פרק ב`: הערבה - חלק א'

בודהיזם במונגוליה

לפני בניין התחנה המה שוק חלפני הכספים, מוכרי הכרטיסים, ספסרי הדלק. הבזאר המזרחי. שתי נשים צעירות מכרו כיסונים ממולאים בבשר. הושטתי כסף למירגה. "לא כדאי לקנות אצלן, זה יעשה לך בעיות בבטן, אתה עוד תראה. צריך לאכול רק מה שמבשלים בבית". הוא אכל שני כיסונים והעביר שניים לנשים שהמשיכו ללכת אחרינו. טריים וחמים. אחרי האוכל הסיני שום דבר לא יכול להזיק. מירגה הביט בזקן שצמח בשבועות שחלפו, זקן של נוחות. "אצלנו לא מגדלים זקנים, ואם גדלות שערות - תולשים אותן!" הוא העביר יד על פניו החלקים. חזרנו לאולם הספורט של התאחדות הספורט המונגולית. חזית ניאו-קלאסית, עמודים כבירים. בפנים היו המידות קטנות. חבורות הצטופפו בתוך הבניין האפל והחמוץ מזיעה ומריח שתן. אוריי שיחק כדורסל.

"יש לך כרטיס? אמרתי לך שבמונגוליה לא תהיה בעיה. אני אבוא אחר כך, אני צריך לשחק קצת". "זה בסדר", אמרתי למירגה ואוריי, הבנות עמדו והשקיפו מהצד, "אני אלך להסתובב לבד. ניפגש בערב בבית". "אתה בטוח שתסתדר? אולי נצטלם פה לפני שאתה הולך?" "אני לא בטוח בכלום". "חכה רגע, אני ארשום לך את הכתובת". הוא רשם את כתובת הדירה על מפת העיר שקניתי במלון אולן בטור ואני יצאתי אל אור השמש. חופשי מחברים. אדון לעצמי למספר שעות.

צעדתי צפונה לאורך רחוב סמבואו. נשים מכרו לחם דרך חלון בעשרים טוגריק ומונגולים לבושים בגלימות ערבות ונעולים מגפים גבוהים צעדו ברחוב, מצטופפים בפינות, קונים ומוכרים. בפינת סמבואו והמעגל הקטן עמדו בתים שניראו כאילו הועתקו מאירופה של המאה התשע-עשרה. רוסים היו פה. מוזיאון לנין עמד סגור ואפור, אנדרטאות להילה הקומוניסטית שהתכווצה צפונה. בצומת שבין חסבטאר, המעגל הגדול וסמבואו, עמד מקדש בודהיסטי. ילדים - פרחי נזירים- חייכו מהכניסה. נכנסתי דרך שער הגג של מקדש גסר שדרקונים וחיות מיתולוגיות הגנו עליו. עשבים מצהיבים על רעפי הגג שסופו קשת הפוכה המדמה גזעי במבוק מפרקיים. פרחי הנזירים הלאמאיסטים, ילדים בני שמונה או תשע, צחקו כשכיוונתי את המצלמה אל הגלימות הכתומות, אל הכובעים הצהובים, אל המגפיים שחרטומם מעוקל. הם חייכו ונמלטו, נחבאים בתוך חדרים אפלים. ישבתי על ספסל בשמש, עדת הילדים רצה סביבי, מטפסת על סוס אבן מונגולי רובץ ליד הגדר.

הבודהיזם הלאמאיסטי שבא מטיבט, חוצה דרך הגבול הסיני של גאנסו, מהגר דרך הגובי. בודהיזם הגיע למונגוליה רק אחרי ששושלת מינג הורידה את המונגולים מהשלטון. ג`ינגס לא היה בודהיסט, למרות שהביא למרכז אסיה את צ`אנג צ`יין לבוכרה כדי ללמוד ולהשכיל ממנו. גם אוגוטאי וקויוק לא היו בודהיסטים, וקובלאי, למרות מנהגי החצר הסיניים, היה פתוח לכל השפעה. אם כי לא הסינים הם שדאגו להפוך את המונגולים לדתיים. זנבזאר בן המאה השבע-עשרה הוא שהביא את הבודהיזם הטיבטי כדת מדינה למונגוליה. הרוסים הקומוניסטים השתדלו להמיר דת בדת. באור היום הבהיר שיחקו הילדים, פרחי הנזירים.

מעבר לרחוב חסבטאר, שעלה מזרחה, על גבעה לא גבוהה, הזדקרו כיפותיהם המוזהבות של הגנדן והסמינר הבודהיסטי השמיימי שלידו. מקדש הגנדן עמד על הציר המרכזי של העיר, ממשיך את רחוב סמבואו, נמצא בקצהו הצפוני. מעבר לגנדן ומזרחה ממנו, נמשכו הרחובות הרחבים והמאובקים, גושים סוציאליסטים ארוכים בנויים לאורכם. תעלות ביוב קטנות ירדו מהגבעה. משני צידי דרך העפר הרחבה נבנו גדרות מעץ ופח, מעבר לגדרות אפשר היה לראות את כיפות האוהלים. נביחות כלבים מהצד השני. הכלבים בבודהיזם הטיבטי הם נזירים שסרחו בחייהם והתגלגלו לכלב. לאהסה מלאה עדרי כלבים. באולן בטור לא היוכל כך הרבה כלבים. אולי גם משום שהמונגולים דתיים בצורה אחרת. מראה שכונות האוהלים בליבה של העיר הפך את אולן בטור מעיר סוציאליסטית לבירה של נוודים. אם מונגוליה וטיבט הם שני שטחי חסות של רוסים וסינים, הרי שהדגם המונגולי נראה משוחרר יותר.

