינו יכולים לקבל מושג אם לא היינו עסוקים בלהגן בגופינו על התיקים מאימת הכייסים שעליהם שמענו כל כך הרבה, אבל אף אחד לא בא. כמעט והתאכזבתי. במקום מצאנו שני תיירים תועים (כאלה יש בלי סוף באולן בטאר) והם הובילו אותנו לגולדן גובי (Golden Gobi) -; הגסטהאוס ששמענו עליו כל כך הרבה ולטובה.
המקום ממוקם ממש נוח, ישר במרכז, רק מאוד מוסתר -; בחצר שמתוחמת על ידי מספר בנייני מגורים סובייטים למראה. מהרגע הראשון הרגשתי חמימות שם -; מורידים נעליים כבר בכניסה, כולם הולכים יחפים וחופשיים. אוגי, הבעלים, הייתה נחמדה מהרגע הראשון וגם המקום יפה -; מטבח מצוייד, סלון מטופח ובקומה התחתונה חדר טלוויזיה ואינטרנט. רק מה -; לא היה מקום. בל דאגה -; נשלחנו לבטסי, שכנה של הגולדן שמקבלת אורחים עודפים של הגולדן בחדרים שהיא הסבה בדירה שלה למעונות. ככה זה גסטהאוסים באולן בטאר -; דירות שהוסבו. חבוטים ועייפים (וגם די מסריחים ומלאים בחול) מהנסיעה הארוכה קפצנו מהר למקלחת המפנקת ואז למיטה לתנומה קלה. בשלב זה התוכניות שלנו היו ברורות מאוד -; להגיע לגובי, לעשות שם שבוע, לעלות למרכז, לקנות סוס, לרכב לחופסגול ולהמשיך משם למערב. דבר ראשון על הפרק -; להאריך את הויזה, דבר שני -; למצוא שותפים שייקחו איתנו tour לגובי וחזרה.
ויזה -; למי שלא יודע, ישראלים מקבלים 30 יום אוטומטי בכניסה, לא צריך לדאוג מראש. יותר מזה -; כבר צריך להאריך. פשוט מאוד - הולכים למשרד הנוגע לדבר, ממלאים טפסים, מוסיפים תמונה, כותבים מכתב שמסביר למה רוצים להשאר במונגוליה יותר זמן (?!) ושמים סכום כסף יפה, לדוגמה -; לנמרוד ולי יצא בשביל 20 יום + ויזת יציאה (ויזה שחייבים לעשות אם מאריכים -; זה פשוט ה- 10 ימים האחרונים של הויזה) שילמנו סביבות ה- 90$ כל אחד. כן, האפשרות לטייל במונגוליה לא באה בזול. הבעיה -; יעברו כמה ימים טובים עד שנקבל את הדרכון חזרה, אלא אם נשלם יותר.
שותפים -; אז נמרוד עלה מהר מאוד על שותפה ראשונה -; אלה, ישראלית בדרך מסין לבודפשט (דרך רוסיה) שממש בא לה על הגובי ולעשות טרק סוסים במרכז לפני שהיא תופסת את הרכבת החוצה. שלושה זה נחמד, אבל צריך יותר כדי שזה לא יהיה שחיטה. בינתיים אנחנו גם נכנסים לסוכניות שונות לברר מחירים. מסתבר שטיול במונגוליה יכול לעלות כמו נורווגיה, אם אתה רק הולך לסוכנות הנכונה... בסופו של דבר הגולדן הציעו לנו את המחיר הכי טוב. בינתיים המשכנו לדלות שותפים, אבל המצב לא נראה טוב -; כולם כבר היו בגובי, או לא רוצים להגיע לגובי, או סתם לא נראים משהו... אבל ככל שהיום מתקדם אנחנו מצליחים לאתר שותפים פוטנציאלים.
מישל, גברת בריטית נחמדה עם חוש הומור טוב, נשמעה מעוניינת. גם רנה, בחור שוויצרי, נשמע מעוניין להצטרף, רק שהוא יותר בקטע של להגיע למרכז ולעלות לכיוון אגם חופסגול (Khovsgol Nuur) ולהמשיך אל אנשי האיילים שבאיזור. גם מישל רצתה להגיע לכיוון חופסגול. אלה בכלל בלחץ של זמן -; יש לה רכבת לתפוס אבל היא רוצה גם את הגובי וגם טרק סוסים ולחזור לאולן בטאר וגם היא צריכה עוד לקבל את הדרכון חזרה מהשגרירות הרוסית. אנחנו יושבים עם אוגי ומשגעים אותה -; מחליפים תוכניות, משנים זמנים, פותחים וסוגרים אופציות, אבל היא בסבלנות שלה.
בסוף מצליחים לסגור על רעיון שנראה שהוא בסדר לכולם אחרי התגמשויות -; יוצאים לגובי (למרות שאת רנה זה לא כל כך מעניין), עושים שם את האתרים, עושים יום ארוך של נסיעה חזרה למרכז אל שמונת האגמים לטרק סוסים של 3 ימים (כולם בעניין), מגיעים לחרחורין (Kharkhorin) -; הבירה הישנה של ג`ינגיס חאן, לשם אוגי תשלח את הדרכונים של אלה, נמרוד ושלי אחרי שהיא תאסוף אותם, יחד עם רכב של הגולדן שממילא בטוח ייסע לשם, ושם גם אלה תפרד מאיתנו ותחזור לאולן באטאר בתחבורה ציבורית, משם נמשיך לאגם הלבן (רעיון של מישל ורנה) ליומיים של רוגע ונסיים במורון (Moron), בירת מחוז חופסגול -; משם כל אחד ימשיך לפי רצונו. בשביל הגמישות אני ונמרוד החלפנו את כיוון הרכיבה שלנו -; מחופסגול למרכז במקום ההפך וכל אחד השלים עם דברים שלא היו בראש מעייניו. סיכמנו שנישן על זה ונפגש בבוקר לתשובה סופית. בינתיים אני ונמרוד יצאנו להסתובב קצת בעיר הזאת, כל אחד מאיתנו הספיק להיות קורבן לנסיון כיוס בודד וכושל ולטעום פיצה קוריאנית עם בצק מתוק (סימן להשפעה הקוריאנית המוזרה שיש במונגוליה -; פלאפונים, מכוניות, מסעדות, מספרות -; הכל קוריאני).
