פערי יופי ביונאן
הבתים העתיקים עם גילופי העץ, הרעפים האפורים המשוכים כלפי מעלה בקצוות, הפנסים האדומים בערב, הנחלונים הקטנים ברחובות מתחת לגשרים הבנויים אבנים גדולות. אם כבר רומנטיקה בסין, אז ביונאן, שהוא ללא ספק גם המחוז התיירותי ביותר. מוסיקה עדינה מלווה את אינספור התיירים ברחובות עד שהם כבר לא יכולים שלא לזמזם לעצמם מנגינות חלילים עם שלושה קנים או לחילופין לקנות את הדיסק (עכשיו בחנויות!). כקונטרה השתמשתי ביוני רכטר, גידי גוב, יהודית רביץ, מזי כהן וחיים צינוביץ` וחברים שעשו לי פסקול נפרד לטיול ביונאן.
"הגרעינים והקפה והבוטנים והכתפיים הידיים השפתיים הפנים... הכל קלוי, הכל תלוי..."
מזג האוויר חזר להיות נורמלי. אפילו בערב התעטפתי בצעיף ובשעות היום, למרות הרוח הנושבת קרירה, קרני השמש שורפות לך את העור כי קונמינג (בירת מחוז יונאן), עיר האביב הנצחי, נמצאת בגובה של 1300 מטר, מה שמקרב אותה יותר אל השמש ממה שחושבים.
העיר הזו היא ממש סכנה לציבור, החנויות קורצות מעל גדות הרחובות, וההיצע נשפך על המדרכה וצועק מהרמקולים המופנים החוצה. ולמרות שקניות הן חלק בלתי נפרד מכל חופשה והן ללא ספק דבר המשמח לבב אישה הסתפקתי ב-window shoping עד שזה הגיע לסרטים, כי כשאני רואה סרטי DVD עומדים אחד ליד השני אני לא יכולה להתאפק ואני נכנסת לדפדף. מסתכלת מה ראיתי, מה אמרו לי שיפה ומה קלאסי ומה אני זוכרת בעל פה, חיה את הרגעים של הצפיה מחדש, בקולנוע אוניברסיטאי, בטלוויזיה בבית, על מרקע של מחשב מתחת לפוך. אוספת לי את הנבחרים, כמו מכתירה לי אוסקר פרטי ואז ואז... קונה את כולם! כל כך מסוכן זה היה, הייתי מטיילת לי, מחפשת דברים מענינים כמו למשל הפארק של קונמינג או גן החיות, אבל פשוט לא מצאתי אותם כי היו שם כל כך הרבה חנויות DVD. אסון.
עטור מצחן זהב שחור, אינני זוכרת אם כתבו כך בשיר:
הגיע הזמן להתעסק בכמה סוגיות כואבות של העם הסיני והראשונה שבהן, עם כמה שניסיתי להתחמק מלדבר על זה, זה הסיניות. והסיניות הן יפות, מאד יפות אפילו... ולצערי הן נמצאות בכל מקום ואני לידן נראית כמו פליטה עזובה ובלתי מטופחת מפקיסטן. ניסינו לשבת ולחשוב מה לעזאזל עושה אותן כאלה וההשערות התעופפו על השולחן. שיש להן אף קטן וחמוד בלי גשר, אף ועיניים גדולות ומלוכסנות וכהות וכן, למה לא, מושפלות משהו. שפה עליונה שמתגלגלת קצת החוצה, נפוחה מעט כמו אצל ילדות קטנות. והן קומפקטיות כאלה, דבר שתמיד מוסיף חן. ויותר מכל כנראה שגדלנו על כל מיני סרטים ותוכניות טלוויזיה, בהן המלוכסנות הללו נחשבו אקזוטיות במיוחד, והרי הכל בסופו של דבר נקבע על המרקע.
