שערי גן עדן

הקולקטיבו הוריד אותנו בנקודת ההתחלה- היו שם שני בתים, מכולת ושלט גדול. המדריכים חילקו לנו שקיות "פיקניק" ומקלות הליכה, והתחלנו לצעוד במורד שביל צר ומתפתל. הדרך הייתה ירוקה. במהלכה גילינו שהמדריכים דוברים אנגלית כפי שהובטח, אבל עד רמת ה"יס" ו"נו". ואני חשבתי, que lindo, עוד הזדמנות לתרגל את הספרדית- שפת הכובשים הקודמים של המקום הזה. החדשים הם כמובן אנחנו, הגרינגוס.

הירידה התחלפה בעלייה, והתקשיתי לנשום. התיישבתי בצד ושתיתי בזמן שהאחרים המשיכו. פאלקו המדריך נשאר איתי והבטיח לי שזה נורמלי. חצי נחמה.

בדרך עברנו כמה כפרים קטנטנים, שאולי בעצם היו אחד. משום מקום התנפלה עלינו חבורה של ילדים קטנים שביקשו עוגיות. לירן לא חשב פעמיים ונתן להם את שלו, ובאותו רגע הבנתי איך הוא וצפריר נעשו כאלה חברים טובים. עם כל יום שעבר שמחתי יותר על שהיה איתנו- איך שהצחיק אותנו בספרדית העילגת שלו, אומר vamos a bailar על כל דבר, מתלוצץ עם המדריכים בשתיים-שלוש מילים גסות שכולם מבינים, ושר מהאם.פי שלו גם באמצע העליות הכי קשות.

הגענו למחנה הראשון אחר הצהרים. הייתי מותשת וכאב לי, אבל אחרי שחלצתי נעליים ואכלתי מהפופקורן שהכין קרלוס, המדריך-טבח (מתי הוא בכלל הספיק להגיע הנה עם שיירת החמורים שלו ולהקים שלושה אוהלים פלוס מטבח?) הרגשתי טוב יותר. כל-כך טוב, שהלכתי לבד לתור את הגבעות שסביב ולחפש נופים שאיש עוד לא ראה. כשחזרתי למטה עם שלל פרחי הרים וכמה תמונות יפות בראש, הכריז צפריר באושר שיש לנו דופלקס- אוהל גדול רק לשנינו. אבל גם ללירן ולאלירן היה, כך שלא היינו מיוחדים.

באוהל המטבח חיכה לנו מרק חם בקערות ענק, תבשיל אורז ובשר ואפילו סלט, מה שהפך את הבחורה הבחורתית שבי למאושרת עד מאוד. שתינו תה, פטפטנו ושיחקנו טאקי עד שהתעייפנו. השעה הייתה בערך שמונה בערב כשצחצחנו שיניים מחוץ לאוהלים בקור המקפיא ומיד התחפרנו בשק"שים. כל הגוף מזיע שם בפנים, פרט לכפות הרגליים שמתעקשות להישאר קפואות. צפריר ואני חפרנו חפירות של לילה- על הטיול, על הצבא ועל הבית ועל כמה שזה לא ייאמן- להיות עם החבר הכי טוב שלי בצד השני של העולם, בתוך אוהל שצף לו כמו חללית באמצע שומקום.

יום המחרת התחיל בעלייה. תוך חמש דקות מיציתי את הקטע והייתי שמחה להגיע לאוהל כלשהו, אבל לטבע היו תוכניות אחרות. הטיפוס נמשך עד שלא יכולתי יותר, והיה זה לירן ששאל איפה "סוס החירום". חיכינו שיגיע יחד עם שיירת החמורים, ואז עליתי עליו בעזרת המדריכים. הוא היה סוס קטן ונוח מזג, ולא היה לו שם. קראתי לו טופאק, על שם מלך האינקה האחרון בהחלט, והמדריכים צחקו ואימצו את השם, אולי לנצח.