עשן היתמר מארובות התנורים המותקנים במרכז האוהל ומוזנים בגללים. כבשים פעו בחצרות הסגורות. מונגולי רכוב על סוס פתח שער ונכנס למתחם אוהלים. שערי המקדש מוזהבים. בפנים, מימין לשער, ישבו הנזירים ושיננו שיעור, קוראים בשירה מתוך הסוטרות, הופכים את הדפים, הצעירים שרים בקול והמבוגרים מהמהמים באיטיות. במרכז ישב הלאמה, מקבל את הפונים אליו. סוטרה, מנטרה, מנדלה, טנקה. עיקרי הבודהיזם הטיבטי. הטנקות, ציורי הקיר של בודהא הבודהיסטוות והאלים המגינים מפני רוחות השתלשלו מקירות המקדש, על הקירות הונחו סוטרות בספריית מגירות העץ והנזירים המהמו מנטרות. ואז תקעו הקרנות הארוכות וחמישה פרחי נזורה צעירים הניפו את המנדלה, ביתו המקודש של בודהא, ויצאו לסיבוב, מחזיקים אותו גבוה, קטורת נשופה באוויר המקדש, אנשים הצטופפו לגעת במנדלה, לקבל ברכה, לזכות בקדושה. הקפות ספר התורה היהודיות, אותה קדושה של חפץ עם אותיות שיש בהן רז. סוד לא מפוענח. נזיר הדף אותי מהשער. הגנים המונגולים שהוטמעו באבותי לפני מאות שנים כששטף הגל המונגולי את מזרח אירופה, לא הועילו. בחוץ השתטחו נשים זקנות לפני בודהות ולאמות גבוהי מצנפת, מפוסלים בלבן על רקע המזרח, משטחי השתטחות מעץ דהוי לפניהן. סרטים על עצי משאלות, חבורות מקיפות את המקדש נגד כיוון השעון, מגלגלות את גלילי התפילה.

כאן, כמו בטיבט, מתקיים בודהיזם שהוא חלומה של כל דת. דת שאינה מבקשת ידיעה אלא רק עבודה ותרומה. הבודהיזם הוא דת שלימה, הוליסטית, יותר מכל הדתות המערביות. אין צורך לשנן תפילות, לדעת, יש צורך לעלות מדי פעם אל המקדש, לסובב את הגלילים שבתוכם סוטרות ולשנן מנטרות. אום מאני פדמה האם - הו היהלום שבלב הלוטוס! להשתטח לפני פסלי בודהא והלאמות הקודמים, להדליק נרות. פולחן עממי שבו כל אחד שייך לדת גם אם אינו יודע דבר. המעמד הפעיל הוא הנזירים. הם יודעי הספר, הגורם המתסיס, המוכנים לפקודתו של הדלאי-לאמה, של הבוגאד חאן. לכן הרסו הקומוניסטים את המנזרים בשנות השלושים, מפיצים את הנזירים לכל עבר. לכן, כשהתחוללו מהומות בלהאסה בראשית שנות התשעים של המאה העשרים, היו אלו הנזירים שבפקודת הדלאי-לאמה הגולה שהתעמתו עם הצבא הסיני ונטבחו. ללא הנזירים אין לדת כיוון ומאמיניה כנועים. האם היו נזיריו של הבודהיזם המונגולי סינים? דרך אינטלגנטית להכניע עם של לוחמים נוודים.

ממזרח לגנדן, מעבר למקום בו נמכרו מים קדושים, עמדו שלושה גרים. באחד מהם ישב נזיר זקן. תמונת הדלאי-לאמה. "אתה יכול להכנס". אמר הנזיר, "פה נהוג לתרום. כמה שאתה רוצה. לפחות 50 טוגריק". תרמתי לבודהא 50 טוגריק, יושב ומחכה לעולי הרגל שבאו לבקש ברכה בתוך אוהל הנוודים עם הנזיר הבודהיסטי, מדליקים נרות, מניחים גבינה יבשה, סוכריות, קופסאות סיגריות מול התמונות. דתות בכל מקום יותר דומות מאשר שונות. מה שאולי מסביר את המאבק והעימות האלים ביניהן.

כיפות הגנדן הזהיבו כשהשמש נטתה מערבה. האוויר היה קר ויבש. ירדתי חזרה מהמתחם אל הכביש הרחב שתנועה דלילה של אוטובוסים, מוניות ומשאיות נעה בו. תעלה עמוקה בין הכביש ובין השבילים שירדו משכונות האוהלים. בצפון הסתדרו הבלוקים הסוציאליסטים, ארוכים, אפורים וגבוהים. ממול היתה גבעה עם ערימת אבנים. כמו הרגמים שיש בהרים גבוהים. הבודהיזם הטיבטי הביא את גלי האבנים לערבה. שבילים עלו בעשב הצרוב של סוף הקיץ אל התל.

ערימת האבנים הקטנה התנשאה לשלושה מטרים, עטופה בבקבוקים מנופצים, בדלי סיגריות, גלגלי אופניים וקרעי בגדים. ועם זאת, לא היתה זו ערימת זבל כי אם תלולית פולחנית. ליבה של אולן בטור המשקיף על כיפות הגנדן. יש משהו נבון בהקרבת זבל ולא דברים שיש בהם שימוש. מסביב נפרשו שכונות האוהלים תחומות בגדרות עץ, מעשנות בארובות התנורים, כלבים נובחים על פתחי העץ של אוהלי הלבד העגולים. סוסים בתוך המתחמים. שכונות האוהלים האפורות טיפסו על הגבעות העגולות והרכות. כמו בלה-פאז שבבוליביה. אותה אפרוריות צפופה, אותו אוויר צלול וקר. במורד הגבעה פרקה משאית כלי בית. ירדתי אל המשאית. כלב נבח. כמה אוהלים עגולים הצטופפו אחד אל השני ופסולת מתכת וזכוכית הוטלה מסביב. התיישבתי על חבית. כלב זאב נבח בזעם ואשה צעירה לבושה ג`ינס וגופיה חטבה עצים בגרזן עם ידית ארוכה, מתכופפת לתוך הפתח הרבוע והנמוך שדלת עץ כתומה הגיפה אותו, מגפיה הגבוהים שוברים קרני שמש נמוכה. מעגל החאן, רשת העץ, עמד מסביב לרצפת האוהל. בתוכו, הונחו שלוש המיטות והאבטר - ארון העץ שעליו הבודהות וצילומי המשפחה. הצוח, תנור המתכת, עמד במרכז והינדן - הארובה מתנשאת ממנו.

