יורדים לים המלח
זה השלב שבו כל מה שסובב אותך מעצבן אותך -; הבוס שלך מפיל עליך תיקים שאתה לא מבין איך תצא מהם (מה גם שאתה לא מצליח לצאת מהם לפני תשע בערב כל יום), העובדים שלך נראים לך לא מספיק יעילים ואתה כל הזמן צריך לעשות את העבודה שלהם, ההורים שלך מצליחים להוציא אותך מדעתך שהם מנסים לקלוע על כל סוף שבוע פנוי שנותר לך ודווקא בו לדחוף איזו ארוחה לכבוד הדודה מארגנטינה שבשעה טובה הורידה את השפם -; בקיצור, נראה כאילו סוף החיים הגיעו ואתה עדיין חי, או שלא?!
וכך, ביום בהיר בתחילת חודש דצמבר, הגעתי למסקנה שדי!! כבר יותר מידי זמן שאני משתרך יום יום לעבודה עם פרצוף של כלב שמשאית מרחה אותו על הכביש. אחרי תיאום עמדות קצר עם טלי, אשתי, החלטנו פה אחד וכל אחד לחוד לקחת יום חופש ולצאת לנשום קצת אויר שאינו רווי בעשן מכוניות. וכך הגענו לסוף שבוע באמצע חודש דצמבר, ולפנינו עמדו 3 ימים (שישי עד ראשון) שיוציאו אותנו מהבוץ הדביק הזה שאופף אותנו כל הזמן. לאיפה כבר אפשר לנסוע באמצע החורף בארץ ? לים המלח כמובן!
ביום שישי בצהריים, אחרי סידורים של אוכל, אוהל, שולי (הכלבה) ועוד אביזרים נלווים עלינו, בשעה טובה, על האוטו הקטן והעמוס שלנו והפלגנו לדרכנו לכיוון ים המלח. התכנית פשוטה : לינה באתר הקמפינג של מצוקי דרגות ולשלב הרבה מנוחה ושקט עם מסלולי טיול קצרים ופינות חמד בטבע.
איך שעלינו על האוטו, אפילו לא הספקנו לצאת מרחובות, וכאילו נחתנו בארץ אחרת, ולא, רחובות זו לא ארץ אחרת בניגוד למה שחלק מהאנשים חושבים, פתאום שמנו לב לשמש המדהימה שזהרה בשמים התכולים והנקיים מכל ענן, פתאום שמענו ציוצי ציפורים ואפילו כשסוף סוף העזנו להביט מעלה, לא ראינו את חיימון הקודר שליווה אותנו בחודשים האחרונים. "כנראה שחיימון הוא טיפוס של עיר.." אמרתי לטלי והחיוך רק הלך והתרחב על הפנים שלי. הדרך הלכה והתפתלה, ולאחר העליות והירידות של ירושלים, התחלנו לרדת לכיוון בקעת הירדן. כבר כאן החלו להופיע סימנים של אדמת חול חיוורת וחשופה והרים בהירים החלו להתגלות לעניינו לאורה האדמדם של השמש שהחלה את דרכה לשנת הלילה שלה ושלנו.
עד שהגענו לכביש הבקעה בקצה הצפוני של ים המלח, גם טלי וגם שולי כבר היו עייפות ועם בחילה מהנסיעה (ושולי גם טרחה במיוחד והקיאה על הריפוד). "עוד 10 דקות, וזה רק כביש ישר" קבעתי בידענות ובניסיון לעודד את שתי הכוכבות שלידי. השמש כבר שקעה לגמרי והחושך בכביש היה מוחלט. אחרי חצי שעה של נסיעה, שטלי כבר הספיקה לברך אותי היטב על ההערכה שלי לזמן הנסיעה ואני הספקתי לברך את כל הנהגים החביבים שבאו מולי ולא כל כך רצו להוריד את האורות הגבוהים, הגענו לפנייה למצוקי דרגות. "את רואה, זה ממש פה למעלה" אמרתי לטלי בניסיון להגן על ההצהרות הקודמות שלי. העלייה הלכה ונעשתה תלולה מרגע לרגע והפיאט שלנו נראה כאילו הוא עומד לנפוח את נפשו ומנועו, והאמת שמזל שהיה חושך כדי שלא נראה את המדרון התלול בצד הכביש.
