סיכום סין
אני פורש כאן כמה מחשבות שמסכמות את החודשיים שלי בסין, ודבר ראשון חשוב לי להבהיר: אלה הן לחלוטין מחשבות סובייקטיביות, תוצר של חווית המפגש האישי שלי עם סין. אני רחוק שנות אור מלהיות מומחה לסין, ובחודשיים, שהם מעט מאד זמן, הצלחתי לגרד רק במעט את מה שהיה לגביי "המסתורין הסיני". סין כל כך גדולה שהיא יכולה לסתור כל דבר שאני אגיד עליה, ובאותה מידה אני אשאר צודק. על כל דבר שראיתי בסין, יש לפחות 100 דברים שלא ראיתי, ואם מישהו חולק על דעתי או רואה דברים אחרת, אני אשמח לקבל תגובות שיאירו את עיניי.
הגעתי לסין בלי ציפיות מיוחדות, כיוון שזו היתה החלטה של כמעט הרגע האחרון לנסוע לשם, לבקר את עמית. ובכל-זאת סין הצליחה להפתיע אותי, לפעמים לטובה, לפעמים לרעה, אבל היא בהחלט הפתיעה. מבחינה נופית - העושר והגיוון הופכים את סין לגן-עדן לטיול ארוך. יש הכל מכל וכל: ג`ונגלים, קרחונים, מדבריות, ערבות עשב, רמות ירוקות, או צחיחות, אגמים, חופים... לא חסר כלום. טיול בחצי מאסיה באותה הויזה, אותו המטבע, ואותה השפה (למי שהצליח להשתלט עליה). מבחינתי- הנוף הוא הרושם העיקרי שאני לוקח איתי.
הפן התרבותי/חברתי/אנושי של הטיול בעייתי יותר. מבחינתי- הטייל הפשוט, שלא מדבר סינית או למד לימודי סין באוניברסיטה (כמו רבים מהטיילים כאן), ולא הכין את עצמו על ידי קריאה מיוחדת או השתתפות בהרצאות לפני הנסיעה, בשבילו המפגשים האנושיים, התרבותיים (שהם גם היותר מעניינים) הם הנוכחים נפקדים הכי גדולים של הטיול. קשה מאד לתקשר בסין. נניח שלמדתי כמה מילים בסינית, ונניח שפגשתי סיני בעל אנגלית פחות או יותר סבירה. אפשר להסתדר, להתארגן, לקנות להגיע ממקום למקום, טיפה להתבדח. אבל שיחה רצינית, לעומק, על הבדלי התרבויות, או תהליכים בחברה, או מנהגי משפחה, או סתם נקודת מבט כללית של אדם מן היישוב, לזה לא הצלחתי להגיע אף פעם. יכול להיות שזה בגלל שנשארתי רחוק ממרכזי הערים הגדולות ומה "אינגליש קורנרס" (לבייג`ינג בכלל לא הגעתי) ויכול להיות שזה רק עניין של מזל או של פתיחות. אבל אחרי חודשיים בסין אני יודע רק מעט מאד על העם הסיני, על השינויים שהוא עובר או על מנהגי היום-יום שלו.
מבחינה תרבותית (דהיינו: היסטוריה, ארכיטקטורה, אמנות, דת וכו`... ) הופתעתי מאד לגלות את מימדי החורבן של מהפכת התרבות של מאו. בדמיוני סין הצטיירה לי כארץ אגדות שגאה בתרבות העשירה שלה ובהיסטוריה המפוארת שלה. חשבתי שלבקר בסין יהיה קצת כמו לבקר ברומא, או בירושלים, מקומות שההיסטוריה נוכחת בהם תמיד, בצורה חזקה. מקומות שהעבר שלהן משפיע על ההווה. הארכיטקטורה המודרנית המזעזעת, היעדרה של אמנות "אמיתית" נוקבת, מעבר לגבולות הציור הקלאסי (שנגחאי, כך אומרים, היא יוצאת מן הכלל במקרה זה), היעדר דת או מרכזים דתיים (מלבד מרכזים טיבטיים), ותחושה חזקה של הווה משולל עבר ציירו לי תמונה אחרת.