למחרת נפגשים בבוקר. רנה השוויצרי מביא איתו עוד רנה, צרפתי שמעוניין להצטרף. מבוגר למראה וקצת מוזר. אבל הוא חוסך בעלויות, אז לא נתלונן (כרגע לפחות). עוברים מחדש על התוכניות, רואים שכולם מבינים ומסכימים, סוגרים על המחיר וקובעים לאחה"צ פגישה עם הנהג והואן שלנו כדי לנסוע לקנות אוכל. בינתיים אני מסתפר, פעם ראשונה מאז שטסתי, כשפתאום נמרוד נכנס עם חבר משותף מהבית שהוא מצא משוטט ברחבי העיר. כשמוסיפים את זה לבחורה שאני ונמרוד פגשנו שגרה בין שנינו כבר כמה שנים והפעם הראשונה שראינו אותה היתה באולן באטאר, מונגוליה בהחלט מספקת מפגשים משעשעים.
לפני הקניות עוד הספקנו להפגש עם אמגה, המלאך של אור אלון (נו, הכתב שיצא לטרק סוסים ארוך לפני שנה), כדי לקבל קצת עצות. היא מספרת לנו שהאזור בין חופסגול מרכז הוא מאוד תיירותי ואנחנו קצת נרתעים. היא מציעה שאת טרק הסוסים נעשה בהרי המערב. נשמע לנו טוב. אז נקצר טיפה את הטרק סוסים לשבועיים ונשכור במקום לקנות. לא נורא. יהיה מגניב, מחופסגול נמשיך למערב. אמגה אומרת שאפשר. סימנים לבאות פשוט קפצו לנו מול העיניים -; כל תוכנית שעשינו השתנתה ברגע. הספקנו לקפוץ לבנק לפרוט כסף בשביל חודשיים בערך של שוטטות במונגוליה -; 1000$, שזה אומר יותר ממליון טוגרוג. לכמה דקות קצרות (עד ששילמתי לגולדן על הטור) הייתי מליונר.
בסופו של דבר כולנו נפגשים ויוצאים עם צ`יגמיי -; הנהג שלנו, בחור חייכן ושמנמן שלא מדבר יותר מדי אנגלית, לסופר עם רשימת קניות מפורטת. אני מוצא את עצמי עומד באמצע הסופר ומרגיש כמו באיזו תוכנית ריאליטי, מהסוג שלוקחים אנשים לא קשורים ושמים אותם במצבים מוזרים. הכל בבלאגן, אף אחד לא עובד מסודר, כל אחד מושך לכיוון שלו, אנשים מציעים לקנות דברים לא הגיוניים, פתאום מישהו זורק שבכלל אין לנו סירים. אני, שאף פעם לא היה לי סבלנות לקניות ולבלאגן מחליט לנסות לסדר עניינים -; שולח את רנה השווייצי לשוק השחור עם צ`יגמיי לקנות סירים ומחבתות, נותן משימות לאנשים אחרים, אבל הבלאגן עדיין ממשיך, בייחוד כי אני לא באמת בחשק לנהל את העניינים. בסוף איכשהו מגיעים לקופה עם אוכל הגיוני יחסית שמתאים לכשרות של אלה ולצמחונות של מישל. זהו, נפרדים, כל אחד לגסטהאוסו. הכל מוכן להרפתקה המונגולית הגדולה שלי, כולי התרגשות.
גובי -; לפעמים ירוק, לפעמים קר, אבל תמיד מדבר
עוצרים לצהריים, לא רחוק מאיזה גר רנדומלי. השמש קופחת, התיקים נפרקים והמצרכים יוצאים. המיני ואן מנגן לנו את הדור`ז, ג`ים מוריסון מקדם את פנינו למדבר באומרו -; "This is the End". נכון, אנחנו רק בס�פר מדבר, אבל הנוף כאילו השתנה באחת. הירוק נסוג מפני החום, הדרכים פתאום יותר קשות, החיות הלכו אחרי המים שיבשו. וחם, ממש חם.
אז התחלנו בנסיעה, במהירות מגיחים מחוץ לפרברי אולן באטאר אל הלא נודע המונגולי. אחרי לא הרבה זמן אנחנו כבר מוצאים את עצמנו מטלטלים בתוך הרכב, מחוץ לכביש. זהו, מעכשיו דרכי עפר. יעבור עוד זמן עד שנראה משהו סלול שוב. ג`יגמיי מתגלה כבעל יתרונות כבר מההתחלה, גם אם לתקשר איתו זה לא הכי קל בעולם -; הוא יליד הגובי, אז הוא יודע את כל הדרכים בע"פ, ויש לו משדר לרדיו שאפשר לחבר אליו נגנים. מהר מאוד אנחנו מתחילים להעביר אותם אחד אחד, שומעים שלל צלילים שלפעמים נראים לא קשורים, מעולם אחר, לפעמים הם יושבים בדיוק במקום.