בשעה טובה ראינו מולנו את האורות של מצוקי דרגות -; הארץ המובטחת. ואכן איך שנכנסנו למקום ראינו את הארץ המובטחת - שלושה אוהלים בדואים עם מחצלות ומזרונים היו פרוסים בשטח, מבנה שירותים ומקלחות גדול ונקי בצורה מדהימה, ושקט -; שקט שחודר לך לנשמה בלי שאתה מרגיש, אתה פשוט מתחיל ללכת לאט יותר, השכמות שלך הולכות ונרגעות וכל זה רק מההגעה למקום. האוהלים היו מחולקים בפנים למחיצות, כך שהשאירו לנו חלק פרטי עבורנו -; פשוט מושלם. התמקמנו באוהל, הוצאנו עיתונים וספרים והשתרענו!!!
אח, אלה החיים חברים! אלה החיים! למרות הקור העז ששרר מחוץ לאוהל, אני הרגשתי את החמימות שהזדחלה בחזרה לפנים שלי -; חמימות שכבר כמה חודשים לא הרגשתי. אחרי שעתיים של נמנום קל הכנו לנו שתי כוסות מרק חם ולוהט על הגזייה ויצאנו לשוטט ולראות כוכבים. אין מקום כמו המדבר לראות את הכוכבים. לאחר סיבוב קל נוסף מצאנו את המטבחון של הקמפינג (כבר ציינתי שהמקום ממש מעולה!) ופנינו להכנת ארוחת הערב -; בורקס, אורז עם פירות יבשים וסלט עגבניות שרי נראו לנו כארוחת מלכים. ארוחה טובה בתוספת למקלחת רותחת שעשינו היו פשוט סיום נפלא לערב של שקט ורוגע ואפילו ששולי לא עשתה קקי (והיה חשש שנתעורר בבוקר עם מנה ריחנית באוהל), הלכנו לישון מרוצים ומאושרים.
את הבוקר העברנו קודם כל בלרוץ להשתין. משעה חמש בבוקר אני מתאפק ומת להשתין אבל הקור בחוץ פשוט לא נתן לי לצאת החוצה..אחרי שהתרחצנו והתאוששנו, יצאנו להכין לנו סעודת בוקר איכותית. "אל תדאג" הכריזה טלי "דאגתי לכל מה שצריך -; הבוקר נאכל לחם מטוגן" -; איזו אישה מדהימה יש לי, הא? אחרי דקה הבנו שאין לנו חלב ואין לנו ביצה (העיקר שהיא דאגה להכל...). אנשים חביבים דאגו להשלים לנו את החסר וארוחת הבוקר הייתה מוצלחת ביותר ואפילו שולי הואילה בטובה ועשתה מה שכלב צריך לעשות. מפה יצאנו לדרכינו דרומה. אחרי שנזכרנו שאין לנו כובעים (כן, בהחלט חשבנו על הכל...) עצרנו בעין גדי כדי לקנות שני כובעים לדרך.
בעודנו נוסעים דרומה לאורך ים המלח בכביש שמזכיר את הכבישים בסרטים של מרדפי מכוניות, הבחנתי שטלי קנתה לנו שני כובעים כתומים. בלי שום קשר לדעות פוליטיות, אמרתי לטלי בחיוך "את יודעת שהכובעים האלה נראים כמו כובעים מההתנתקות" -; טלי הסתכלה עלי ועל הכובעים "מה? אני לא מאמינה, איך לא שמתי לב.." הנושא הזה סיפק לה התלבטות עצמית של לפחות רבע שעה לגבי הכובעים ולי התלבטות איך היא שמה לב לצבע של הכובע. הנסיעה לאורך ים המלח הייתה יפה לכשעצמה וצבעי המים היו פשוט מדהימים. לאורך הדרך היו בריכות אשר צבע המים בהן היה ממש אדום ובהמשך ראינו בריכות שהתייבשו ונשאר רק מלח. לכל מי שהיה בסאלאר דה אויוני בבוליביה, המראות האלה נראים מאוד מוכרים -; פשוט מקום מדהים ומקסים.