מדינה שבכמה שנים של טירוף הטביעה את אוצרותיה בים של אידיאלים מעוותים, וכעת מתקשה לשוב ולשלות אותם מן המעמקים. לדעתי אירועים מסויימים כמו הטבח בכיכר טיאננמן, או הרדיפות אחר תנועת הפאלון גונג, או תופעות כמו הבקרה על האינטרנט או אפילו פערי המעמדות העצומים במדינה, שהיא לכאורה קומוניסטית (אגב - יש עוני, אין רעב), מעידים על חברה שלא התאוששה לגמרי מהמכות שהנחית עליה מאו. או כמו הסבר ששמעתי: "אנחנו עם של מיליארד וחצי אנשים, אם כל אחד יתחיל לפתח דעה משלו, להפגין, לפעול למימוש דרכו, יהיה פה כאוס, ואת זה אנחנו לא יכולים להרשות". עם שבו כל אדם הוא אחד מביליון. לא פלא שנשארתי באיזורים של המיעוטים. המיעוט הבאי, הנאשי, הטיבטים. במקומות האלה יש תחושת ייחוד חזקה, וגם שמחת חיים. יש תחושה של חברה שמכירה את ההיסטוריה שלה, ומוקירה אותה. וגם משהו קהילתי מאד, האנשים קרובים יותר אחד לשני, נוגעים יותר. ללא ספק התקופה בסיצ`ואן וגאנסו היו החלק הכי טוב בטיול. היה בהם משהו חופשי.
כך או כך, הטיול בסין היה חוויה נהדרת. הצצה לעולם אחר מאד, בשפה, בקצב, באנשים אחרים. זהו העולם שבו חי כל אדם חמישי בכדור הארץ. אם יישאלו אותי מה הזיכרון הכי חזק שלי מסין, זה בטח יהיה המחזה שחזר על עצמו כל כך הרבה פעמים, בכל מקום שבו ביקרתי: איכר, קוצר, מנקש או זורע, גוו כפוף, רגליו מבוססות עד מעל הקרסול, רגליים במים שמציפים את שדות האורז. והשדות נמשכים עד אין קץ...
תאילנד בדרך להודו
אני כותב מבונגלו על חוף הים באי koh tao בתאילנד. הגעתי לתאילנד כדי להוציא ויזה להודו ולקנות כרטיס טיסה. בחצי היום הראשון שלי בבנגקוק נהנתי מכל רגע. מהאנגלית שאפשר פתאום להסתדר איתה, משפע המוצרים המזוייפים ברחובות, מהאוכל המעולה, ממיצי הפירות, מהאינטרנט בעברית. אחרי כמה שעות הרגשתי את הקלות הבלתי נסבלת של הקיום. כל כך קל להיות מערבי בתאילנד. כמעט לא חוכמה. למחרת בבוקר כבר הייתי בקוטאו, ונרשמתי לקורס צלילה. פנטזיה ישנה נושנה מאז הנסיעה לסיני כנער. אין ספק שאם חיפשתי עולם אחר, מתחת למים מצאתי אותו. צמחים אחרים, בעלי חיים אחרים, צבעים אחרים, חוקי כבידה אחרים, הרגלי נשימה אחרים ומימד נוסף לתנועה (למעלה ולמטה). לא יכולתי להעביר את שבוע ההמתנה לויזה בצורה טובה יותר.
בעוד יומיים אני ממריא מבנגקוק לכולכתה. אני נוסע להודו טעון בציפיות. מושפע משיחות, ספרים וסרטים. אני נוסע להודו של קרליבך ושל צור שיזף, של ויקראם סת ושל ארונדאטי רוי, של דודה שלי ליאת, שלא משנה על מה נתחיל לדבר, השיחה תמיד תזרום בסוף אל המים הקדושים של הגנגס. להודו של אחי הגדול ושל החברים שנסעו ושחזרו עם אור בעיניים. אני מקווה לחזור ולצרף עוד הודו אחת קטנה לרשימה.
הודו שלי.
לתחילת הכתבה