 טופאק ידע את הדרך ולא היסס גם מול מדרגות סלע תלולות ומסובכות. מדי פעם עצרתי נשימה כשקפץ או החליק, אבל הוא מעולם לא נפל. ככה זה, כנראה, כשיש לך ארבע רגליים. רכבתי עליו דרך נופים מדהימים, ובזכותו יכולתי להנות מהם. כשהעלייה נעשתה תלולה לקראת הפאס ירדתי ממנו, לטובת שנינו, והמשכתי למרות הכאב. Te puedes, פלקו אמר לי. את יכולה. בסוף הגעתי, וחציתי את המעבר על שתי רגליים. עמדתי שם, בגובה 4800 מטר- הכי גבוה שאגיע בטיול כולו- ונדהמתי. מצד אחד הרים חדים ושוממים, צחיחים למעט קצת שלג רחוק, משם באנו. מהצד השני- לגונות כחולות עד האופק, שוחות בירוק מבטיח. עצרנו לנוח שם למעלה עם עוד עשרות מטיילים, והיה מקום לכולם. רק בנקודות העצירה והחנייה אתה רואה כמה מטיילים חולקים איתך את הדרך באותו יום. במהלך היום כמעט ואינך נתקל בהם, כי כל קבוצה מנסה לשמור מרחק מהאחרות. פתאום קולות הדיבור מפריעים, ואתה מתנחם בזה שבתמונות לא ישמעו אותם. פה ושם בולטים על הסלע גלי אבנים קטנים שהשאירו מקומיים בכדי לבקש את טובת פטרון ההרים, רוחות הצפון או השמש. הרוח קרה וחזקה, אבל אתה לא יורד משם עד שאתה מוכרח. כל כך יפה שם.



 

בדרך למטה חלקתי את טופאק עם אלירן, שחטף מחלת גבהים. הירידה נראתה אינסופית, וכשהשמש שקעה נעשה קר, בעיקר על גב הסוס, כשאתה בקושי זז. ביקשתי מפלקו שיגרום לו לדהור, אבל לחסרת ניסיון שכמוני זה גרם בעיקר לבהלה וכאבי טוסיק. במחנה פינק אותנו קרלוס עם תה קוקה, שאמור להקל על מחלות גבהים. למען האמת, נראה שמה שעזר לאלירן באמת היה בקבוק קולה שקנה מאיזה רוכל בדרך.

למחרת עלינו ללגונה יפהפייה, ששרידי קרח ממפולות טריות צפו בתוכה כמו ברבורים קטנים. אפילו ראינו מפולת בשידור חי- מרחוק זה בכלל לא מפחיד. אתה מרגיש רק משב עז של רוח קרה.

במשך היום התגעגעתי לרוח הקרה הזו- נעשה חם, ולי כאב. הבנים השגיחו עליי בתורות והלכו לצדי בסבלנות של ברזל, מצביעים לי איפה לתקוע את המקלות בהם השתמשתי חלק מהזמן בתור קביים. לבסוף הגיע פלקו בדהרה עם הסוס, ועליתי עליו במאמץ לא קטן. רכבתי עד המחנה הבא, שהפעם היה קרוב מאוד לכל יתר הקבוצות של אותו היום. ידענו כבר מיהם כל הישראלים האחרים והזמנו אותם לקפה נחלה בבוקר. אין ספק שזה היה הלילה המצחיק מכולם, כאילו נשבר כל הדיסטנס עם המדריכים ונפלו כל המחסומים (לא שנשארו הרבה). שיחקנו אמת או חובה, בספרדית שוטפת כמובן, ואמנם לא היו נשיקות, אבל קרלוס התפשט וכמעט קפץ לנהר הקפוא שמחוץ לאוהל.

אחרי שנגמרו המנות בארוחה וגוועו הצחוקים פרשנו לישון. כמו כל לילה, היו לנו בערך עשר שעות, כי אין הרבה לעשות מרגע שיורד החושך, וכל עייפות היום קופצת עליך.

למחרת, אחרי הליכה של ארבע שעות בנוף ירוק שהלך והצהיב, הגענו לנקודת הסיום. משם ועד לוואראז הייתה הדרך סיוטית למדי. נאחזתי בנוף של הר מושלג רחוק, דמיינתי קור ומים ומקלחת, והודיתי למזלי על שהביא אותי למדינה הזו רק בתור תיירת. חיים קשים מצפים למי שנולד בו. אני מסתכלת על ההרים. על מה הם מסתכלים כדי לשכוח מהצרות?

