שמורת גורחי על סוסים
כשחשבנו לראשונה על טרק סוסים במונגוליה, רוב האנשים איתם התיעצנו המליצו על אזור אגם Khofsgool - שם, הם אמרו, תוכלו לשכור מדריך וסוסים בקלות ש"יתפור" לכם מסלול פשוט ומסודר. זה בדיוק מה שלא רצינו והחלטנו לנסות ולהפוך את חווית הסוסים שלנו למשהו שונה. דרך חבר הגענו למשפחה המתגוררת בגר ממש מחוץ לאולן בטור. בתחילה הרעיון לשלוח ארבעה סוסים עם שני זרים לא נעם לראש המשפחה, אך כשהסברנו שנצטרך מישהו שיטפל בסוסים ושאנחנו מבקשים לקחת איתנו גם את אחד הבנים שלו, הבחור התרצה והסכים.
ככה יצאנו לדרכנו, שלושה סוסי רכיבה ושני סוסי מסע במטרה להגיע ל-Khagiin Khaar Nuur, אגם שנמצא בערך כ-1500 ק"מ צפונית מזרחית לבירה. האגם אינו נגיש למעבר כלי רכב והדרך היחידה להגיע אליו היא ברגל או ברכיבה על סוס. הדרך לאגם עוברת בשמורת הטבע Gorkhi Terelis, מקבץ של נהרות, הרים וטבע שבקושי מיושב. חלומנו לדהור במרחבי הדשא הפתוחים של מונגוליה נמוג כבר ביום השלישי. לאחר יומיים של רכיבה קלה ורגועה הגענו לרכס מיוער ארוך ותלול כל כך שהצריך אותנו לרדת מהסוסים ולהמשיך ברגל, בעודנו גוררים את הסוסים אחרינו. עד הערב מזלנו לא השתפר ולאחד מסוסי המסע נקרעה רצועת האוכף, כך שנאלצנו לקחת את התיקים על גבנו עד סוף המסלול ("נקנה הרבה אוכל, הסוס יסחוב"...). בשלב מסוים כשעליתי במדרון הבוצי, סוחב תיק וגורר שני סוסים, הייתי צריך להזכיר לעצמי שאני עדיין בטרק סוסים.
הסוסים המונגולים נמוכים בהרבה מהסוסים האירופאים, אך לזה יש גם יתרונות. גיליתי את זה כבר ביום השני כששולמית הסוסה הלבנה שלי נבהלה משקית בוטנים שרישרשה ביד והחליטה לתת לי לטעום את הדשא. שולמית (שולה בקיצור), סוסה ממושמעת בדרך כלל, מפחדת מכל דבר הכי קטן שלא מוכר לה (שקית, מפות, מעיל גשם) וגם לחצות נהרות היא לא ממש אוהבת. צבי לעומת זאת, סוס מסע שחור עם כתמים לבנים, ילך באש ובמים עם משקל כבד על גבו, כל עוד הוא יכול לתקוע את שיניו במעט דשא בדרך וללעוס תוך כדי הליכה. רכבתי על שולה במעלה השלוחה כאשר הרגשתי את האדמה תחתינו מתחילה לקרוס. זינקתי מיד ממנה, אך היא המשיכה לשקוע ובבהלה הכניסה את רגלה האחורית לארכובה. לא יכולה לזוז, נראית כה חסרת ישע, היא הזכירה לי את הסצינה מהסרט "הסיפור שאינו נגמר". למזלנו, גאנה, בן המשפחה ממנה שכרנו את הסוסים, נזעק לעזרתה וחילץ אותה מהתסבוכת.
גאנה, צעיר חביב בן 25, שקט, ביישן ולא דובר מילה אנגלית. כבר בהתחלה בניסיון לשבור את הקרח, ישבתי איתו עם השיחון וניהלנו small talk. נודע לי כי את יום ההולדת שלו גאנה חוגג איתנו בטיול. למרות שהוא לא הכיר בכלל את המסלול בו הלכנו ובקושי יודע איך מסתכלים על מפה, הוא היה אחראי לבריאותם ולשלמותם של הסוסים ובשבילנו זה היה מספיק. גאנה כנראה לא רגיל לטיולים מהסוג הזה. אביו צייד אותו במעיל גשם בלבד וכבר בלילה השלישי תחת סערת ברקים וגשם שהצליף בפראות על האוהל שלנו נאלצנו להצטופף שלושה באוהל המיועד לשניים. בלילות הארוכים נתנו לגאנה את ה"פליזים" (-ביגוד חם) שלנו כדי שלא יקפא למוות ליד המדורה וירון הקים לו בעזרת ה- foot peint (חלק מרצפת האוהל), חוטים וקצת דימיון מחסה מפני הגשם.