"אל תצלם"! הניפה אישה זקנה יד. הצעירים חייכו. עסוקים בהקמת בית בשכונה החדשה של אולן בטור. ישבתי על החבית, מביט בבד הראשון העוטף את הגר ואת מוטות העץ המחודדים הנתקעים לתוך עיגול הכיפה הכתום שאשה צעירה החזיקה את רגליו. הנשים החזיקו והגברים בנו. הם בנו בשתיקה, כל אחד ידע איך לבנות את אוהל הנוודים, לפרוש את יריעות הלבד. תוך פחות משעתיים היה האוהל מוכן, והציוד שסביב החל להבלע בתוכו, התנור, מוסק בגללים, מתמר עשן. אולן בטור היתה בין נוודות לסוציאליזם. האוהלים המחוברים לחשמל. הביוב הזורם במורד הגבעות לתעלות הפתוחות, השיכונים האפורים, האבטר בכל בית ואוהל, המקדשים הבודהיסטים בני השבע מאות, הסוסים הנמוכים והמוצקים איתם פשטו המונגולים על סין כבר לפני אלפיים וחמש מאות שנה, טובעים את חותמם על מוסקבה ווינה, מוליכים שבטים טורקיים מקצה אסיה לסופה של אירופה.

לא היה קל למצוא את הבית של מירגה. הלכתי לאורך השדירה הגדולה צפונה, כשהשמש שוקעת מערבה מעבר לרכס, ודרך עשן המפעלים הפטרוכימיים. עיר הנוודים, עם אוהלי הלבד העגולים והאנשים הלבושים גלימות שיער כבדות, התחלפה בעיר סוציאליסטית אפורה של בלוקים ארוכים, גבוהים ומוזנחים. השדירה היתה אפורה והעצים הבודדים שנטעו בה כוסו באבק. קר. ספרתי כניסות מהכביש הקרוב, נכנס פנימה ומטפס עד לקומה השמינית. לא כאן. ירדתי למטה בחדר המדרגות המזוהם שלכלוך והזנחה מצפים אותו, אל הצל הקר ואל מוסכי המכוניות - ארגזי ברזל בהם נשמרות המכוניות הספורות. הוצאתי את הנייר עליו רשם מירגה את שם הרחוב. שתי נערות הצביעו על כניסה זהה לקודמת. טיפסתי במדרגות. דופק על הדלת החיצונית. מקום של זיכרון. שום שם או מספר או סימן מזהה. חבית הזבל בקומה השביעית נראתה לי מוכרת. הקומה השמינית.

נרה פתחה את הדלת בחלוק. חלצתי נעליים ונעלתי את נעלי הבית, מובל אל המטבח עם השרפרפים הנמוכים, מוזג לעצמי תה מהסמובר. אמא שחזרה מהעבודה כמה דקות לפני מילאה צלחת והניחה על האורז בשר כבש, פותחת את צנצנת החמוצים, מוזגת מקומקום הבדיל תה מלוח בחלב. בחורף שותים נוודי הערבה את מי הקרח המופשרים. במי השלגים אין מלח, המחסור במלח לא מאפשר למינרלים להספג ברקמות. המחסור ביונים. הגוף מאבד מתיפקודו ונחלש למרות שלמראית עין הוא ניזון ושותה ככל צורכו. התה המלוח שומר על המונגולים. כמו האכילה בידיים - השומן משמן את הידיים והפנים מפני רוח הערבות החורכת. חום הבית, האוכל, המליחות והחמיצות במטבח הקטן.

מירגה חזר כששיחקתי עם אבא דורצ`סורין ביאמפסורין שח בסלון. הוא הוציא את השח מהאבטר, ואת בקבוקון הענבר, מוזג טיפה לשקע שיוצרת הבוהן המורמת עם שורש היד ומגיש לאף. הריח היה חד, פוער את מחילות האף. איל המושק. המילון והשיחון הרוסיים היו מונחים בינינו. שחקן שח מצוין. מהשידה שבפינת החדר, עליה הונחו תמונות הדלאי-לאמה ובודהא, הוציא אבא אלבום תמונות, מצביע על תמונות שחורות לבנות של הארמיה המונגולית. אמא היתה רופאה והוא מהנדס. ועדיין היו אלו אמא ונרה שהסתגרו במטבח, מבשלות וחותכות ורוחצות כלים בכיור הקטן החשוף. דורצ`סורין פתח אטלסים להראות את מונגוליה. מדבר על מחצבים ומקומות. מירגה ניכנס אל הבית בשבע ושוב נכנסנו למטבח כדי שמירגה ישאב אוכל בקולות מציצה. אבא, דק גזרה ושקט, ישב מולי, מעבר לשולחן הנמוך ואמא הגישה אברים פנימיים אותם חתך אבא, מגיש לצלחת. מירגה שלח אצבעות עבות לתוך החמוצים. "יש ג`יפ למחר", אמר מירגה. "אבל אתה צריך לתת את הכסף מראש".
"איזה ג`יפ?"
"צ`ירוקי. סיני. יבוא חבר שלי שמדבר אנגלית, אוריי, אני ואתה".
"יש מקום לכולם?"
 "צ`ירוקי זה ג`יפ גדול". חזרנו לסלון. "ועכשיו תצלם". הוצאתי את המצלמה. אבא יצא אל חדר השינה הצפוף, חוזר עם גלימה מונגולית, צעיף כתום גדול, שאותו ליפף שלוש פעמים בהידוק סביב מותניו, חובש כובע מחודד ומתיישב לצילום.