אז מילא שהן כאלו יפות, אבל לא צריך לדאוג קצת לעיניים של תיירות המין היפה והחזק? שלא יתייבשו? בניגוד לסיניות היפהפיות, הגברים הסינים (צר לי על ההכללה) הם קרובים מאד למכוערים, רק בשביל שחברותיי הנשים יבינו את גודל הצרה וחוסר הצדק. לנו באמת שאין על מה להסתכל פרט לתייר מסוקס שצץ בהבזקים מתוך ההמון, והבנים פה מסתובבים עם הלשונות בחוץ. תחשבו שהייתן יושבות על איזה חוף ומסביבכן מאות אלפי מדריכי צלילה בחליפות חצי. אז ככה התיירים הבנים מרגישים פה, רק הפוך. לשמחתי אומתו כמה אגדות: 1. שהסיניות באמת בלתי נסבלות במערכות יחסים ומקפיאות אפילו את הפולניות בהליכה. 2. לסינים הגברים יש באמת כלי, איך להגדיר את זה, צנוע (נבדק על ידי גבר בשירותים).
חוסר פרטיות בסין
הקלות הבלתי נסבלת של הקיום:
מה שמביא אותנו לעוד סוגיה מורכבת פילוסופית- השירותים ואיך שהם מקושרים ישירות לעיצוב וללבוש הסיני. "אם עד לפני זמן לא רב נדפסו בספרים שלוש נקודות במקום המילה חרא לא נעשה הדבר מטעמי מוסר. הרי איש לא יטען שהחרא אינו מוסרי! ההתנגדות לחרא היא מטאפיסית. הפרשת הצואה היא הוכחה יום-יומית לכך שהבריאה אינה מתקבלת על הדעת. אחת מן השתיים: או שהחרא מקובל עלינו (ואז אין טעם שננעל עצמנו בבית השימוש!) או שנבראנו בצורה שאין להשלים עמה. מכאן, שהאידיאל האסתטי של ההסכמה המוחלטת לקיום הוא עולם הכופר בחרא וכולם מתנהגים כאילו אינו קיים. האידיאל האסתטי הזה נקרא קיטש... הקיטש היא כפירה מוחלטת בחרא במובנה הפשוט והמושאל של המילה. הקיטש מוציא מתחום ראייתו את כל הדברים בקיומו של האדם שמעצם מהותם אין להשלים עמהם" (מילן קונדרה- הקלות הבלתי נסבלת של הקיום).
ובכן שוב, והפעם יותר מתמיד, ודווקא במקומות שאתה מצפה לזה הכי פחות, אתה יושב בשירותים ומחרבן בצוותא עם חברותיך למין האנושי, או חולף על פניהן בדרכך החוצה, לא יכול שלא לנסות לכפור במושג הזה שהוזכר לעיל ולנסות להתעלם באלגנטיות ובקיטשיות טיפוסית רומנטית מזה שאנחנו יצורים מוזרים, שלא להגיד בלתי אסתטיים להחריד.
"כי בלעדיך כל העיר הזאת ריקה והרחובות בה יתומים"
כבר מזמן לא יצא לי לראות מקום ריק או אפילו חצי מלא. הסינים כמו נוזל נסיובי ממלאים כל חור ורקמה, זורמים ברחובות, ברכבות ובאוטובוסים. אחד הדברים המפתיעים בסין הוא עניין התיירות. בכל מקום אחר בעולם, כשיגידו לך שאתה הולך למקום נורא נורא מתוייר תצפה לראות פרצופים של זרים, מערביים, תרמילים גדולים ברחובות וסיכוי גבוה למצוא מישהו להחליף איתו ספר. א-מה-מה, בסין אתה מגיע והמקום מלא בסינים! מלא. אומרים שרק 5% מהאוכלוסייה יכול להרשות לעצמו לתייר אבל 5% בסין זה 70 מליון, ו-70 מליון זה הרבה. ובמדינה תת-יבשתית זו, שהמילה פרטיות אינה קיימת בה, מפתחים עם הזמן מועקה בלתי מוסברת בזמן היתקלות בשבט המקומי.
