מערות ושדות ביאנגשו
יאנגשו? רק תבחר: סרט טבע, סרט פורנו או סרט אימה
ושוב אנחנו ביאנגשו (Yangshuo), בירת המטיילים של דרום סין. הגשם נעלם לו אל עבר אותם מקומות שאליהם הולכים גשמים כשהם לא כאן, והשאיר אותנו עם לחות של 94 אחוז, ככה כדי שנתגעגע אליו. 94 אחוזי לחות, מכירים היטב התל-אביביים מביניכם, הינו אחוז שמאפשר לך לשחות בלי להכנס לים. אבל לפחות אין גשם. רוב הזמן. וחם. ואם אין גשם, אפשר להתחיל להסתובב בשדות האורז הבלתי נגמרים שלהם, בין כל הרי הקרמבו הנהדרים. אני לוקח זוג אופניים, משאיר את הבנות לשחות בין חנויות תיירים לשיעורי ציור-בישול-איפור-התחלה-עם-הולנדים-חתיכים, ויוצא לי אל הירוק.
מדהים להסתובב לבד כאן. רק אני, איזה ברווז או שניים וסיני שהולך עם הבאפלו שלו. אוויר נהדר. המון נהרות ושדות אורז והרים וירוק ירוק ירוק. השתקפויות של הרים בתוך נהר ובתוך שדה אורז מוצף, כאילו זו דרכו של הטבע להגיד שאת היופי הזה כדאי לראות פעמיים. אני מתחבר עם הריח של אחרי הגשם בין שבילים שאפילו הסיני עם הבאפלו עוקף וצוחק על המערבי האידיוט שנוסע ישר לתוך הבוץ. אבל אני, מה אכפת לי מקצת לכלוך? נהדר לקפץ בתוך הבוץ והשלוליות. כמו לחזור במכונת זמן ישר לגן, כשהחיים היו הרבה יותר פשוטים.
באחד הימים הראשונים של השמש אנחנו מוצאים את עצמנו בתוך "ברכת מי הירח" (Moon Water Cave - Shui Yan), בריכת בוץ שהייתה יכולה להיות אחלה לוקיישן לסרט פורנו, אם יו הפנר היה עובר בסביבה. מדובר במערה בתוך ההר באורך 3 קילומטר, שהשיא שלה הוא בריכת בוץ חום סמיך, שאנחנו קופצים פנימה בשמחה רבה עם בגדי ים. כמו לשחות בתוך שוקולד. כמו ילדים. אחת החוויות המהנות של הטיול, ללא ספק, והייתי שם תמונות שגם אתם תיהנו, אבל נראה לי שכל מיני ארגוני "שלום הילד" יתחילו לרדוף את הטור שלי, ולא בא לי לריב עם הצנזורה עכשיו.
ביאנגשו אנחנו מבלים בסה"כ שבוע, בין מסעות אופניים לשדות, יתושים שלא מוותרים ועשרות מסעדות מערביות יקרות למדי (אחלה פיצה ו-וופל בלגי אצל קיטי, אחלה צ`יפס בבאפלו, אחלה ארוחות בוקר בטווין פיקס ואחלה יתושים אצל ליסה). הסינים לא מפסיקים להפתיע, ואצל סוזאנה מציע לנו הדף האחרון של התפריט לבדוק אחת ממנות הדגל שלהם - עכבר, חתול או איזה נחש. לגבי הנחש, דרך אגב, מציע התפריט מעורר התיאבון להצטלם איתו, לשחק איתו קצת, לראות אותו נטבח ולשתות את דמו, כל זה עוד לפני שהגענו לחלק של האוכל. למרבה הצער, שום חלק במשפט האחרון אינו פרי דמיוני. נסו ותיהנו. מזעזע, ללא ספק. חוץ מזה גם כמעט הגענו לכניסה האחורית והזולה במיוחד לאיזה מופע אור-קולי לילי מושקע, אבל ההסעה שהבנות של המלון ארגנו לנו התבררה כסיני מחייך בלי שיניים עם שני אופנועים. לילה, גשם ו-5 אנשים על 2 אופנועים? אני יכול להעלות כל מיני השערות מדאיגות למה לסיני ההוא אין שיניים.
