רכיבה לאגם חובסו גול
קמנו בבוקר ליום סגרירי ואפור שהזכיר לי את פברואר בירושלים. אחד מאותם ימים שאתה מבקש רשות מאמא להישאר בבית ולא ללכת לבי"ס (והיא כמובן שולחת אותך לשם עטוף סוודרים כמו דובון). קנינו מספר פריטים חשובים כמו כובע צמר וכפפות ויצאנו לדרך יחד עם המדריכים המונגולים שלנו. מיד בפאתי חטגל התחיל לו יער ברושים צפוף שגונן עלינו מפני הטפטוף הטורדני ומידי פעם נתקלנו בבקתות קטנות לצד הדרך עם ילדים סקרניים. אחרי כשעתיים הליכה הגענו לנחל גדול ויבש והתחלנו להתקדם בתוכו. מזג האויר החל להתקדר יותר ויותר עד שלבסוף החל לרדת מבול עז. בלית ברירה התעטפנו במעילי הגשם החלקיים שלנו והמשכנו לרכב. כמובן שבשלב זה כבר לא היו שום בקתות או גרים בסביבה שבתוכם נוכל להתגונן והגשם לא הפסיק לרדת לרגע. יחד איתו עלו עננים נמוכים על מורדות ההרים והתחילה סופת ברקים משגעת שהסיבה היחידה שלא ממש נהנתי ממנה נבעה מהעובדה שהייתי ממש בתוכה וספוג מים לחלוטין...
למרות הגשם ובשל היעדר כל אלטרנטיבה אחרת המשכנו ברכיבה כשעתיים נוספות. היינו כבר יחסית גבוה בהרים והמדריכים העילגים והלא מאוד נחמדים שלנו לא דיברו מילה באנגלית. כל נסיון לשאול אותם היכן הגר הקרוב, ועדיף כזה עם תנור חם, נענה בחיוך מטופש. אחרי כשעתיים הגענו לבקתת רועים נטושה על צלע ההר. כולנו היינו ספוגים במים ורועדים מקור. החלפנו מהר לבגדים יבשים והרתחנו תה חם כדי לחזור לעצמנו. המדריכים שלנו הדליקו מדורה ואנחנו התחלנו לייבש את הבגדים הרטובים והנעליים על גבי המדורה. כמובן שהנעליים שלי היו קרוב מידי לאש ונמסו חלקית אבל זה, בתוספת הבריכה האולימפית שנקוותה בהם רק שכנע אותי שהגיע הזמן להחליף נעליים.
הקמנו את האוהל שלנו בתוך הבקתה שהייתה יחסית יבשה והכנו ארוחת פסטה חמה לארוחת ערב. למחרת בבוקר כבר נראתה מגמת התבהרות ואנחנו יצאנו לדרך עם שביב של אופטימיות בלב. מטרת היום היתה לחצות את רכס ההרים הגדול ולרדת מזרחה לחוף האגם.
רכבנו לעבר רכס ההרים במצב רוח עליז ובנוף אלפיני יפהפה של כרי דשא עם פרחים צבעוניים, נחלים זורמים וללא שום סימן כלשהוא לנוכחות בני אדם. אחרי טיפוס איטי ומייגע לכיוון פסגת האוכף נגלה לפנינו... עוד רכס הרים. זה היה קצת מייאש כי כבר ציפינו לראות את האגם אבל רק אחרי הליכה נוספת של עוד כשעה נגלה לעיננו סוף סוף הנוף היפהפה של אגם חופסגול הפרוש לרגלינו עם כל ההרים שחובקים אותו מסביב.