לפתע מתגלה אלינו אגמון, עוד לפני שהנוף הופך להיות מדברי. עדר סוסים רוחץ בו באצילות. כולנו מתרגשים -; המפגש הראשון שלנו עם הסוס המונגולי. עטים אל מחוץ לרכב, כל אחד עם מצלמתו ומתחילים לתת בוק לחבר`ה. מהר מאוד מגיעים רכובים על סוסים נוספים בעלי העדר -; שני ילדים ואבא שמצטרפים לתמונות מהר מאוד ושמחים גם לראות את התמונות. אני שואל את ג`יגמיי האם זהו הטאקחי -; הסוס המונגולי הפראי והוא אומר שלא ומלמד אותי את המילה הראשונה שלי במונגולית. כמו ילד מונגולי טוב המילה הראשונה שלי, לפני אבא, אמא, שלום, תודה, להתראות -; היא סוס -; מואוייר (בערך, קשה לתרגם לכתב עברי). ממשיכים לנסוע. ברגע אחד -; אנחנו במדבר.
אני יושב בכסא הקדמי של המיני ואן ומסתכל על הנוף. חום אינסופי על הפלטה, גר אקראי, אולי קצה אף של סוס, שיח שמעיז להיות חצי ירוק. כל כך שקט, מרגיש כאילו אין אף אחד חוץ מג`יגמיי וממני ואין שום דבר חוץ מלנהוג עד שלא נוכל יותר. המיני ואן מנגן לי אהוד בנאי בסרט רץ ועולים לי פלשבקים מהנגב. אוי, מדבר, לא ידעתי כמה התגעגעתי אליך. נכון, פלרטטתי עם נופים ירוקים ולבנים וכמעט שכחתי ממך, אבל תמיד היית אהבתי הראשונה והיחידה.
אתה, שלא נותן לכל אחד להכנס בשעריך.
אתה, שצריך להיות מיוחד כדי לחיות אצלך.
אתה, שלא נותן לדבר לחסום את המרחבים, עד האופק.
אתה, שלא נותן לדבר להפריע לשקט שנותן לך לשמוע את הרוח, את עצמך, את קול הסנדלים על האבן, לשמוע תזוזה של כל דבר חי בסביבתך.
אתה, שאצלך תמיד יש ראות, אבל אפשר להעלם בדקה. אתה, שאצלך לא דורכים על הדשא מפאת יראת קודש כלפי מה שמצליח לחיות פה.
אתה, המדבר, כמה טוב לחזור אליך.
פתאום, באמצע שום מקום -; שלט המסמן חנייה. ג`יגמיי עוצר ומסמן לנו ללכת. אנחנו נכנסים לנקיק ומוצאים לפנינו בוסתן נטוש ומאחוריו איזה מבנה קטן, הכל בתוך מין תצורת סלעים שבולטת באמצע הפלטה. ממש מרגיש לי כמו המדבר שאני מכיר. אנחנו מטפסים ומתחילים לחקור את הסלעים ואת הנוף הנפלא שנשקף עד לאינסוף. מסתכלים הרבה בשמיים. מאז שיצאנו אולן בטאר אני לא מפסיק לבהות בשמים פה. אף פעם לא ראיתי אותם ככה -; כל כך גדולים, כל כך יפים, כל כך משתנים. שואלים את ג`יגמיי מה המקום הזה ואחרי בירור עם הלונלי (מסתבר שג`יגמיי אפילו יודע לקרוא קצת אנגלית), מסתבר שעצרנו בתצורת האבנים בגה גזרין (Baga Gazrin Chuluu) -; מקום שטופח על ידי שני נזירים במאה ה- 19 והיום הוא מרכזון קטון לעלייה לרגל לתושבי האזור וחוץ מזה מקום יפה.
מסמנים לג`יגמיי -; בוא נמשיך, נגיע למקום לינה שלנו. אוקיי, הוא מניע ואחרי רבע שעה אנחנו ליד שני גרים. זהו? פה ישנים? הוא מהנהן. טוב, למרות שעוד קצת מוקדם (אחרי הכל השקיעה כאן היא רק בסביבות 23:30). נכנסנו לגר, קידמה אותנו מונגולית חביבה דוברת אנגלית עם ילדים חמודים. ראו בתוך הגר שזה לא הפעם הראשונה שעצרו כאן תיירים. זה היה מתואם מראש. לוגמים את התה בחלב המלוח (שדווקא מצא חן בעיני) ואני קצת מאוכזב, מרגיש שמנסים לתת לי את החוויה המונגולית בציפוי של פלסטיק. לא בכוונה, פשוט הם כבר רגילים. מכיוון שהיה עוד זמן עד ארוחת ערב וקסם הפגישה המחודשת עם המדבר הילך עליי, החלטתי לצאת לסיור בסביבה, אולי להגיע לפסגה שנשקפת מספר ק"מ מאיתנו. כמו סהרורי התחלתי ללכת, לא שומע את נמרוד אומר לי לחכות שהוא יבוא. מצאתי את הצפון לפי השמש ועקבתי לאיזה כיוון אני הולך, כדי שאני אדע לחזור. שעתיים אחרי זה, מצאתי את עצמי... בעצם לא מצאתי את עצמי. הלכתי לאיבוד.
אני אהיה הראשון להודות, בלי שום מצ`ואיזם, הלכתי לאיבוד. בסך הכל יצאתי לסיבוב קצר מאחורי הגר, בתוך הסלעים ולא הצלחתי למצוא את הדרך הביתה. אני מאשים את היקום. מלמדים אותך למצוא את הצפון בעזרת הצל ואז פתאום אתה מגיע למקום שהשמש עושה בו סיבוב של 16 שעות אור ביום וזה לא עובד. לא הייתי יותר מדי מודאג עד שנשברה לי המצית. איך אני אחמם את עצמי בלילה הקר הזה בלי מדורה? מזל שבדיוק החלטתי ללכת למצוא גר על השביל שעובר בואדי כשג`יגמיי מחוייך הופיע עם המיני ואן, נמרוד, אלה ורנה השוויצרי שהצליח לעשות את אותו תעלול שלי, בהפרש של חצי שעה, כשניסה לרעות עיזים אובדות. מזל שהיקום יודע לתקן את הטעויות שלו.