יורדים לחאינאן
יאנגשו כאמור באמת יפהפיה ומרתקת, אבל הלחות ממיסה אותנו מיום ליום. כמות הנוזלים שאני מעניק לסביבה אומרת שאם לא נלך מפה מהר, לא יישאר הרבה שי לטייל איתו בסין. אני משכנע את הבנות לסמוך עליי (טעות אסטרטגית מבחינתן) ולהמר ביחד איתי על הבטחה קלושה לשמש, עצי קוקוס וחופים טרופיים נהדרים, אי שם באיים של דרום סין. כן כן, לסין יש איים בדרום. אפילו טרופיים. המרכזי נקרא חאינאן (Hainan), ואת התגובה ששמעתי מרוב המטיילים עליו אפשר לסכם ב: "חאי-נאן?!? מה יש לך לחפש באי המסריח/עלוב/שכוח אל/מחק את המיותר הזה???". אבל את החלק הזה אני לא מספר לבנות. משהו אומר לי לרדת דרומה ולנסות.
"הסבר פניך לתייר!" (שי והסיני המצוי ברחוב - והפעם: עם סינית!)
סינית מצוייה: הלו! הלו! קאם לוק!
שי: וו בו יאו, שיה שיה (=אני לא רוצה, תודה)
סינית מצוייה: קאם לוק! ורי גודה!
שי: נו, נו... שיה שיה... וו בו יאו. שיה שיה... (=תודה תודה. לכי מפה)
סינית מצוייה: צ`יפר-צ`יפר פור יו! (=הכי זול, רק בשבילך..)
שי: לא, תודה... שיה שיה... אני רק מחכה פה לבנות. אני לא רוצה לקנות, תודה.
סינית מצוייה לא מוותרת: ורי גוד! לוק! יו, יו האו מאץ`! (=תגיד אתה את המחיר)
שי: אבל אני לא רוצה לקנות! ...מה זה בכלל הדבר הזה? אוכלים את זה? טוב, נו... 2 יואן.
סינית מצוייה: 2 יואן? מה פתאום?!? 10 יואן!
שי: אמרתי לך שאני לא רוצה לקנות... (מתחיל להתרחק)
סינית מצוייה: 3 יואן! (רודפת אחריו)
שי: וו בו יאו, שיה שיה. לא רוצה! תודה, שלום!
סינית מצוייה: אוקיי אוקיי אוקיי! 2 יואן.
שי: מה?!? טוב, תביאי... בנות, תראו מה קניתי!
בשביל להגיע לחאינאן אנחנו צריכים להגיע קודם לקצה הדרומי של סין ומחוז גוואנגשי, ולקחת משם מעבורת אל האי. היעד שלנו כשאנחנו עולים על אוטובוס מגווילין (יציאה באיחור קליל של 3 שעות. הבנות היו צריכות להתארגן קצת) היא באיחאי (Beihai), עיירת חוף שהלונלי מספר עליה ש"אם אין לך זמן לחופים של חאי-נאן, קפוץ אליה". הדרך לשם מפגישה אותנו עם חווייה מרתקת. נסיעה סתמית של 4 שעות בין גווילין לנאנינג (Nanning) בירת המחוז, באוטובוס סיני שנראה במבט ראשון מעצבן כרגיל, מתגלה כאחת ההפתעות החביבות של הטיול: יש דיילת חמודה, יש הרבה יותר מקום לרגליים מרוב הכיסאות של אל-על, ואפילו קיבלנו כל אחד שקית ובה בקבוק מים, לחמניה ומפית. רק חסר כובעי מצחיה וחולצות עם הכתובת "הטיול השנתי, הוא ממש מגניב אותי!" ואנחנו בקייטנת האוטובוסים של מחוז גוואנגשי. גם תחנת האוטובוסים המצוחצחת של נאנינג וגם האוטובוס הבא של 3 שעות בין נאנינג לבאיחאי לא מזכירים במאום את חוויות האוטובוסים הזוועתיות שיצא לי לפגוש בחודשיים האחרונים. נראה שהיקום ממש רוצה שניסע דרומה.