לתחילת הכתבה

בדרך לדלגר חאן

"באיזה שעה יגיע הג`יפ?"
"מחר בתשע. שלוש מאות טוגריק לקילומטר. אתה תיתן לי כסף מראש, נכון? זה לא בשבילי, אני לא מרוויח מזה כלום, זה הכול הולך לנהג ולדלק". אמא ונרה התיישבו במטבח על השרפרפים, חותכות בשר ובצל, מטגנות חושור,כיסנים למסע המתקרב, כיסני בצק מלאים בבשר כבש מטוגן בבצל. ריח שמן וחם מילא את הבית. מירגה התיישב ליד, לעזור בהכנת הכיסנים. "קח, קח". הוא הושיט חושור חם שטיפות שמן נזלו ממנו על אצבעותיו העבות. הכיסן היה חם ושמנוני, מאבך הבל כשנגסתי ממנו. הייתי עדיין מלא להתפקע מבשר הכבש של הארוחה הקודמת. ארץ מבורכת.

"לילה טוב". אמרתי, סוגר את דלת המטבח מאחורי. חוצה דרך המסדרון. אבא ראה טלוויזיה רוסית בסלון. צינורות המים החמים חיממו את האמבטיה החלודה ואת הראי הסדוק. החדר היה קר לעומת האמבטיה הדחוסה. קפיצי המיטה שקעו תחתי. המתח בין החדר הפרטי במלון לבית בארץ אחרת שבו אין פרטיות אבל יש חיים.

הג`יפ לא הגיע בבוקר.
אמא הניחה לפני צלחת עם אורז ובשר כבש, מוזגת תה שחור מבושל בחלב ובמלח."חושור?" שאלה אמא, נכנסת לתוך המגפיים, עוטה את המעיל, הופכת בבת אחת מעקרת בית לרופאה. הסוציאליזם לא חדר את קרום המנהגים. השוויון שוויון והאשה אשה. אסיה היא עדיין יבשת של גברים שלא איבדו את ביטחונם בעולם הגברי. בעשר הגיע הג`יפ. "זה לא צ`ירוקי, הצ`ירוקי לא מספיק חזק לדרכים, זה ג`יפ בייג`ינג". אמר מירגה, בולע את המילים, מערב רוסית באנגלית. "זה ג`יפ טוב" הבטיח אוריי, "הוא חדש לגמרי ויצא מתיקון רק היום". ג`יפ סיני. יריעת ברזנט שרוח שורקת דרכה, חלונות צרים, קפיצים נוקשים, צבעי ההסוואה. "מה קרה לצ`ירוקי?"
"הוא התקלקל".

הנהג חייך כשהתיישבתי על המושב שלידו, הוא היה גבוה, באמצע שנות הארבעים, ושיער שחור חלק נפל בבלורית על מצחו החום. עיניו המונגוליות חייכו והוא הצית סיגריה. אוריי נדחק מאחור ביחד עם מירגה ונוסע נוסף. אוריי הבטיח מתורגמן דובר אנגלית. הג`יפ פנה ונסע מערבה, חוצה גשר ארוך מעל הנהר שחציו יבש ונסע אל הגגות המשופעים של ארמון המקדש של הבוגאדחאן. "אמרת שאתה רוצה לראות מקדשים מונגולים". גגות המקדש חיקו גגות במבוק סיניים. ברחבה שלפני הכניסה עמדו ציירים שמכרו תמונות תמימות של מונגולים רכובים על סוסים, של ג`ינגס חאנים ששפמם ארוך ודק, של מונגולים מזוקנים. איך מסתדרות התמונות המזוקנות עם שנאת השיער על פני המונגולים? "זה ארמון הקיץ של בוגאד חאן, בנה של אחות אמו של הדלאי-לאמה". אמראוריי. הלמאיזם המונגולי.

שני עמים איימו יותר מכולם על הקיסרות הסינית. המונגולים מאז ומעולם, עד שנשבר כוחם במאה הארבע-עשרה, על ידי שושלת מינג, והטיבטים שכוחם עמד להם בתפר שבין שושלת טאנג לצ`ין. הטיבטים ירדו מהרמה, תופשים את דרכי המסחר, כובשים את דון הואנג ונאות המדבר. המונגולים ירדו מצפון, משתלטים על כל הארץ. כשגירשה שושלת מינג את המונגולים ושברה את כוחם, החדירו את הדת פנימה. כי אין אתה שולט בעזרת מסחר, פוליטיקה או צבא, אלא בעזרת אלוהים. הלאמאיזם הטיבטי היה הדת המתאימה. דת בה אין המאמינים צריכים לדעת כלום ומלתו של הכוהן העליון לבודהא, הדלאי-לאמה, היא הקובעת. הוא והנזירים שלו, הכוח מרוכז במנזרים.אצל הדלאי והפנצ`ן-לאמה. במקרה המונגולי, אצל בוק, אחות אמו של הדלאי לאמה, שזה היה ארמון הקיץ שלה. הארמון של הלאמה המונגולי הגדול האחרון, הבוגאד חאן. חדרים נוחים, מיטות רכות, זהב רך מפוזר. דומה לארמון הקיץ של הדלאי-לאמה בלהסה הטיבטית. שם הפאר גדול יותר. עשבים צמחו על גגות החרס שדימו קני במבוק. האדריכלות הסינית צמחה בעמק היאנג-צה, בדרומה שלסין, במקום בו הגשמים מרובים והבמבוק גדל בשפע. קצות הגג הפגודיים נועדו להרחיק את מי הגשמים היורדים עד כמה שאפשר מיסודות הבתים. המסע הארכיטקטוני לתוך הערבה המונגולית בה לא יורד גשם. על כותרות העץ צוירו דיוקניהם של האלים הבודהיסטים: קואן-יין, בודהא, טרה, שליחי החושך שתפקידם להפחיד את הנכנסים למקדש, הלאמות. על הדיוקנאות המרכזיים על העץ הדהוי רכב ג`ינגס חאן על סוסו. אלה האמיתי של מונגוליה. הבודהיזם חדר פנימה, נאסף על ידי האלים המקומיים, מופץ בערבות, הופך את המונגולים מעם של לוחמים חובקי עולם לנוודים בערבות. ואולי פשוט תש כוחם והם החליטו לעזוב את הבלי העולם הזה ולהתרכז בדברים החשובים באמת. אוהל, סוס, כבשה וגמל דו-דבשתי.