חוזרים לגר בדיוק לארוחת ערב טעימה שבושלה על ידי מישל ואלה (יצא במקרה, נשבע שלא השארנו בכוונה את הבנות לבשל). בינתיים מתקשרים עם ג`יגמיי בעזרת השיחון. הרבה צחוקים איתו, יש לו חוש הומור טוב. אנחנו מנסים לברר לגבי הימים הבאים, הוא משיב בכן, לא, אולי, מחר וכשהוא לא יודע איך לענות הוא פשוט פולט את כל אוצר המילים שלו באנגלית ברצף, בתקווה לפול על משהו רנדומלי -; "Yes, no, maybe, thank you, tomorrow". כולנו צוחקים הרבה והולכים לישון בגר מאושרים. אולי זה עדיין לא האירוח הכי בלתי אמצעי ולא תיירותי, אבל עדיין כיף.
דרום מדבר גובי
ביום המחרת גמענו את המרחק כלפי הגובי. שום אתרים מיוחדים בדרך, רק לעצור בדלזנדגד (Dalanzadgad), בירת המחוז אומנוגוב (Omnogov -; הגובי הדרומי) כדי להשלים הצטיידות וכי צ`יגמיי ראה משהו שהוא צריך לתקן באוטו. לא שלנו שהיה מושג שמשהו לא בסדר, אבל אותו זה בהחלט הטריד. אולי זו הזמן להתעכב טיפה על המיני ואן הרוסי. נראה כמו ואן פולקסווגן של היפים משנות השישים רק משודרג, אבל הרבה יותר טוב מזה -; מרווח מבפנים -; ספסל של שלושה ומולו שני כסאות, ככה שכולם יפנו אל כולם, ממש כמו בפנים של לימוזינה (אם מורידים את האבק, את הנסיעה המטלטלת ואת העובדה שאין מיני בר) וכמה שזה נראה מצ`וקמק מבחוץ, לדבר הזה יש עבירות של טנק מרכבה, לפעמים על גבול האמפיביות -; חוצה סלעים, חולות, נהרות. אף מכשול לא יעצרו אותו, בטח לא עם נהג מיומן (שזו הגדרה שכל מונגולי בערך נכלל בתוכה בתוספת של יכולות של מוסכניק טוב).
ברגע שהגענו לדלנזדגד ישר נפלה עלינו ההבנה כמה אולן בטאר שונה משאר הארץ הזו ובייחוד מהערים האחרות. את דלנזדגד, עיר גובית (ומונגולית) טיפוסית, אני יכול להקביל רק לעיירות ממערבונים. דרכי עפר חבוטות עוברות בין בתי עץ או אוהלי גר, מוקפים בגדרות עץ. בין האופנועים, הג`יפים והמיני ואן מסתובבים להם קאובויים אסייתים על סוסים -; עם הכובעים, הדל המסורתי (מין חלוק ארוך עם שרוולים ארוכים שננסגר סביבך בחגורה), הפרצופים צרובי השמש ומלאי החול. הדבר היחיד שחסר הוא דו קרב בצהרי היום. כך עבר לו עוד יום ולבסוף הגענו לאתר הראשון שלנו בגובי -; ערוץ הקרחון.
וואו, הפתעת אותי. בדיוק כשחשבתי שאני מכיר אותך -; אתה ירוק. מדבר ירוק. אני עומד, סביבי מרחבים ירקרקים ויודע שאני בלב, ממש באמצע, של אחד המדבריות הגדולים בעולם. וואו, מדבר ירוק. ידעתי שאני לא מכיר אותך לגמרי עדיין. פתאום המדבר משנה חברבורותיו -; מחום צהוב, הוא הופך לירוק. גם החום יורד. סימנים שאנחנו מתקרבים ליולין אם (Yolyn Am -; פה הנשר) -; ערוץ בלב ליבו של הגובי שעד אמצע אוגוסט אפילו אפשר למצוא בו קרחון. כשעומדים שם קצת קשה לזכור בגלל הקור והירוק, אבל זה קרחון בתוך המדבר. זה דבר די מדהים.
מגיעים, משלמים את מחיר הכניסה (3000 טוגרוג, קצת פחות מ- 3 דולר), מוותרים על הכניסה למוזיאון המקומי (גר עם טיפה מוצגים ארעיים בפנים) ומתחילים ללכת. רוחות קרות מגיעות מתוך הקניון ומצליפות בפנים שלנו, אני מתחיל לחשוב שחבל שלא הבאתי מעיל איתי. עוקבים אחרי הזרם ופתאום אנחנו שמים לב שאנחנו הולכים על קרח. כן, הוא מלוכלך מאוד ובהתחלה קשה להבדיל בין הבוץ לקרח, אבל ככל שמתקדמים, השכבה של הקרח גדלה ובסופו של דבר קולטים שהולכים על 2 מטר של קרח בערך, בקיץ, במדבר. נמרוד, רנה השווייצרי ואני רצים קדימה, רוצים לראות כמה קרח עוד יש, מגיעים למקומות שבהם הקרח נשבר ומצטלמים בדילוגים מגוש קרח אחד למשנהו. אחרי 500 מטר זה נגמר -; בכל זאת אמצע יוני כבר וזה עדיין מדבר. ביקור קצר אך מהנה. ששתנו חוזרים לואן ופותחים בארוחת צהריים. אחרי יומיים רצופים של טלטלה במיני ואן אף אחד לא ממהר לשום מקום, במיוחד עם זה שאין לנו יותר מדי נסיעה לאותו יום. אחרי ארוחת צהריים צ`יגמיי שולף כדורגל ואנחנו פותחים בסדרת בעיטות, תאקלים וזינוקים שלא היו מביישים את בית"ר ג`לג`וליה (חובה לציין שרובם נבעו מכמות החרא והבורות שהחליטו להתמקם דווקא במגרש שלנו). אחרי כמה שעות וכשהכדור התחיל להתפנצ`ר, החלטנו שזה הזמן לעזוב.