אז הגענו לבאיחאי, ותוך 3 דקות בערך מצאנו מלון, כולל מזגן ומקלחת בתוך החדר במחיר נמוך ממה ששילמנו לליסה ביאנגשו על חדר כולל יתושים. לא רע להגיע מחוץ לעונה, כשכל המלונות מתחננים לטיפת יחס מהארנק המערבי שלך. לבאיחאי יש חוף משלה, שנקרא חוף הכסף (Silver Beach - Yintan), ואנחנו רצים לתוכו כבר בלילה הראשון. מים נהדרים, חול לבן לבן ורק איזה 3 סינים מסביב... אם ככה הולך להיות בחאי-נאן אני תיכף שוחה לשם.
האטרקציה המרכזית של באיחאי, חוץ מחוף הכסף הלבן והמעבורת המיוחלת לחאינאן, הינה נהגי המוניות שלה. מה אגיד לכם, בארבעת הבנים האלה כנראה הייתה צריכה לדבר התורה. אחד רשע עם קשרים בכל חנות ורצון בלתי נלאה למכור לנו כל דבר שלא יהיה, כולל אפילו חול מהים, אחד חכם עם מזגן, אחד תם וחירש ואחד שלא יודע לנהוג. עם איך שהם מכירים את העיר, את חוקי הנהיגה בסין ואת מאפייני מערכת ההילוכים, פלא ששרדנו את הדרך מהמלון לחוף.
בשמחה רבה אנחנו ניגשים לקנות את כרטיס המעבורת של 11 שעות לחאינאן, מחר ב-6 בבוקר. בשמחה רבה מתברר גם ש"מישהו" קרא לא נכון את הלונלי-פלאנט שלו, והנסיעה היא בכלל ב-6 בערב (האותיות האלו ממש קטנות, הוא טוען להגנתו. וחוץ מזה, שיישרף הלונלי!). טוב, סליפר-בוס וסליפר-טריין כבר עשינו, עכשיו הזמן לסליפר-בואט!
איך בכלל מזמינים כרטיס למעבורת? יש להם הארד-סליפרים? הסינית החייכנית בדלפק והספסרית הנודניקית שלצידה לא עוזרות. טוב, אנחנו מהמרים על הכרטיס השני הכי יקר, בתקווה שהקונספט דומה לרכבת. והוא לא. קיבלנו חדרון בגודל של ארון עם ארבעה דרגשים דקיקים בתוכו. חישוב מהיר של קיבולת החמצן בחדר מחולקת ל-4 אנשים ממוצעים מעלה שתוך שעה ורבע כולנו מתים. אז בהינד עפעף ועניין פעוט של עוד 100 יואן לכרטיס אנחנו משדרגים לעצמנו את הלילה לאחד החדרים היקרים יותר של הסירה, שבמקרה ריק בשבילנו. האמת שהיתה החלטה מצויינת. שילמנו על הלילה הזה 230 יואן, אבל היה שווה. הסוויטה אמנם גדולה רק פי שתיים מחדרון הארונות המקורי שלנו, אבל יש די.וי.די, מיטות רחבות עם מזרון בעובי של שמיכה והרבה אוויר, כולל מזגן, מאוורר ותמונה של נינט טייב הסינית. נדנודי הסירה, דרך אגב, חינם לכל רוכשי הכרטיסים ללא אפליה.
אנחנו רצים לחרטום הספינה לארגן כמה תמונות "טיטאניק" עם הגלים והשקיעה ומספיקים להירטב נמרצות ביחד עם הסינים מכמה גלים בגודל של בית. אחר כ אנחנו שוקעים לתוך הנדנוד העריסתי של המיטות כבר ב-20:00, חוזרים באחת לתוך טיולי ההירדמות בעגלה של הילדות ומתעוררים עם חיוך ב-5 בבוקר, בכניסה לנמל של חייקו (Haikou), בירת האי חאינאן.
בת אל: מה השעה?
אפרת: לא יודעת, השעון שלי עוד פעם נתקע.
שי: אה, הוא לא נתקע. זה שעון סיני - את יכולה להתמקח איתו על השעה.