לחזור להוסטל היה הקלה אדירה. כשראיתי את פניה של ג'וליה, חשתי שממש התגעגעתי אליה. אחרי מקלחת מעוררת יצאנו למסיבה- הראשונה שלי בפרו- במועדון שנקרא Tambo, ואליו התנקזו רוב הגרינגוס בעיירה. בפנים רקדו תיירים ומקומיים את להיטי הרגטון של השנה, והגברים שלי ניגשו במרץ למשימה שהציבו לעצמם- למצוא פרואנית ולעשות איתה fuki-fuki (הזכויות על מטבע הלשון שמורות ללירן). הם נעלמו אחד אחד, ולרגע הייתי בודדה באמצע המועדון וחשבתי שהערב כבר אבוד. אז נתקלתי בבלגי חביב שזיהיתי מהסנטה קרוז, מאחת הקבוצות האחרות. רקדנו ושתינו, ופתאום אהבתי מאוד את המסיבה הזו. החלפתי מבטים כל הזמן עם אלירן, שרקד עם איזו פרואנית לא מצודדת במיוחד, והצעתי לבלגי שנעשה חילופי זוגות- אבל הוא כנראה היה חכם.

בסוף הערב צפריר נעלם. אני נלחצתי ורציתי להתקשר למשטרה, אבל לירן ואלירן היו פחות מודאגים, והציעו שנחזור למלון ונחכה עד הבוקר. בבוקר צעקתי על הנעדר שלנו כמו אמא פולנייה, והוא רק אמר שאני צודקת. מאוחר יותר, אחרי שכבר עזב, גיליתי שפשוט לא היה נעים לו לדבר לידי על הסטוץ הפרואני הראשון שלו.

למחרת יצאנו ללגונה 69- טרק יום שהקושי העיקרי בו הוא בהיותו טרק יום- אתה במירוץ נגד הזמן מהרגע שאתה יורד מהמונית ועד השעה שקבעת עם הנהג לאסוף אותך. לנו היו שש שעות, 10 עד 4, וכיוון שטרק רציני יותר כבר היה מאחורינו, משכנו יפה בעלייה למרות המחסור החמור באוויר. התחלנו אחרונים באותו יום, אבל היינו השניים להגיע ללגונה. היא הייתה קטנטנה, אבל למים היה צבע תכלת מדהים וההרים מסביב היו מכוסים שלג והזדעזעו במפולות כל הזמן. לירן הכין לנו הפתעה- ארוחת שטח לכבוד הפרידה מצפריר, שאמור היה לנסוע באותו הערב ללימה ומשם הביתה. ה"המבורגזה דה פויו" שטיגן לנו במחבת (מאיפה הוא השיג את כל זה?) היו טעימים להדהים- אבל זה לא היה רק העוף. שבעים ומרוצים התפנינו להצטלם בפוזות טפשיות על רקע התכלת המטמטם, והתחלנו במסע הזריז למטה. הפעם הגענו אחרונים, ואיך שלירן סיים את הסיגריה יצאה המונית לדרך.

בוואראז דפקנו עוד המבורגר פרידה מצפריר ב"בראסה רוחה" (Brassa Roja), מסעדה זולה וטעימה וחובבת ישראלים סמוך לסוכנות של אלכס. ליווינו אותו עד לאוטובוס, ועזבנו רק כשהוא נסע. למחרת גם לירן עזב, והרגשתי שאיבדתי עוד חבר. חזרתי להוסטל ברגל, בדרך שכבר הכרתי, למרות שעד עכשיו הייתי בטוחה שלא אזכור אותה, כי סמכתי על הבנים שיובילו.

 

למחרת עשיתי את הדבר הראשון בטיול שהוא לא חלק טיפוסי מהמסלול, ונסעתי לאתר העתיקות צ'אבין (Chavin de Huantar)- זהו אתר קטן של תרבות צ'אבין, במרחק 3 שעות נסיעה מוואראז. הוא מתוחזק פחות טוב ממאצ'ו פיצ'ו, אבל דווקא זה מעניק לו קסם מיוחד. הכול נראה אמיתי יותר. זהו אתר מורשת עולמי של אונסק"ו, ויש שם כמה תגליפי אבן מדהימים בתוך מוזיאון קטן, חדש ומושקע. באתר עצמו יש מבוך מרשים של מנהרות תת קרקעיות. חוץ מזה, בדרך עוצרים בלגונה יפה, שביום בהיר היא ודאי עוצרת נשימה. אני, כפי שאתם מבינים, נקלעתי לשם ביום אפור יחסית, ועדיין נהניתי. כל סוכנות טיולים בוואראז תוכל לעזור לכם. אם אינכם דוברים ספרדית טובה, רצוי לוודא שהמדריכים ידברו אנגלית, כי בסיור הזה אין זה דבר מובן מאליו.