אחרי שנרגענו מסדרת הצילומים וההתפעלויות גילינו שלמעשה אין כל דרך סבירה לרדת למטה, לכיוון האגם. המדריכים המבולבלים שלנו התחילו להוביל אותנו לאורך קו הרכס בחיפוש אחרי נקודת ירידה נוחה ולבסוף התחלנו לרדת ברגל במורד המדרון התלול כשכל אחד מושך אחריו את הסוס שלו ומשתדל עד כמה שניתן שלא להחליק מטה. כמובן שלמרות כל ההשתדלויות שלי הישבן שלי פגש את אמא אדמה בכמה זויות כואבות אבל לאט לאט התאספנו כולנו ביחד במורד המדרון. שם כבר מצאנו יער עבות שרגל אדם או סוס מעולם לא דרכה בו ונאלצנו להתקדם לאיטנו בין העצים כשמידי פעם מפלחת את האויר זעקתו של אחד הרוכבים שענף כזה או אחר הצליף לו בפרצוף או גזע עץ שפגע בברכו... כך עלינו במעלה גבעות וירדנו בעמקים עד אשר בסביבות השעה 22:00 כשכבר ממש התחיל להחשיך נגלה לו לפתע האגם היפה בין העצים ואנחנו נשמנו לרוחה. אחרי כעשר שעות רכיבה התמקמנו לנו על שפת האגם היפה והקמנו אוהל.
מי האגם היו חלקים כמו ראי וצלולים כמו זכוכית וזאת בשל העובדה שאין באגם כמעט אצות או פלנקטון. בכל האגם הגדול אין כמעט סירות ממונעות ואין מקורות זיהום שהורסים את המים הצלולים או את הנוף הבתולי. המקומיים שותים את מי האגם כפי שהם ואנחנו החלטנו שבכל זאת כדור כלור קטן לא יזיק. השקיעה האיטית היתה יפהפיה ואחרי כל תמונה שצילמנו היה נראה שהתאורה רק הולכת ומשתפרת ואנחנו צילמנו עוד ועוד.
מורון
תוך כדי הכנת ארוחת ערב הגיעו לפתע שני נערים מקומיים עם ארגז שהכיל דגים מעושנים למכירה. בתור חובב דגים מושבע קפצתי על המציאה וקניתי דגים מעושנים טעימים שהתווספו לרוטב הפסטה. בבוקר, אחרי לילה קפוא ונסיון פתטי לייצר דייסת אורז בחלב (?!) הלכנו לבקר את אנשי ה-Tsaan. אלו הם אנשי שבט קטן שחי מצפון מערב לאגם חופסגול. הם מתקיימים מגידול של איילי צפון מבוייתים. כיום מונה השבט הקטן כ-60 משפחות שמפוזרות באיזור קשה להגעה וחיות באוהלים דמויי טיפי אינדיאני הבנוי מעורות של איילים. אחת המשפחות מהשבט חיה על חופי האגם ומושכת אליה את רוב התיירים המגיעים לאיזור. מאחר ולא היה לנו מספיק זמן או שומן על הישבן כדי לרפד רכיבה של 12 יום אל המשפחות האותנטיות שבצפון קפצנו גם אנחנו לביקור זריז אצל המשפחה המתוירת שפיתחה לעצמה כמה מנהגים מגונים כמו לדרוש תשלום מס על מצלמות. ביקרנו באוהל שלהן (שהיה מצופה ניילון ולא עורות..) וראינו את האיילים המסכנים עם שתי רגליים קשורות אחת לשנייה כדי שלא יוכלו לרוץ לשום מקום.
משם רכבנו לאט ומהר לחילופין לאורך האגם היפה. מידי פעם חלפנו על פני מחנה גרים תיירותי אשר חלקם נראו מפנקים למדי. למרות היות האיזור הזה של האגם נגיש למדי עדיין חלקים רבים לאורך החוף היו ריקים מאדם והמראות היו מרשימים. תופעה נחמדה נוספת באיזור היתה ההד. המבנה של ההרים מסביב ושל היערות יוצרים הד נפלא. כל צעקה או צהלה של סוס חוזרים במין אפקט סראונד נפלא כמו באולם קולנוע. זה במיוחד מרגש בלילה כשיושבים סביב המדורה. אחרי מספר שעות רכיבה נפרדנו אני ואורית משאר החבורה ונשארנו עם האוהל שלנו על שפת האגם. הקמנו את האוהל על גבעה קטנה ממש מעל החוף, הכנו ארוחת צהריים והלכנו לישון שנת צהריים. אחר הצהריים טיילתי לאורך החוף ולפנות ערב הדלקתי מדורה קטנה ובזמן שאורית הייתה עסוקה בלא להרגיש טוב באוהל אני בהיתי לי בחילופי היום והלילה האיטיים.