נופש בסאניה
חאינאן: חרא של אי! אל תבואו! לא כדאי! (אבל אם יש לכם חברות יפות תשלחו אותן לפה. ושיביאו ביקיני) . חייקו, בירת האי שגודלו בערך שליש ממדינתנו היקרה, מקדמת אותנו בחוויה גאנשו-אית טיפוסית. ותיקי הטור זוכרים את החוויות המהנות של האוטובוסים והספסרים אי שם בצפון הרחוק, ועכשיו הגיע תור הבנות לטעום קצת מהסיני החביב ואוטובוסו. הן האשימו אותי רבות שאני מעליל על הסינים החביבים סתם, ושבגלל שאני מחפש לריב איתם אז הם רעים אליי בחזרה, הסינים. אני בולע את גאוותי, שותק ומחייך בשעה שהבנות מתנסות קצת בהעלאת עשן עצמאית, אחרי שהסינים קופצים עלינו בירידה מהמעבורת ומבטיחים לנו אוטובוס ישיר לסאניה (Sanya), עיירת החוף שבצידו השני של האי, במרחק 3 שעות נסיעה. הם בהחלט גם מביאים אותנו לשם, אחרי 8 וחצי שעות ושני אוטובוסים.
אבל לפחות הגענו לסאניה, הנקודה הכי דרומית בסין. עזבו אתכם מהשטויות של אוטובוסים, ספסרים ושאר ירקות. זה הדבר האמיתי. חופים לבנים ארוכים ארוכים, עצי קוקוס בכל פינה והרבה תיירות רוסיות, אנגליות, אמריקאיות, גרמניות וסקנדינביות בביקיני. אנחנו הישראלים היחידים מקילומטרים, ויכול להיות שזה קשור לעובדה שכולם אומרים שזה חרא של אי ואין מה לבוא. אז הנה, גם אני מצטרף: חרא של אי! אל תבואו! הבנות בינתיים רצות מחנות לחנות אחרי דברים צבעוניים ונוצצים, זוממות לקנות לכולנו בגדי הוואי תואמים בכחול/ירוק/צהוב, לקבור אותי בחול ולברוח להן עם איזה סיני חתיך ועשיר.
הדבר האחרון שכדאי לדעת (חוץ מזה שלא כדאי לבוא! לכו לתאילנד או משהו!) הוא שיש מלון די חדש די נהדר ודי זול פה בעיר - "בלו סקיי" (Blue Sky international Youth Hostel - Lantian Guoji). באופן מפתיע הוא שייך לאגודת ההוסטלים העולמית שעד עכשיו די הכזיבה, אבל האנשים פה עושים את ההבדל. לא מאמא נאשי אמנם, אבל פיטר וצ`ין צ`ין המתוקים, עם חדרים מדהימים, מזגנים אימתניים, אחלה אינטרנט-ודיוידי ואחלה שירות עושים את השהות פה תמיד ארוכה יותר מהמצופה, לפי כל הכתובות על הקירות של אנשים שבאו לשבוע ונשארו לחודש. אומרים גם שיש שף תותח ומסיבות ברביקיו מטורפות לפעמים, אבל נחכה ונראה. בינתיים אנחנו יורדים לחוף, לקבור את הבנות בחול ולהירדם בשמש הנהדרת. פה ליד יש מלונות שעולים 1500 יואן ללילה, ואנחנו נהנים מאוד מהחופים המפוארים שלהם. אמנם עוד לא מצאתי את פיסת החוף המושלמת שלי, כולל שילוב החול-קוקוס-גלים הפרטי שלי, אבל, אלוהים עדי, אני בהחלט מתכונן לחפש.
פרוייקט המילה היומית בסינית והיום: מזג אוויר!
קצר ותכליתי הפעם: טאי יאן (Tai Yan) הינה "שמש", שיא ווי (Xia Yu) הינו "גשם" ויין טין (Yin Tin) הינו "מעונן". שיא ווי לא מה? (Xia Yu Le Ma?) זה "האם יורד גשם"? זה אמור להספיק. חוץ מהעובדה שלמרות נסיונות נואשים, לא הצלחתי פעם אחת לבטא כמו שצריך את המילה המעצבנת לגשם, זה לא אמור לגרום לכם לא לנסות. בהצלחה!
תקציר מנהלים:
איפה?: יאנגשו, באיחאי, חייקו, סאניה
מה?: ביאנגשו בלי גשם היה בהחלט נהדר, בבאיחאי היתה בהחלט קייטנה, ובחאי-נאן, אח... היה נורא ואיום.
שווה לבוא?: כן. לא! טוב, נו... אם אין לכם זמן וכוח לתאילנד, זה פתרון סביר למדי.