אנשים בודדים היו במתחם ארמון הקיץ והמקדשים. העץ הדהוי, העשבים היבשים על הגגות שרעפיהם דמויי הבמבוק הכסיפו ממרוק הרוחות ואבק הערבות, הפסלים הבודהיסטים. כאן היו מונחים פסלי הבודהא וטרה שיצק זנבזאר - גדול היוצקים, הפסל והלאמה הגדול של מונגוליה. הוא נולד ב-1635. עוד בטרם יכול היה ללכת, ניבא חוזה העתידות שולוי עתיד מזהיר וקרא לו גגן- קדוש. בגיל שלוש כבר קרא זנבזאר את הסוטרות. מורו של זנבזאר היה חברו של הדלאי-לאמה החמישי נמחה יאסדונום. בגיל 14 נסע זנבזאר לטיבט, שם השתלם במקדשי זונקפה - מייסד כת הנזירים צהובי הכיפה, מניח מנחה לפני שרידי המלך הטיבטי סורוזאנגומבו בן המאה השביעית. בלאהסה למד מפי הדלאי לאמה ומפי מונצ`ין-בוגדו שיעץ לו לחזור למונגוליה ולחזק את הבודהיזם בבניית מקדשים ולימוד הסוטרות. פסלי הזהב שלו נפלאים. הברונזה. פסל הברונזה של ורג`רדרה - כולא הברקים, נמצא במקדש הגנדן טגצ`ילין. כשבאו בטענות לחברתו שהיתה פסלת וצורפת, משום שאיפשר לה חופש כפי שחשב שיש לתת, הוציא החוצה את פסלי טרה - 21 פסלים המתארים את מצבי רוחה של האלה- משמחה ועד זעם. סיאמטרה (טרה הירוקה) וסיסטארה (טרה הלבנה). סיאמטרה היא אשה בשיא יופיה ונשיותה. חיוך בזווית שפתיה. המלכה היא היושבת שעות כדי שאתקין ממנה את פסליה של טרה אמר, והלשונות הרעות השתתקו.

ב-1686 המציא זנבזאר אלף-בית חדש, הסויאמבו. וכך תירגם את הטיבטית והסנסקריט למונגולית. העצמאות הלשונית הראשונה מהסינית, הטיבטית והסנסקריט. אלוהות מונגולית. בתוך מונגוליה האשימו אותו כי מכר את הארץ למנצ`ורים שירדו וכבשו את סין מידי שושלת מינג בהטיפו לאי אלימות. האם היתה לו ברירה? באי המלחמה בצ`ינג המנצ`ורי, הותיר את מונגוליה חצר אחורית ולא מאיימת של האימפריה, מונע ממנה כיבוש. מה היה במונגוליה שיעניין את הסינים?

הג`יפ הסיני בעל הקווים המגושמים חיכה במגרש החניה. הנהג עישן מהסיגריות המונגוליות הרעות והציירים פרשו את ציורי המונגולים הרכובים על סוסים, גרים וגמלים דו-דבשתיים באור.
"אונטר חאן?" "אני לא בא." אמר אוריי. "המאמן שלי אומר שלקח לי יותר מדי זמן לחזור מסין. ואם אני רוצה להיות מוכן לאולימפיאדה בקיץ- אני צריך לחזור להתאמן. אבל מירגה יסע איתך". נסענו לשיכון האפרורי שליד האוניברסיטה של אולן בטור. מירגה ואוריי נעלמו לתוך חדר המדרגות. הם חזרו מלווים בבחור נוסף. המתורגמן."המתורגמן לא יכול לבוא, לימודים". אמר אוריי, "זה חבר של הנהג, הוא יסע איתכם לסנצ`ר מנדל". אה. טוב שאמרתם.

"גלגל לי סיגריה". אמר מירגה. אוריי לחץ את ידי. הצטערתי שאוריי לא בא, האנגלית שלו היתה טובה מהרוסית שלי. מירגה נדחק עם האורח לאחורי הג`יפ, מציתים סיגריות. אולן בטור הידללה עד שאבדה בערבה. מזרחה לאונטר חאן, אוהלים לאורך הדרך למרגלות ההרים. פרשים רוכבים זקופים על הסוסים הקטנים והמוצקים, ישרים ונוטים קדימה. נהר לאורך הדרך. הכביש נגמר בבת אחת במרחק של חמישה-עשר קילומטרים מאולן בטור. עדר כבשים על הדרך. פרש מונגולי עצר על הדרך. רוח קרה מחוץ לג`יפ. השמים הכחולים והשמש הצהובה הטעו. שרווליו מופשלים. זקן קלוש. הג`יפ גלש לאורך אחד היובלים של האורחון. יאקים כבדים, אחד לבן והשני שחור, התעמתו בקרב חזיתי ורב עוצמה. הנחל זרם בין הגבעות הרכות של הרמה המונגולית. סוף הקיץ. הגבעות היו חומות. מכוניות בודדות על דרכי האבק. ישבתי מול היאקים הכבדים והרוח הקרה זרמה על הגבעות העגולות והחשופות ועל העשב הצהוב של הסתיו. מי פלג קרים וגבעות מכוסות בקר וכבשים וסוסים רועים. ארץ של סוסים. חזרנו לג`יפ והמונגולי המשופם הדליק סיגריה.