בהתחלה קשה להסביר מה העניין, הם הרי לא מטרידים מינית, אפילו לא קצת בשביל האגו. היריקות שלהם וקינוח האף זה ממש לא נורא, מתרגלים והם אפילו פחות מציקים במכירות מההודים והנפאלים. אבל הם לא יודעים מה זה מרחב אישי, אין כזה דבר. הם ייכנסו בך ברחוב, סתם כי כנראה אין מספיק מקום בצדדים. הם ידרכו עליך, כי מבחינתם איפה שאתה עומד גם הם יכולים לעמוד באותה מידה וכשתצעק בכאב הם לא ישימו לב (לא דיברתי בכלל על לבקש סליחה) כי הם רגילים פה לדציבלים גבוהים. ככה הם מדברים. כשאתה עושה טאי צ`י הם יבואו ויעמדו לך בתוך הצעד הבא וישאלו בחיוך נבוך אם הם יכולים רגע לשאול שאלה (עופו לי מהעיניים!), הם יסתכלו לך על הדברים בלי לבקש, הם יבואו להתאמן איתך בשלושת משפטי האנגלית שהם למדו בעל פה, כך שאי אפשר אפילו לנהל שיחה נורמלית. קשה וצפוף וכל כך סיני ושוב אני מכלילה ואני מתנצלת, נתקלתי גם בסינים נטולי תסמינים. או שבעצם בהם לא ממש נתקלתי כי הם שומרים על מרחק סביר ונעים."ושוב אותו הילוך, ברחוב כמעט חשוך, עוד בית ועוד עץ, תסלח לי תן לי אש, וזה... כל מה שיש" (זה כל מה שיש)
חג הלפידים של אנשי "Bai" ב- Dali נשמע מבטיח, אש זה תמיד דבר מסעיר ומרגש ואפילו כשהייתי נכוות בטעות בל"ג בעומר לא חשבתי שזה נורא מסוכן. עכשיו נחזור שניה פסקה אחת אחורה להתרענן בעובדות המספרות על היכולות הגיאומטריות של הסינים. תוסיפו גם את העובדה שאני מנסה מאד להיזהר כשאני עוברת ליד סיני עם סיגריה, כי אי אפשר לדעת מה יקרה. עתה, כשאנחנו מוכנים, נדמיין מאות סינים עם לפידים בוערים מוחזקים ברישול או במכוון קדימה. זורקים על האש מלח שעושה פיצוצים גדולים ובעיקרון מנסים לשרוף זה את זה. אני, הגיבורה, ברחתי כל עוד נפשי. פחד מוות מהבהב בעיניי, מצאתי לי פינה רחוקה אליה, כך קיוויתי, לא יגיעו אפילו הזיקוקין המעופפים וחיכיתי בקוצר רוח שיגמר כבר. רועדת ומעושנת קלות חזרתי למשכני הבטוח עם הפיצה והקפה בעיר העתיקה. "כל היום רצתי לי הנה ושמה, רץ ובסוף מתעייף. והחיים בלי לאן ובלי למה, זה בא זה הולך. זה חולף..." (הרצינות היא ממני והלאה).
אווירה פסטורלית בליג'יאנג
התעייפתי וברחתי לנוח, עדיין בסין אבל רחוק מההמון המתנחשל ברחובות. שקעתי בספרים ובציורים והסינים הפכו להיות שם ולא כאן (הדגמה מצוינת לרחוב סומסום). במחבואה שלי פגשתי את דוד ואילה, שספינתם המושטת עשתה גלים על חופי האי שלי. אמרתי שאם כבר יש סירה מושטת שנוסעת למקומות מרגשים אחרים ושהצוות נהדר (ומכין עוגות שוקולד נפלאות) למה שאני לא אעלה?! אמנם אני כבר זקנה מהטיול ואין לי כוח לעשות דבר מלבד לנוח אבל אני יודעת שאם אני אצא אני אהנה. תפסתי טרמפ לגלקסיה.
"על גבול השמים, בקצה מערב, שוקעת השמש כדג של זהב. טובלת ספינה בגלים ירוקים, ספינה מפליגה אל סופי מרחקים..." (דג הזהב)
Lijiang, על פנסיה ובתיה העתיקים, היתה עמוסה בתיירים סינים. כמעט ועשיתי אחורה פנה. אחרי שהגעתי תוגה ירדה על ספינתנו, שעצרה תחת גשרון קטן בתעלות הכמו וניציאניות של העיר העתיקה המקומית. ואפילו שחששתי לגורלי על הסלעים החלקים, חששתי יותר להשאר במלכודת התיירים הנסגרת עלי בלאט. עשינו "עוגן הרם!", על החיים ועל המוות ויצאנו להרים רחוק ככל שנוכל מהבלאגן המקומי ומחנויות היוקרה.