האתר הבא שלנו בגובי -; חונגורין אילס (Khongoryn Els) -; דיונות ענק בלתי נגמרות. אנחנו נוסעים ורואים אותן נישאות ברקע. אלו לא מילים שמתחברות בדרך כלל, אבל הדיונות האלה כל כך גבוהות שזה כמו הר קטן מחול שנשא מעליך. נוסעים לאורכן, עוד ועוד והן פשוט לא נגמרות. רצועת החול הענקית והמשתנה הזאת היא באורך של 100 ק"מ, רוחב של 12 ק"מ ובשיא גובהה -; 300 מטר. פשוט מדהים לראות. מה שעוד יותר מדהים זה לראות את הדיונות הללו יוצאות מתוך שטח ירוק לגמרי, אפילו עם זרם מים שזורם לידן.
צ`יגמיי מחנה אותנו ליד גר. השעה עוד מוקדמת, אבל לפני שאנחנו רצים לדיונות, משהו אחר מושך את תשומת ליבנו -; הגמלים הדו דבשתיים המפורסמים. אני מעיף מבט ומתאכזב. מכוערים, מטומטמים וגמליים בדיוק כמו הגמלים בארץ. מגולחים לגמרי ועם דבשות שנוטות לצדדים בצורה אימפוטנטית למדי, הם בהחלט לא נראים כמו בתמונות. עזבתי אותם מהר ורצתי במעלה הדיונות. טוב, רצתי זה אולי קצת הגזמה. בהתחלה החול עוד ממש דחוס וקשה וקל ללכת. לאט לאט אתה מוצא את עצמך שוקע עד שמגיע לשפיץ של הדיונה, אחרי עלייה חדה למדי, באפיסת כוחות ונופל עם הראש לתוך החול ולא אכפת לך.
אז שותים קצת מים, מתאוששים. נחים טיפה ומתחילים להסתכל סביב -; דיונות עד האופק, מעוצבות על ידי הרוח שדואגת לתת לך איזה מכת חול לפנים פה ושם, ויורדות בזוויות חדות. אם זה היה סלע, היו כאן תהומות מפחידים לאללה והיה צריך לחשוב פעמיים לפני שמטפסים. אבל זה לא, אז אתה קופץ קפיצות התאבדות ונוחת על החול הלא כל כך רך כמו שחשבת שיהיה. התחלנו שם תחרות קפיצות מטורפת -; נמרוד, רנה ואני. כל פעם שניים עומדים ומצלמים בזמן שהשלישי מתאבד. מנסים למצוא את הדרכים היותר מקוריות -; דג, עם הגב, בורג, רגליים קדימה, קפיצת ראש. בסוף אתה כל כך מלא חול שאתה מרגיש כמו דיונה קטנה ואז מתחיל להחשיך. הדיונות משנות את צבען בהתאם לאיך שהשמש פוגעת בהן, השקט של המדבר מציף אותך. אתה יושב, ברגיעה, הפנים מלאים חול והראש מלא מחשבות מדבריות. חיצונית אולי זה לא המדבר שאני רגיל אליו, אבל פנימית -; אותה הרגשה.
למחרת היה מתוכנן לנו טיול גמלים קטן. אחרי שראיתי שהבהמות האלה הן לא משהו מיוחד החלטתי לוותר -; יתרון מצויין של טור שלא הכל כלול בו -; אתה יכול להרשות לעצמך לוותר על דברים. אלה הצטרפה אליי בגלל הסלידה שלה מאיך שהמושכות נקשרו לגמל (דרך הנחיריים). ישבנו בשקט והעברנו את הזמן עד שכולם חזרו. מסתבר שקיבלנו החלטה די נכונה -; שעה של רכיבה משעממת, לרגלי הדיונות כשהגמלים לא זזים יותר מדי מהר. מהר מאוד מצאנו את עצמנו שוב במעלה הדיונות, מתמלאים מחדש בחול ומוצאים סגנונות חדשים לקפיצות הקאמיקזה שלנו.
יום אחרון בגובי ואתר אחרון שם -; נוסעים אל הצוקים הבוערים של ביינזג (Bayanzag - המקום העשיר בשיחי הסקסאול- Saxaul) -; מקום שהשיג את תהילתו בתחילת המאה ה- 20 כאשר נמצאו בו מרבצים בלתי נדלים של מאובני דינוזאורים. היום המקום כבר די נוקה מכל זכר להם, אבל אומרים שהוא יפה בזכות עצמו ושאם פוגשים מקומיים אולי הם יסכימו להגיד איפה יש עצמות שהם לא מגלים עליהם לחוקרים.