"גלגל לי סיגריה". אמר מירגה.
"יש חושור?"
"יש". אמר מירגה, מוציא מהתיק את שקית הבד ששמרה על חום. הבשר והשומן שטוגנו בבצל התערבו בטעם הבצק. הג`יפ נסע, מתחמק מתמרות אבק של מכוניות עוברות. נוסע בערבות הבודדות. מרחוק הסתמנו בתים של עיר. עיירה סוציאליסטית. בתים מכוערים שקילופם נשקף למרחוק. האם יזמין אותנו הנוסע לישון בביתו? הג`יפ עצר ברחבה קטנה בין הבלוקים הסוציאליסטים הדהויים. עליבות הבנייה מול הערבות. ההצטופפות מול המרחקים בין אוהלי הנוודים. יכולתי להבין את ג`ינגס חאן שסרב כל חייו לעזוב את אוהל הנוודים העגול ולעבור לארמון בנוי בבירתו שבקרקוראם. השקיעה החלה לאחר מותו. הנוודים מוקסמים מהבית. על מנת להישאר חד וצלול צריך להשאר בתנועה. בקשר עם היסודות. הרוח נשבה קרה מחוץ לג`יפ ושני ילדים שחקו בחישוק ובקופסאת שימורים. גולץ` חזר לאחר כמעט שעה. אפשר היה להריח את התה המלוח והחם."אונטר חאן?"
"אונטר חאן". הלאה, מזרחה, לתוך הערבות. השמש התגלגלה מאחורי הגבעות."ג`ינגס חאן נולד בדלגר חאן". אמר גולץ`. מצית סיגריה עם ריח רע.

"איפה זה דלגר חאן?" פרשתי את המפה. גולץ` הצביע על דלגר חאן. האורחון פנה לכיוון ההוא. "מה יש בדלגר חאן?"
"כלום". אמר מירגה. "זה אתה שרוצה לנסוע לאונטר חאן".
"אני רוצה לנסוע למקום מעניין. סע לדלגר חאן".
"דלגר חאן". חייך גולץ`, עוצר בבקתת משמר של המשטרה שלידה בית תה מטונף. האיש הצעיר במחסום הביט בנו. הוא דיבר עם גולץ` ומירגה, ולאחר מכן נדחק ועוד שניים למושב האחורי של הג`יפ ואנחנו חצינו את הגשר ופנינו דרומה. גולץ` עצר את הג`יפ ואנחנו ירדנו אל הנהר לשתות מהמים הקפואים. השמש התגלגלה מעבר להרים, והערבות נצבעו באור האדום והזהוב שיש לקרניים של השמש. העשב הצהוב הורך ושקט מכושף עמד באוויר. עמדתי והבטתי בעצים לאורך הנהר, בקנים, במים שנצבעו בכל הגוונים שבין חום זהב לצהוב רך. הג`יפ המשיך לנסוע מעט לאורך הנהר. שתקתי והבטתי בנוף, בנהר ובצמחיה ואז פנה הג`יפ לתוך אחת מהדרכים שטיפסו באדמת הערבות הרכה על הגבעות ופונה לארץ של גלי גבעות קפואות.

"היית בדלגר חאן?"
 "לא". אמר גולץ`. "הם מדלגר חאן". אמר מירגה והג`יפ המשיך לנסוע, פנסיו שנדלקו האירו דשא שהרוח כופפה, מקפיאה במשבים חובטים. שמונה. "מתי נגיע?" "שעתיים". גולץ` עצר את הג`יפ כשהחושך הפך למרבד. שמים נקיים ובהירים. כוכבים נוצצים. ספנים בים האפילה. קרוב לי יותר הירח. הכוכבים נותרים הדבר היחיד שאפשר לבטוח בו. גולץ` הוציא בקבוק וודקה וכוסית קטנה. מוזג לתוכה ומגיש לאחור. הוא הושיט לי את הכוסית. בהיר אללה. הוודקה צרבה וירדה בבת אחת. הכוסית גמרה את הסיבוב הראשון ויצאה לשני. "תודה" אמרתי.

לתחילת הכתבה

רכיבה בערבות

"תשתה, תשתה". אמר גולץ`. ושוב כמו בכל מקום שבו הייתי שרוי באמצעה של יבשת, רחוק מכל מקום מוכר, בין אנשים שאינם מדברים את השפות שאני מכיר ושליטתי בשפות שלהם קלושה, הרגשתי את קלות הלילה ואת המסע. לא היה אכפת לי לאן אני נוסע. לא היה איכפת לי אם אגיע. האור הצהוב בג`יפ, כוסית המתכת המתמלאת והמתרוקנת. עשן הסיגריות הממלא את חלל הג`יפ. גולץ` ניער את הכוסית וטמן אותה ביחד עם הבקבוק מתחת למושב. מניע ומדליק אורות. אור צהוב ורעש של מנוע מפרים את הבדידות. הבטתי בערבה האפלה. בדרך שסימנו פנסי הג`יפ. איך הם יודעים לאן לנסוע? עיני נעצמו תוך כדי נסיעה. "את הטבק!" חבט מירגה בגבי. גלגלתי לו סיגריה. "את הווקמן!" העברתי לו את הווקמן. נרדמתי והתעוררתי כשהג`יפ האט. כשפקחתי עיניים אמר המונגולי שמאחורי שם, שם! ולאור הפנסים הגיחו שני אוהלים עגולים וכלבים זאביים זקורי זנב שנבחו בזעם, קשורים לחבלים שנמתחו בין יתדות במרחק של עשר המטרים מסביב לאוהלים. הג`יפ עצר. דלת העץ של הגר נפתחה. הקור נשך בפראות והרוח נשבה. נמלטתי לתוך האוהל. בפנים דלק תנור מוסק בגללים. לא היה ממש חם בתוך האוהל, אבל היה הרבה יותר חם מאשר בחוץ. איך אומרים אני אוהב ברוסית? "יה רביצה צוח". אמרתי, מניח את כפות ידי על הארובה. המונגולים צחקו והילדים הביטו בי.