לתחילת הכתבה
הנחל המסומן אדום
בקצה הדרומי של ים המלח קצת אחרי הפנייה לנווה זוהר, יש פניה ימינה מהכביש לשביל מסומן אדום המוביל לנחל פרצים ומערת הקמח. איך שיורדים מהכביש מקבל את פנינו שלט המודיע על התמוטטות מערת הקמח. למזלנו, השלט הזה מבריח את רוב המבקרים באזור. אנו המשכנו בכביש העפר אל תוך השטח. מכל עבר נראו גבעות קטנות של אבן חול חיוורת -; נוף מוזר שמעניק הרגשה כאילו אתה נוסע על איזה כוכב אחר, והרעש של הפיאט רק מעצים את ההרגשה של נסיעה ברכב חלל... השביל עולה ומגיע למישור עמיעז -; שטח מישורי אדיר ויפה, וממשיך לכיוון נחל פרצים. עצרנו בחניון לרכבים וירדנו מהרכב (לשמחתה הרבה של שולי). המישור היה חשוף לגמרי ורוחות עזות נישבו לכל עבר. התחלנו לפסוע בתוך הנחל המסומן בצבע אדום.
חברים, זה הזמן להגיד -; זהו מסלול יפהפה ומקסים -; קירות הנחל תלולים ועשויים אבן חול בהירה אשר הרוח יוצרת בה צורות מדהימות -; פשוט מקסים. ככל שהולכים ומעמיקים בנחל, הקירות הולכים ונעשים יותר ויותר גבוהים. אחרי שעוברים את מערת הקמח ההרוסה גם לא פוגשים יותר אנשים והשקט מסביב חודר לעצמות. המשכנו לנו בדרכנו מרוצים מהמקום ומצאנו מקום קטן עם שמש ומוגן מהרוח -; התיישבנו והוצאנו סנדוויצ`ים. מכאן התחלנו לחזור -; אח, איזה מקום נהדר.
אחרי הידרדרות קצרה עם הפיאט בשבילי העפר של מישור עמיעז, הגענו בחזרה אל הכביש לקול אנחת הפיאט (או לקול משאבת המים שעשתה מאמצים לעמוד בנטל). מכאן התחלנו את דרכנו חזרה צפונה. העצירה הבאה הייתה בעין בוקק -; מעיין מקסים ממש מול אזור המלונות. המסלול הקצר (חצי שעה לאיטיים שבנינו ואתם לרגלי בריכה מקסימה ומלאת מים קרירים וצלולים) היה ירוק ומלא מים, לשמחתנו וקצת פחות לשמחתה של שולי.
מדובר בנווה מדבר מהמם -; אחרי הליכה קצרה, הגענו לנקודה שבה ניתן לשבת בנחת, להאזין למים הזורמים ושוב - לאכול עוד סנדוויץ` או שניים. נראה לי שיכולנו לשבת שם לנצח או בטח לבנות שם בית. אפילו שולי הרגישה בבית והתחילה לנבוח על כל אדם שנכנס לטריטוריה הקטנה שלנו. בצער רב, כשהשמש הולכת ועוברת לצד המערבי של השמיים, התחלנו את דרכינו חזרה.
עכשיו עלתה סוגיה חשובה -; מה נעשה בארוחת ערב? מאחר ואנו שועלי קמפינג ותיקים וחשבנו ממש על כל פרט לפני שיצאנו לדרך, גילינו שאין לנו מה לאכול היום. עצירה במרכז המסחרי הקטן באזור המלונות לא הניבה יותר מידי אפשרויות והחלטנו לסמוך על המקום בו אנו ישנים -; בטח יש שם משהו לאכול. חזרנו למאהל בשעה יחסית מוקדמת וישר למקלחת המעולה והרותחת. אחר הצהריים עבר לא ביעף במנוחה ובמשחק שש בש איכותי (אחרי שהצלחתי לנצח את טלי פעם ראשונה מזה זמן רב) ובמשחק טאקי סוער במיוחד (הקלף הזה שמחליפים את הקלפים הוא ממש שוס!!). שעת הערב הגיעה ואנו התחלנו להרגיש רעב בבטן. טוב, בשעה רבע לשמונה יצאנו לנו, עטופים בפליזים וכובעי צמר, מהאוהל לכיוון המקום שנראה לנו כמו מסעדה, באזור הקבלה. "וואי, איך בא לי לנגב איזה חומוס טוב עם צ`יפס חם בצד" חיככתי את ידי בהנאה.