איזה מקומיים ואיזה נעליים. האנשים היחידים שם הם חבורת נערים ונערות עם דוכני מזכרות (שלא מכילים עצמות). גם הצוקים עצמם לא ממש מרשימים. הם לא כל כך צוקים יותר כמו קירות קטנים מעל מכתשון שמורכבים מסלע אדמדם משהו. ירדנו והתחלנו להסתובב במקום, בניסיון נואש להתקל בעצם מקרית. מהר מאוד נואשנו מזה והתחלנו סתם להסתובב שם, לכיוון מחנה הגרים שצ`יגמיי אמר שהוא יחכה לנו שם. השעמום הלך וגבר והיות ולא מצאנו שום דבר מעניין החלטנו להמציא דברים מעניינים בכח -; מישל ראתה את גוליבר בצוקים, רנה השוויצרי דחף את הרגל שלו לתוך חרך בסלע גדול ויצר תמונה שלו בתוך רגל של דינוזאור, אני זרקתי אבנים ורנה צילם וכך היו לנו תמונות של עב"מים מרחפים מעל הצוקים. בקיצור, מזל שאנחנו יודעים איך לשעשע את עצמנו, כי ביינזג לא כל כך מציע אטרקציות. הגענו למחנה הגרים ובילינו שם לילה אחרון בגובי. זהו, המתאבן נגמר, קיבלנו טעימות ראשונות ממה זה מונגוליה, מה זה גר, מה זה מרחב. הגיע הזמן לעלות חזרה צפונה, לעלות על סוס ולהתחיל עם ההרפתקה המונגולית האמיתית. כל זאת ועוד -; בפרק הבא...
טיפים
גסטהאוסים באולן באטאר -; עדכונים ואזהרות!!!
בגדול, אפשר לחלק את הגסטהאוסים באולן בטאר (כמו כל דבר בצבא) לשלושה חלקים: הקרימינלים, המעורערים ואלה שעוד לא נשמע דבר רע עליהם. כמות התיירים שמונגוליה מקבלת משנה קצת את דרך ההתנהלות שלהם ובמהלך עונת 2007 דברים ממש השתנו לרעה בחלק מהמקומות. כשהגענו לאולן בטאר בתחילת העונה לא שמענו מילה אחת רעה, אבל עד שחזרנו לשם, חודש וחצי אחרי -; פתאום שמענו והיינו עדים ללא מעט סיפורים לא נעימים עד מפחידים. לכן -; חשוב מאוד ואני לא יכול להדגיש את זה מספיק -; ללכת לגסטהאוסים המומלצים (ע"י הלונלי או מה שאני ממליץ פה) כי בחירה בגסטהאוס לא טוב יכולה להתחיל בחוויה לא נעימה ולהגמר רק עם הקונסול של כבוד של ישראל במונגוליה.
הקרימינלים: הגסטהאוסים שאני כותב עליהם הם גסטהאוסים שאני ממליץ לא להתקרב אליהם בכלל. יכול להיות שעדיף לישון ברחוב מאשר לישון. הגסטהאוסים הללו מנוהלים על ידי אנשים אלימים / רמאים / לא יציבים בנפשם / מקושרים לפשע / הכל ביחד.
Temunjin Guesthouse -; ממוקם ממול ל- Golden Gobi. הבעלים שם לא יציב בעליל -; רגע הוא נחמד וברגע הבא הוא מפעיל אלימות בשביל להעיף אותך בגלל דבר הכי קטן או סתם ככה. כמו כן פגשנו אנשים שהוא רימה אותם בכסף ושמענו אפילו סיפור (שאין לו אף אישור) שהוא יצא לרדוף אחרי כמה ישראלים עם פטיש שאחר כך נראה מגואל בדם. זה אולי קצת מופרך, אבל אחרי סיפורים שהיינו עדים להם, זה עדיין אפשרי. אם אתם בכל זאת רוצים -; המקום דורש 5$ ללילה, כולל ארוחת בוקר שהיא לא יותר מעוגיות + תה/קפה.
Travel With Us- מסוכן מאוד! לא להתקרב. ממוקם קרוב לתחנת רכבת, רחוק ממרכז העיר יחסית. החבר`ה שם הם בוודאות מקושרים לסוג של מאפייה באולן בטאר. אני אישית הייתי עד למקרה של הרבה אלימות + סוג של חטיפה שלא נגמר בלי התערבות של הקונסול של כבוד של ישראל במונגוליה. באמת, לא להתקרב (לגבי המעשייה עם המאפיונרים -; תקראו את הכתבה האחרונה שלי על מונגוליה, תקבלו מושג).
המעורערים: זוהי קטגוריה של גסטהאוסים שהם לא מסוכנים, אבל לינה בהם יכולה להיות חוויה לא נעימה ואתם עלולים למצוא את עצמכם באמצע הלילה עם התיקים בחוץ. מדובר באנשים שיהיו נורא נחמדים אליכם בהתחלה, כי אולי תעשו דרכם טיול מאורגן וזה הכסף האמיתי בשבילם, אבל כשתחזרו הם יהפכו את עורם ודברים יכולים להיות ממש לא נעימים.
Golden Gobi -; גסטהאוס יחסית חדש (פעול בסה"כ 2-3 עונות). כשהגענו לשם בהחלט היינו מרוצים ובכלל לא חשבתי שמה שאני כותב עכשיו זה מה שאני אכתוב על המקום. יחסית לשאר הגסטהאוסים הוא מצוייד הכי טוב -; מטבח מצוייד, חדר טלוויזיה ואינטרנט נוחים, חדרים יחסית מרווחים. המחיר הוא לא הכי זול, אבל לא יקר -; 5$ ללילה, כולל ארוחת בוקר (לחם, ריבה, חמאה, קפה ותה חופשי כל היום). אפילו ארגנו דרכם טיול שהיה יחסית זול. 6 שבועות אחר כך כשחזרנו לאולן באטאר, וגם תוך כדי, שמענו וראינו לא מעט אנשים נזרקים סתם ככה וראינו שהם הפכו להיות הרבה פחות נחמדים וגם הטיולים שלהם הפכו להיות הרבה פחות זולים. בקיצור -; החבר`ה לא יציבים כל כך. אם אין לכם מקום לישון, אפשר ללכת לשם. כל עוד הם חושבים שיש סיכוי שתעשו דרכם טיול, הם יהיו סופר נחמדים. המקום עצמו יפה אבל הרבה פעמים הם מבולגנים.