 אשה צעירה במגפיים מזגה תה מלוח לקערות עמוקות והניחה לפנינו בו בזמן צלחת עם לחם צפוף וקערה עמוסה בחמאה צהובה שצדה התחתון שמנת לבנה ונוזלית. חמאת השמנת על הלחם. טעם התה המלוח וחמאת השמנת המתוקה. אשה מבוגרת מזגה חלב תוסס לקערות גדולות."קומיס". אמר גולץ`. שכבתי בהסבה על השטיחים שליד התנור. לב הערבה המונגולית. הבטתי בברזל הלוהט והקשבתי לרוח. האשה הניחה קערת מתכת גדולה ועמוקה על פתח התנור שלהב באש כתומה ואדומה, שצבעה את פני האנשים באוהל מעבר לאור העששיות, מפרקת צלעות וחלקי כבש שהוציאה מהארון לתוך הסיר. הקומיס, המשקה המשכר של אסיה, דילג על הלשון בכדוריות קטנות, תוסס במרירות נחמדה. אושר.

האשה הניחה לפנינו את קערת הבשר המבושל. צלעות ואברים פנימיים, שוקיים וירכיים. המונגולים שלפו סכינים והחלו לקלף את הבשר. גולץ` פרס בשר והניח בצלחת שלפני. הקומיס, הלחם עם חמאת השמנת, התה המלוח, חטיפי גבינת הסוסים הקשה, ערימות הבשר הלא נגמרות. הקומיס משכר או גורם לבחילה. הרגשתי את הנשימה מתקצרת והופכת לכבדה. פרשתי את עצמי על השטיח. "קום, קום", אמר גולץ`, מסמן שאין זה מן הנימוס לרבוץ באמצע האוכל. הבחילה. מעגלים לפני העיניים, הכובד הנורא של הקיבה על הסרעפת. קמתי ופתחתי את הדלת, מתרחק מהאוהל לתוך החושך, מריק את הארוחה הכבדה ואלכוהול הקומיס על האדמה הקפואה. הכלבים הזאביים התקרבו מתוך החשיכה, לוקקים את הפליטה. מחיתי את הפנים ונשמתי אוויר נקי וקר. רווח לי בבת אחת. חזרתי אל האוהל החם והמונגולים הביטו בי בחיוך.

עייפות הנסיעה, האוויר הקר, הוודקה, הקומיס, מנת היתר של הבשר. "כאן", הצביע גולץ` על המרבד עליו רבצנו. האיש והאשה הצעירים נכנסו למיטה שמעבר לתנור עם בגדיהם, כשהילד בן השנתיים ביניהם. הם הסירו רק את הדל -גלימת הצמר המונגולית הכבדה וחלצו את המגפיים שהוצבו ליד המיטה. על המיטה השנייה הסתדרה האמא וזוג נוסף על המיטה השלישית. אוהל מלא. פרשתי את שק השינה על המרבד ומירגה וגולץ` פרשו שמיכות והתכסו בבגדים. סידור האוהל במעגל, הארונות בין המיטות והתנור, יצרו חציצה ופרטיות. קרבתן של המשפחות הנודדות בתוך חייהן הוא צפוף לעומת חיי העיר, שם לכל אגף במשפחה יש חדר. אלא שכאן המרחקים בין האוהלים העגולים הוא מרחק קבוע והמרחב, המניח שעות ארוכות של שתיקות, מפחית את המועקה. נרדמתי בבת אחת, כשעוגות הזבל היבשות מתפצחות בתנור, מופרדות בארגזי הפח לגללים, מכל חלק של המקנה שעמד בחוץ, מוגן מהזאבים, שיללותיהם קרעו את הערבה במרחק של כמה מטרים מעבר לקו הכלבים הנובחים.

התעוררתי כשדלת העץ הכתומה והנמוכה נפתחה והשמש חדרה פנימה בבת אחת עם גל של אוויר רענן. התנור הפיץ חום חסר ריח. כמו כל אוהל אחר, פנה הפתח למזרח, לקבל את קרני השמש הראשונות. הקרניים ניסרו אבק בחלל האוהל והאשה הצעירה, לבושה מכנסי ג`ינס, גופיה ומגפיים שחורים גבוהים, יצאה ונכנסה אל האוהל. עורה ופניה אדומים מקור. היא דחסה גללים לתוך התנור, שפתה קומקום תה והניחה גוש לחם בידיו הנקמצות של התינוק. התינוק לא בכה. יצאתי אל השמש. הרוח לא נשבה ועשב הערבה היה ירוק וזקוף. עדר סוסים כנוס עמד בקרבת האוהל. בין שני האוהלים הסמוכים עמד מיכל מים על עגלה ולידו חבית שמולאה בגללים יבשים. מאחורי האוהל ניצבה עגלה שעל ראשה אברים פנימיים ופרוות זאב. "זה להבריח את הזאבים", אמר מירגה. משתין מעבר לקו חבל שהיה מתוח בין שני כלונסאות גבוהים וסוסים נקשרו אליו. אחד הגברים קרב סייח אל סוסה. הסייח החל לינוק ואשה מבוגרת מהאוהל השני כרעה על ברך אחת מתחת לסוסה, מרחיקה את אפו של הסייח ומניחה דלי, חולבת כשהגבר מחזיק את אפה של הסוסה. הילדים הביטו בעדר הסוסות הנחלב. אד חם עלה מהדלי. חזרתי אל האוהל, הקור הצלול והיבש. הנחתי את ידי על ארובת התנור והמונגולים חייכו. האשה הצעירה הניחה לפנינו קעריות מלאות בתה חלב מלוח וקרעי לחם עם חמאת השמנת המתוקה וקערה של בשר מבושל וקר. מירגה וגולץ` חתכו מהבשר וטבלו אותו בתה המלוח והחם. שתיתי מהתה. חום המשקה בבוקר הקרבלב הערבה. השמחה. החלום. הנוודות האמיתית, הקרובה, ללא הגינונים והנימוסים הבדואיים. נוודות פשוטה וברורה.
"אתה רוצה לרכוב על סוס? אמרת שאתה רוצה לרכוב בערבה המונגולית".

