פעם, היתה אופנה כזו של גלובוסים עם מנורה בפנים. אני חושב שזו אפילו היתה מתנה די פופולרית לבר-מצווה. לי לא היה כזה. אבל היה לחבר. אני זוכר את עצמי, ילד, מסובב ומסובב, מניח את האצבע, ועוצר את הגלובוס. וככה מחליט לאן אני אסע כשאני אהיה גדול. כשהאצבע נעצרה על סודן, ניחמתי את עצמי במה שאמרו לי ההורים תמיד- עד שתהיה גדול כבר יהיה שלום. אחר-כך, אחרי הפעם הראשונה בסיני, התגבשה התכנית האמיתית הראשונה, טיול שלום מסביב לים האדום. נאיבי? אז מה ... מאז זרמו הרבה מים בירדן, בנילוס, בגנגס, באמזונס, ובעוד כמה מקומות. שלום לא הגיע, וחלומות הילדות קיבלו את השם טיולגדולשאחריצבא.

אחרי הצבא, נסעתי לאמסטרדם, התחלתי לעבוד שם במטרה לחסוך ולנסוע לטייל. זה היה לפני שנתיים וחצי. עיר נחמדה אמסטרדם. בכלל, אירופה (אם מבטלים את גורם הקור) מקום נחמד מאוד לבלות בו קצת זמן. אין ספק. אכלנו כמה דברים טובים, שתינו כמה דברים טובים, הרווחנו ביורו, ופתאום גיליתי שאני כבר שנתיים עובד בשביל לטייל. באיזשהו מובן, כבר הרבה זמן, אני כמו אותם יורדים לאמריקה ש"חיים על המזוודות", עוד רגע הם חוזרים, רק עוד דבר או שניים שצריך להספיק.

הטיול הזה נמצא באופק התכניות שלי כבר כמה שנים טובות. אין שום תכנית ממשית אחריו. ומשום מה, כמו אופק אמיתי, עוד לא הגעתי אליו. אז זהו, נגמרו לי הדברים שצריך לעשות. אני מדבר על לנסוע לטייל כבר המון זמן. הרבה יותר מדי.

אני נוסע.

אני מתחיל בהונג קונג, שער הכניסה הדרומי לסין, לפחות בטיסה ישירה מתל אביב. ומשם אני נוסע לבקר חבר יקר יקר בשם עמית. בזמן שאני ניגבתי צ`יפס במיונז ברחוב - עמית נסע לסין, התאמן ולמד במנזר השאולין והיום הוא חלק מצוות בין-לאומי שמלמד ומנהל מרכז ללימודי אומנויות לחימה, מדיטציה ויוגה ליד העיר יאנג שו, באזור גווילין. משם - באמת שהכול פתוח. יש איזושהי תכנית מתאר כללית ולאו דווקא הכי הגיונית שלוקחת אותי מערבה ודרומה לכיוון הודו בהמשך הקיץ, אבל נאמן לחוסר היכולת הטוטאלי שלי לתכנן מראש (המקסימום שאני מסוגל זה יום-יומיים )- נחיה ונראה.

מה אני מחפש? אנשים, צבעים ריחות, פרחים, טעמים, מרחבים, רעיונות, נהרות, דתות, לשונות, הרים, שקט, חברים, (את עצמי?) ...זה מה שכולנו מחפשים, לא?
במה שאני אמצא אני מבטיח להתחלק, ביד רחבה כמה שיותר.

תאחלו לי בהצלחה - אני נוסע ל"טיולגדולשאחריצבא".
 אסף.

יעדי הכתבה