(976) 11322632
(976) 99679620
PO Box 46A-314
Ulaanbaatar, Mongolia
מייל: [email protected]
Betsi -; בטסי היא בעצם גברת שהפכה את הדירה שלה לגסטהאוס. בעצם, כל הגסטהאוסים באולן באטאר הם ככה, רק שאצל בטסי עדיין גרה המשפחה בדירה. כל מה שכתבתי לגבי הגולדן גובי מבחינת חוסר היציבות תקף גם לבי בטסי, רק שזה מועצם על ידי זה שהיא בעצם חולקת אתכם דירה. את בטסי לא תוכלו למצוא סתם ככה, מופנים אליה על ידי הגולדן גובי כשנגמר אצלהם המקום. המחיר אותו מחיר וארוחת הבוקר משתנה (לפעמים גם אין מספיק). אלינו היא הייתה מאוד נחמדה, אבל מצד שני ראיתי אותה זורקת שלוש בנות החוצה כי אחת מהן לא שטפה את הכוס אחרי שהיא שתתה קפה.
אלה שעוד לא נשמעה רעתם: אני בכוונה לא אומר טובים, כי אחרי שלא מעט מקומות שנראו טובים בהתחלה או שהיו נחמדים הסתברו אחר כך כמקומות לא טובים בכלל, קשה לערוב שהמקומות הללו הם מאה אחוז. אני מבסס את ההמלצה על פי זה שהאנשים שפגשתי שישנו בגסטהאוסים הללו לא סיפרו לי על שום דבר רע שקרה להם שם.
ואלו שמות:
Khongor Guesthouse -; ממוקם 2 דקות מהסטייט דפרטמנט סטור. מוציא טיולים מאורגנים ועוזר לטפל בויזות. 5$ למיטה כולל ארוחת בוקר.
Peace Ave 15, apt 6
Tel: (976-11)-316415
Mobile:(976)-9925-2599, 9919-9233
מייל: [email protected]
אתר אינטרנט: get.to/khongor
Chinggis Backpackers - את החב`רה האלה קצת קשה להשיג, יש להם נטייה לא לפתוח את הדלת לפעמים, אבל מאנשים שהיו שם הבנתי שזה מקום נחמד עם אנשים נחמדים. חולק את אותה חצר פנימית עם הגולדן גובי והטמונג`ין.
Tel: 976-11-317207,
Fax: 976-11-323908,
Mobile: 976-99195097, 976-99095097, 976-99115097, 976-96661506,
אימייל: [email protected]
UB Guesthouse - כנראה המקום הכי מהימן באולן באטאר. שמענו לא מעט דברים טובים, גם על הלינה וגם על הטיולים. כשאנחנו ביקרנו שם נראה שהם ותיקים ומקצועיים ויודעים להציע דברים שהם מחוץ לסטנדרט. מחיר: 5$ כולל ארוחת בוקר.
Telephone: 00-976-11-311037
Cell phone: 00-976-91199859
Faximile: 00-976-11-325555
אימייל: [email protected]
אימייל: [email protected]
מקומות אחרים, שפחות שמעתי עליהם, אבל עדיין שמעתי דברים טובים: Mongol Guesthouse, Bolod's Guesthouse.
ושוב אני חוזר -; לכו למקומות מומלצים! תבררו קודם ותשמעו מניסיון של אנשים שכבר היו! והכי טוב -; תזמינו מקומות מראש כי בעונה נהיה שם עמוס וקשה למצוא מקום סתם ככה. גם אני שונא לקבוע דברים מראש, אבל זה עדיף על להסתובב באולן באטאר עם כל הציוד ובסוף להגיע למקום מפוקפק. ואם כבר הגעתם למקום מפוקפק והסתבכתם איכשהו -; ותרו ולכו. ותרו על הכסף, על העקרונות, תמחלו על כבודכם. כים אם תסתבכו קשה -; אתם לבד לגמרי. לא תיירים אחרים, לא תושבי אולן באטאר, בטח שלא המשטרה יעזרו לכם. אם לא תוכלו להזעיק את קונסול הכבוד של ישראל דרך הקונסוליה של ישראל בסין, אתם תהיו תקועים לגמרי לבד.
טיפ 2 -; טיול מאורגן מאולן באטאר.
מונגוליה היא ארץ קצת קשה לטיול עצמאי ולפעמים יותר קל / יותר מהיר / יותר מומלץ לקחת טיול מאורגן. במיוחד אם אתם נוסעים לגובי -; להיות תקוע עם רכב מקולקל באמצע המדבר בחום יולי-אוגוסט זאת חוויה לא נעימה עם פוטנציאל רע. אז אם החלטתם ללכת על טיול מאורגן, הנה כמה הנחיות:
1. דרך איפה מארגנים? יש מליון ואחת סוכנויות נסיעות באולן באטאר. בגדול -; תמיד יהיה יותר זול לעשות דרך אחד הגסטהאוסים. הם הכי גמישים בתוכניות טיול, אפשר להתמקח טיפה והגסטהאוסים הותיקים גם מעסיקים נהגים אמינים עם רכבים אמינים. גם ככה יהיה יותר קל למצוא שותפים לטיול שישתתפו בעלויות. אז טיפ ראשון -; לכו למקומות כמו UB Guesthouse, Khongor וכו`, תבררו מה המחיר לתוכנית שלכם וקחו את מה שנראה -; קודם כל הכי אמין, אחרי זה הכי זול.