גבר צעיר רכב מתוך הערבה, אוחז בידו את האורגה- המקל שאורכו למעלה משלושה מטרים וסופו לולאה לתפיסת הסוסים או הבקר במרחבי הערבה. הוא רכב כדרך המונגולים, זקוף, כמעט בעמידה, גופו מוטה קדימה, נע בקצב הרהיטה האיטית והמדודה של הסוס, מסוג הרהיטות שאפשר להפליג איתן למרחקים גדולים על פני ערבות אסיאניות.
עליתי על הסוס הנמוך. פרז`בלסקי. המונגולים לא אימצו את הסוסים השמיימים שהסינים הביאו ממרכז אסיה. אלו היו אותם סוסים נמוכים ומוצקים שידעו לחפור בפרסותיהם את הערבה הקפואה כדי ללעוס ממקפא הדגנים שמתחת. סוסים שהמונגולים הפכו איתם לבשר אחד, מניחים את הבשר המיובש או המומלח בין האוכף לעור הסוס המזיע, סופג מלחים ורטיבות, מתרדד עד שהיה הופך לסטייק טרטר. מניחים את הגבינה המיובשת בתוך נאדות המים שעשו מעור הכבשים השחוטות, נותנים למים ולגבינה היבשה להתנער בטלטולים, יוצרים גבינה או סוג של קפיר חמצמץ. דהרתי בערבה לכיוון שלושה אוהלים שהונחו מזרחה משני האוהלים בהם ישנו. העשב הגבוה, הפלגים הדקים שהבהיקו בשמש.

כשחזרתי, הגיעו אל האוהל שני ילדים בני שלוש רכובים על סוס נמוך ומוצק. לפניהם רכבה ילדה בת לא יותר משש. הרוח החלה לנשוב, קרה וחותכת. הרמתי את צווארון המעיל וטמנתי ידיים בכיסים."דלגר חאן?" התמתח מירגה. "דלגר חאן".

נכנסנו לג`יפ ויחד איתנו נדחק האיש הצעיר שבאוהלו לנו. הג`יפ רמס את הדשא בקווים. סוסים עמדו במרחב ואוהלים ברווחים מדודים, רחוקים אחד מהשני כמטחווי קשת. שני נוודים על סוסים, חמושים באורגה, הצביעו על כיוון. אוהל בודד. בפתח האוהל עמד איש צעיר יותר מאבי המשפחה שנראה בן ארבעים. היה לו זקן קלוש ורובה כסוף ועתיק. התה המלוח, הלחם הקשה וחמאת השמנת. האוהל היה עני מהאוהל בו לנו אבל הסדר נשמר: תנור באמצע, שלוש מיטות וארונית עליה תמונות הדלאי-לאמה ובודהא. האב והילדים נדחקו אל הג`יפ, מכוונים את גולץ`. חצינו נהר בזהירות וטיפסנו אל הרמה הגלית. במרחק של קילומטר התרוממה סיכת בטון. המארח מהאוהל הצביע לכיוון העמוד והג`יפ מיהר אל הסיכה. דלגר חאן, אמר גולץ`. מקום לידתו של ג`ינגס.

 לא רחוק מפה שכב מתחבא באחד מפלגי האורחון, עול העץ על צוארו וידיו, קנה בפיו מעל פני המים כשהמחפשים להשמידו עוברים על פניו. כאן היה בסיס הכוח שלו. מכאן יצא לאחד את השבטים המונגולים, להשתלט על מונגוליה. לכבוש את העולם. שבטי הנוודים שאף פעם לא היו רבים מספרית, אלא שהיו להם איכויות שלא היו לעמים אחרים - כל ילד גודל להיות לוחם, המינהלות לא נחשבו וגם נשים יכלו להילחם. הכול יכול להיארז תוך זמן קצר, והניידות היתה מפליאה. ג`ינגס חאן נהג לקבל באוהלו את הסוחרים הבאים מהמערב. הם הניחו את מתנותיהם מחוץ לאוהל ואנשיו היו שוקלים להם פי עשרה. רק דבר אחד רצה מהם החא-חאן- החאן הגדול, לדעת מה קורה מעבר לגובי ולטקאלאמקאן, לאן עוברות דרכי המסחר החוצות את ההרים השמיימיים ואת ימת הבייקאל, מה קורה במרחבים שבין הסיר לאמו-דריה, על הדרכים המובילות לחורזם ולאסטרחאן. מידע. בשל הנוהג הזה כתב איטלו קלווינו על הערים הסמויות מהעין, מספר על נכדו של ג`ינגס, על קובלאי שגר בארמונות חאן-באליק, בייג`ינג של היום. קובלאי חיבארמון, מאמץ את הסיניות אליו. ג`ינגס חאן היה מעוניין בעולם, במה שמעבר לגבולות, בדמיונות של נווד מעשי, איך ומה לעשות, את מה לכבוש ומתי, לא בסיפורים של נוסעים אחרים.

לתחילת הכתבה