נכנסנו בדלת הקבלה, החום בפנים והעיצוב עשה לנו עוד יותר תיאבון. בשיחה קצרה עם הבחורה במקום הבנו את הטעות שעשינו בצהרים. חומוס אמנם יש, אך פיתות אין וגם צ`יפס לא ממש! הבחורה חייכה בחיוך מתנצל בעוד שאני וטלי מתחילים להבין שאנחנו עלולים ללכת לישון אחרי ארוחת ערב של במבה וביסלי גריל (שהם שילוב אדיר תמיד, אבל לא ממש מספיקים לארוחת ערב). לאחר שעשינו פרצופים של שני עלובים שלא אכלו שבוע (5 סנדוויצ`ים במהלך היום לא נחשבים לארוחה, לא...), הבנו שיש לנו אפשרות אחת והיא לנסוע לחפש אוכל. עלינו לרכב והתחלנו להידרדר במדרון התלול, המפותל והחשוך שרק מטרה אחת בראשינו -; אוכל!!
ההמלצה הראשונה שקיבלנו הייתה על מסעדה מרוקאית בחוף ביאנקיני אשר פתוחה 24 שעות. נסיעה של רבע שעה בכביש השרוי בעלטה גמורה עברה והגענו לפניה לחוף ביאנקיני. הכביש הצר שהוביל פנימה לא ממש האיר פנים, אבל רגע לפני שהחלטנו לוותר ראינו את השלט של המסעדה שהכריז שהיא פתוחה 24 שעות. "וואו, מנה של קוסקוס חם מתיישבת לי בדיוק עכשיו" אמרה טלי בעוד אני מנסה לנגב את הריר שכמעט נזל לי בעת שדמיינתי את המנה והוספתי לה בדמיוני שנים שלושה מפרומים. כמובן שהמקום היה ריק לגמרי. את פנינו קיבל בחור צעיר ובחביבות מדהימה אמר שבודאי שאפשר לאכול ואנחנו מוזמנים להיכנס, אפילו עם שולי. התיישבנו לנו בכיף על הספות הצבעוניות ואחרי דקה כבר חשבנו על 5 מנות שאנחנו רוצים להזמין -; הרעב היה כבד מנשוא!!
זה המקום להמלצת השבוע -; חברים, לא, ואני מדגיש, לא להתקרב למקום הזה. אחרי רבע שעה של ישיבה בלי שאף אחד ניגש אלינו ואחרי שכבר הכנסתי את הראש שלי לתוך המטבח והודעתי שאני רוצה להזמין, עדיין אף אחד לא ממש בא לראות מה קורה איתנו. בשלב הזה כבר ממש נמאס לנו והחלטנו לעזוב. בדרכינו החוצה לא נתקלנו באיש ועושה רושם שלאף אחד לא ממש היה אכפת. מחוסר ברירה המשכנו בדרכנו צפונה לכיוון אלמוג. ודווקא אז, כשהיאוש כבר החל מכרסם ברעב, הגיע הצ`אנס האחרון. כן, בצד הדרך, קצת לפני הפניה ליישוב אלמוג, יושב לו פאב חמוד בשם "הצ`אנס האחרון". ותאמינו לי -; זה היה צ`אנס ששווה לקחת.