בבוקר תפסנו טרמפ לחטגל, שפתאום נראתה לנו כמו הכרך הגדול, והתמקמנו במלון חמוד ומומלץ בפאתי העיר העונה לשם Nature`s Door. לפנות ערב טיפסתי על ההר הקטן שבקצה העיירה וצפיתי על העיירה החצי ריקה, על הנהר שיוצא מאגם חופסגול ועל שלושת הספינות שעגנו לגדותיו. ניתן היה לראות הרבה הריסות של מבנים תעשייתיים בכפר, שריד לתקופה הקומוניסטית. כמו ברוב העיירות האחרות במונגוליה גם כאן היו קווי מתח רבים אבל חושך מוחלט בלילה.
בערב התמקמנו בחדר החמוד שלנו לשינה. בחדר דלק לו הקמין והיה חם ונעים. קצת אחרי חצות, כשכבר כמעט נרדמתי העירו אותנו שכנינו לחדר כדי לספר לנו שזוג ישראלים שיצא לטייל לאורך האגם בצהריים לא חזר ושצריך להתחיל לדאוג ואולי להתחיל לחפש אותם. בלית ברירה התלבשנו והתחלנו לחשוב מה לעשות. הערנו את מנהלת המלון שהייתה היחידה באיזור שדיברה גם אנגלית וגם מונגולית והתחלנו לחפש רכבים ונהגים שיוכלו לצאת איתנו לחיפוש ראשוני. לקראת 1:00 בלילה כשכבר הייתי ישוב ברכב וחיכיתי שהנהג יצליח להתניע הגיחו פתאום זוג אורות באפילה ואותו זוג ישראלים הגיעו רכובים על גבי ג`יפ. הסתבר שהם פשוט טעו ביער והתעכבו הרבה זמן עד שמצאו נהג שיסכים להחזיר אותם העירה במחיר שהם רצו ולא ביותר...
למחרת בבוקר יצאנו עם נהג מקומי לכיוון Moron, מרחק של כשלוש שעות נסיעה. שם, בבירת הצפון שנראית כמו כפר בדואי בשנות ה-60, נסענו לתחנה המרכזית, רחבת עפר עם כ-4 ואנים ונהגים משועממים. לשמחתנו, אחרי קצת התמקחויות מצאנו נהג שהסכים תמורת מחיר סביר להסיע אותנו אל עבר הבירה. יצאנו לדרך אחרי ארוחת צהריים והנהג שלנו דהר במהירות מטורפת (60 קמ"ש) על פני דרכי העפר הלא קיימות ואנחנו נחבטנו שוב ושוב בתקרה מכל תלולית. לקראת 2:00 בבוקר עצרנו לצד הדרך, הקמנו אוהלים וישנו מספר שעות עד שנהיה אור. בבוקר יצאנו שוב לדרך ואחרי עוד כשעתיים הגענו שוב לדרך עפר ואחרי עוד כשעתיים הגענו ל... כביש סלול, הפלא המדהים הזה שמאפשר לנסוע ב- 70 קמ"ש!
שלוש שעות לאחר מכן כבר היינו באולאן בטר, ישובים במסעדה הקוריאנית שלנו לארוחת סושי, אינטרנט וקניות. למחרת בבוקר ביקרנו בשוק השחור של אולן בטר. זהו שוק ענק שמחולק לאיזורים ומוכרים בו הכל מכל כל. האיזורים האהובים עלי היו אלו שמכרו דל במגוון צבעים (החלוק המונגולי הארוך שקושרים עם צעיף כתום על המותניים), קמינים ענקיים לחימום הבית וכובעים מונגוליים מחודדים. אחר כך ביקרנו במוזיאון ההסטוריה המונגולית שמציג מוצגים פרה היסטוריים דרך מוצגים מתקופת גינגיס חאן ועד תקופת המאה העשרים והשלטון הקומוניסטי. מוזיאון מענין ומולץ מאוד. בערב, אחרי קניות וסידורים אחרונים עלינו על רכבת הלילה לארליאן, סין. וכך הסתיימו להם שלושה שבועות במדינה הענקית והבתולית הזו - מונגוליה. אני מקווה שביום מן הימים עוד אשוב לכאן, אם כדי לטייל קצת במערב הרחוק או על גבי הרכבת הטרנס סיבירית בכיוון זה או אחר. לילה טוב.
יאיר, רכבת בין אולאן בטר לארליאן.