"שקיעה ורודה בין הגגות, אספלט כחול מלמטה, עיני נשים נוגות, נוגות, אומרות לערב למה באת. הפנסים פרחי העיר, מלבלבים באור ניחוח, אביב חשמל עצוב בהיר, משכרונו אסור לברוח... הוא רק יתום ורק תמים, נולד לרגע ואיננו, בין הלילות והימים, הוא בא לזרוח בעינינו." (תאור מדוייק של ערב עירוני ב- Lijiang). "בין הימים והלילות, לנאות מראה כחולים נלך נא, כל נשמותינו הבלות שם דשא עשב תלחכנה". כמו נמרים קיפצנו דוד ואילה ואני במעלה הצוקים, העומדים כשומרים חמורי סבר לצד ערוץ הנמר המדלג. שם הטבע האמיתי של סין, נטול סינים כמו קפה בריא. נכנס לתוך הנשמה הבלה, מנער ומרענן מחדש כמו מקלחת בבוקר. החמניות משקשקות ברוח, מתכופפות אליך לפרצוף כאילו להתנשק, כבדות מגרעינים. ושוב יש אוויר שמורכב מהגזים המוכרים ומאדי מים שעולים מהענק השוטף בבוץ, ההתחלה של הגדול בנהרות סין- היאנג`-צה.
"נפנוף שלום ילדה פתיה, את חיוכה נשא האוטו, מה שהיה ולא היה, נדמה כמו ישוב להיות עוד. כעת אני מאוד אחד ומסתכל מאוד בשקט, איך הלבנה חולצת שד, מקיר הבית שמנגד"
אתה יוצא קצת מהתחום העירוני ומיד החיוך האמיתי חוזר לפרצוף של האנשים, גם לשלך. אוכל אוכל סיני משובח עם משפחה משבט הנאשי, מחזיק את ידיה המעוותות מעבודה קשה של סבתא נאשי, זקנה שנענית לצילומיך כמו היתה דוגמנית צמרת שהכל כבר עבר עליה בחיים. מחייכת כמו ילד ביישן שמצטלם לספר מחזור כיתה ו`. החיוך ממלא את הפרצוף ואת הבטן ושוב, למרות שכבר שקיעה וכבר הירח מאיר את קצוותיהם החדים של ההרים מעל הערוץ, בא לך להישאר פה עוד ועוד, אבל בסוף חוזרים.
"גופי נקטן ומתנמך, אבל ראשי כל כך גבוה, עד שאפילו אם אלך לא אתבונן לאן אבוא. שקיעה ורודה על סף הרחוב, ורחוב כמנהרה של תכלת. מי שיגיע עד הסוף ירצה לבכות מרוב תוחלת..." (כל המילים של ערב עירוני אבל בביצוע של פולק).
מהרגע שהחלטתי לחזור הפסיקו החלומות הסדרתיים הישנים על הביקורים החטופים בארץ. גם לא חשבתי יותר, תוך כדי שינה, שסין גובלת בארץ, או שאני טסה להביא את אהובי לטייל איתי. במקומם הופיעו חלומות מפחידים הרבה יותר, לפעמים פעמיים באותו לפנות בוקר, שאני חוזרת לארץ ורק כשאני מגיעה אני מגלה (איזה סיוט) ששכחתי את כל המתנות בקונמינג ומה שעוד יותר גרוע זה שהייתי צריכה לשחזר איפה, לצלצל לסין ולנסות להסביר להם בטלפון (בסינית?) לשלוח לי את החבילה לארץ בדואר, וזה יגיע רק עוד שלושה חודשים! אלוהים, התעוררתי שטופת זיעה לגלות שאני עדיין לפני השיכחה הגורלית הזאת. ואני, לשמחתי, עדיין בסין, לעוד קצת זמן.
"כמו ברידג`יט ברדו שתפסה כבר את העסק,
השאירה מאחור את הטוב ואת הרע,
ועל העניינים הוא צופה מהמרפסת
משהו בך יאמר לך- הפסק!
בלי להתכוון, תן לעצמך ללכת
כל החישובים יגמרו מאליהם
כמו העץ שקם לתחייה מהשלכת
משהו בך יאמר לך..." (שיר נבואי קוסמי עליז)
תודה לדוד על חלק מהצילומים בכתבה זו.