המלצרית הייתה חביבה ביותר, במקום היו פינות זולה שאפשרו להשתרע בנחת על המזרונים -; אחת שתיים -; ולפנינו היו צלחת חומוס עם פיתה מהטאבון, צלחת צ`יפס (כזה שמטוגן בשמן עמוק כמו שצ`יפס צריך להיות) וצלחת נוספת של שניצלונים. מיותר לציין שזו הייתה ארוחת מלכים. אחרי שעה וחצי של שיכרון חושים יצאנו בחזרה לכיוון האוהל, תוהים האם לא עדיף כבר להמשיך מפה הביתה וזהו. כמה טוב שלא המשכנו הביתה. בכל פעם שאני ישן באוהל אני נזכר כמה טוב אני ישן כך. הרוחות המייללות בחוץ ואילו השק שינה המחמם בתוך האוהל המוגן מרוחות הם שילוב מעולה ומהנה.
לתחילת הכתבה
חזרה הביתה
אחרי שינה מצוינת התעוררנו ביום ראשון בבוקר בעצלנות האופיינית ליום שבו חוזרים הביתה. יצאנו לנו לאכול ארוחת בוקר בחדר אוכל של המקום. שקשוקה משובחת, פיתות עם זעתר מהטאבון ועוד כל מיני תוספות טובות היו ארוחה מעולה. באנחת שובע התחלנו לקפל את האוהל פולטים מלמולי אכזבה וגרעפסים של ביצה. לטשנו מבט אחרון אל מתחם האוהלים הנפלא שהעביר לנו אחלה של זמן, בקצה השמים הכחולים היה נדמה לי שאני רואה עננות מסוימת (חיימון??), אבל הרוח מאתמול נרגעה ומזג האוויר לא יכול היה להיות יותר טוב.
דיון קצר, והחלטנו שהיום הולכים על שמורת עינות צוקים (או עין פשחה למהדרים). אלא מה! הסיור בשמורה כרוך בתשלום והוא יוצא עם מדריך בלבד אחת לשעתיים. בנוסף לכך, לא ניתן להכניס את שולי לשמורה. ישבנו באוטו בשער של השמורה. לזה לא ממש התכוננו. מאוכזבים פנינו אחורה והחלטנו לעשות מסלול קצר וחביב בנחל תמרים. מעין פשחה נוסעים דרומה ואחרי 10 דקות יש שלט של החברה להגנת הטבע מימין שמצביע על נחל תמרים. כבר מהכביש ניתן להבחין במפל האדיר של הנחל ורק המחשבה על שיטפון במקום גורמת צמרמורת.
עצרנו את הרכב בצד הדרך כשאני נוטש את האוטו בקפיצת התאבדות עם נייר טואלט ביד -; מה לעשות? בניתי על השירותים בשמורת עין פשחה... ההליכה בנחל תמרים מתחלקת לשני מסלולים אפשריים -; השחור שעולה למעלה ומשקיף על הערוץ ואילו הירוק/אדום, שבו בחרנו, הולך התוך הנחל ודורש קיפצוץ בין סלעים שנפלו במפולות ישנות. הנחל היה שקט לחלוטין ומזג האוויר המדהים היווה תפאורה נהדרת. משני הצדדים החלו להזדקר קירות תלולים ומולנו ניצב המצוק המרשים עם מפל ענקי במרכזו.
הגענו עד לבריכה שלרגלי המפל ועצרנו שם לנשנש משהו ולנוח מעט. מכאן שולי כבר לא ממש הצליחה לטפס על הסלעים (זה לא מקום מומלץ לכלבים קטנים) והחלטנו לשוב על עקבותינו. בסה"כ מדובר בסיבוב קצר של לא יותר משעה, שעה וחצי כולל עצירות למים ואוכל. ובכל זאת, אין אנשים ויש טבע מקסים, צבעים שונים של חום, מצוקים אדירים ומרשימים ומספיק פינות נוי שאפשר לשבת בהן ולהעביר שעה של שקט בכיף!!
זהו, מכאן כבר פנינו צפונה והתחלנו את דרכנו חזרה. לא עשינו הרבה בטיול הזה מבחינת דרך רגלית אבל עשינו המון בטיול הזה מכל בחינה אחרת. השקט והשלווה והניתוק המוחלט מכל הפעילות היומית השוחקת היו פשוט מושלמים. בדרך הביתה לא נותר לנו אלא לתכנן את הפעם הבאה ולהתפלא איך זה שדווקא בים המוות מצאנו בחזרה את טעם החיים!!!
לתחילת הכתבה