2. הכל כלול או המינימום? אני בעד המינימום של הדברים שכלול -; ז`תומרת אם אפשר לשלם רק על רכב ונהג, זה הכי טוב. יש מי שיעדיף את הנוחות, שידאגו להכל בשבילו (שזה לגיטימי לגמרי) וזה באמת נחמד לשים את הכסף מראש ולדעת שכמעט לא תצטרך להוציא כסף לזמן של הטיול, אבל לפי דעתי המינימום הוא יותר טוב מכמה סיבות: הראשונה והפחות חשובה -; כל דבר שיכלל מראש יהיה עילה לגזור עליכם קופון -; דלק, אוכל, כניסה לפארקים, לינה. סיבה שנייה והרבה יותר חשובה -; כשהכל כלול זה מקבע. לפעמים מגיעים למקום ומגלים שהוא משעמם ורוצים להמשיך הלאה, אבל כבר שלמתם עליו מראש, אז אין ברירה. לפעמים מקום הלינה לא נראה משהו או סתם מעדיפים לפתוח אוהל, אבל כבר סגרתם מראש. לפעמים אתם בדיונות ומגלים שלרכוב על גמל זה לא כזה להיט ולא בא לכם, אז למה שתעשו את זה? מה גם, שאם לא כוללים אפילו דלק יהיה הרבה יותר קל לשנות את המסלול.
3. לבדוק מראש -; גם אם אתם לוקחים לא כלול -; תסכמו מראש מה אתם רוצים, כדי שהם ידעו לארגן את זה (נגיד טרק סוסים / רכיבה על גמלים) וכשתגיעו תשלמו בנפרד. תפגשו מראש את הנהג ותראו שהוא נראה בסדר (נגיד בשביל לנסוע לקניית אוכל), שהרכב נראה בסדר ושהנהג יודע בדיוק מה התוכנית.
טיפ 3 -; אתרים בגובי -; ריכוז.
אז החלטתם לרדת לגובי? תתכוננו לחום (בטמפרטורה) וחום (בצבע). הגובי בגדול שווה איזה שבוע (כולל נסיעה לשם מאולן באטאר ונסיעה). בשבילכם, סיכום קצר של האתרים בגובי:
1. יולין אם -; ערוץ הקרח. יושב בלב המדבר, ערוץ שיש בו קרחון שנמס רק באמצע אוגוסט בדרך כלל. כדאי לבוא כמה שיותר מוקדם בעונה, כדי לראות כמה שיותר קרח. זה לא מרשים כמו שזה נשמע -; מסביב די ירוק וקצת שוכחים שאתם באמצע מדבר, בייחוד עם הרוחות הקרות שבאות מכיוון הקרחון, וגם הקרח די מלוכלך מרוב האנשים שהולכים שם. אבל עדיין -; זה משהו שנחמד לראות וזה די מרשים כשאתה תופס שאתה באמצע מדבר על קרח, בקיץ. שווה שעתיים -; שלוש.
2. דיונות חונגורין -; רצועת דיונות ענקית -; אורך מעל 100 ק"מ, רוחב של 15 ק"מ ו-300 מטר בגובה בשיא (הקצה הצפון מערבי). מקום מדהים -; אין כמו לשבת בראש דיונה אחרי עלייה קשה ולראות את השקיעה או לעלות בשעה קצת יותר מוקדמת ולהתחיל לקפוץ מהמדרונות החדים של הדיונות או ללכת מכות על החול. שווה אפילו יומיים ובמקום יש מי שיציע לכם לעשות "טרק גמלים" -; סיבוב של שעה או שעתיים תמורת 3000 טוגרוג לשעה על הגמל הדו דבשתי. לא חוויה כזאת מיוחדת או מומלצת -; לא עולים עם הגמל על הדיונות והוא זז בקצב די איטי.
3. ביינזג -; המקום נודע גם בשם "הצוקים הבוערים" ועלה לתודעה בתחילת המאה ה-20 כשמצאו שם שאריות של דינוזאורים בכמויות. היום לא תראו שם זכר לדינוזאורים (אם אתם רוצים לראות אותם, לכו למוזיאון באולן באטאר) וכל מה שיש שם זה קירות נמוכים מעל מכתשון בצבע אדמדם. אפשר להסתובב שם טיפה, אבל הנוף לא כזה מרשים. לא מומלץ במיוחד, אבל אם אתם כבר שם -; שעה תכסה אתכם.
איך מגיעים לשם? האופצייה הכי קלה ובטוחה הכי לקחת טיול מאורגן מאחד הגסטהאוסים באולן באטאר. אם אתם לחוצים על טיול עצמאי (למרות שבגובי אני פחות ממליץ, אתם יכולים למצוא את עצמכם תקועים באמצע המדבר) -; יש רכבים שיוצאים מהשוק השחור כל יום לדלנזדגד, בירת אומנוג -; נסיעה של 12 שעות. תכינו את עצמכם לנסיעה לא נוחה וצפופה. מדלנזדגד יהיה יותר קשה -; אין רכבים שהולכים באופן סדיר לאטרקציות, תצטרכו למצוא עוד כמה אנשים ולחפש בשוק נהג עם רכב ולקבוע איתו מסלול. התעריף הרגיל לדברים כאלה זה 250 טוגרוג לק"מ. תעשו את החישוב, תראו שקצת קשה לעשות את זה זול בלי מספיק שותפים והרכבים האלה לא תמיד אמינים (כנ"ל לגבי הנהגים).