ביצות וקרח בפרא המונגולי
היום הרביעי היה בסימן מים. בקור אימים ובגשם זלעפות חצינו נהרות בעומק של יותר ממטר, מתכסים כל אחד במעיל הגשם שלו. קר כל כך שלאף אחד אין חשק לאכול, לשתות או לדבר. בשלב מסוים חצינו את אותו נהר שלוש פעמים מכיוונים שונים כיוון שלא היתה ברירה אחרת. לקראת הסוף שמתי את האוזניות ונתתי למוזיקה לקחת אותי עד לרדת החשכה ועצירת הלילה. בעודנו מייבשים את הציוד מסביב למדורה חשבתי איך נחגוג לגאנה את יום הולדתו למחרת היום. קמים בבוקר לצלצול השעון המעורר, אך עד שיוצאים מהשק"ש החם לוקח הרבה זמן. ניסיתי לומר לגאנה "מזל טוב", אך אני לא חושב שהוא הבין. עלינו על הסוסים והמשכנו בדרכנו. ביצות וסבך בגובה שני מטרים קיבלו את פנינו.
לסוסים קשה מאוד לתמרן בביצות ופעמים רבות נאלצנו לרדת ולעשות את הדרך ברגל. ההליכה בביצה מזכירה במעט הליכה בשלג רק שמידי פעם נכונה לך "הפתעה" ואתה שוקע עם הרגל בשלולית מים שמרטיבה לך את הנעל מבפנים (תשאלו את ירון...). מה שנראה במפה כמו נחל אכזב יכול בקלות להיות נהר גועש ברוחב 30 מטר שמגיע לך עד הברכיים כשאתה רכוב על הסוס. באחד מהמקרים ניסינו לחצות את הערוץ מבלי להיכנס לנהר אך כיוון שרצועת החוף היתה כה צרה מצאנו את עצמנו בצד אחד של הנהר ואת שני סוסי המסע מעלים גירה להנאתם בצדו השני של הנהר.
אחרי תשע שעות רכיבה ורק 13 ק"מ התקדמות הקמנו את האוהל על הקרקע היציבה הראשונה שראינו. לאור המדורה הכנתי בצק ובישלנו "משה בתיבה", נקניקיות עטופות בבצק לכבוד יום הולדתו של גאנה. כקינוח הכנו לו קרואסון שוקולד מעוטר בגפרור ושרנו לו "יום הולדת שמח". אחרי כמה ימים בין ביצות החלטנו לנסות את מזלנו ביערות וניסינו ללכת על קו הרכס המיוער במקום בערוץ. הניווט ביערות קשה בהרבה, אך למזלי ירון, מנוסה כנווט מהצבא, עשה עבודה טובה ותמרן אותנו היטב בן עשרות העצים השרופים והנפולים (יש המון שריפות באזור זה) תוך כדי שאנחנו מלקטים תותי יער טריים ועסיסיים בדרך.
בבוקר השביעי קמנו מתקשים להאמין למראה עיננו. האוהל היה מכוסה שכבה עדינה של קרח וכל נוזל שהשארנו בחוץ בערב הקודם קפא במקומו. ענן ישב בגובה נמוך על העמק שממולנו וגרם לאשליה שלפנינו אגם. החורף פה באמת מתחיל מוקדם וניסיתי לנחש מהן הטמפרטורות עכשיו בת"א. בצהרי היום, כשאני ממלמל באוזני שלומית "צ`וי" (המקבילה המונגולית ל"דיו") ומקווה שהיא תעצור, היה נדמה לי שאני רואה "פטה מורגנה". חבוי בין הגבעות שמולי נתגלה האגם במלוא תפארתו. באגם השתקפו היערות שמקיפים אותו והמים היו צלולים וקרירים. קפצנו פנימה ואחרי מקלחת קלה התפנינו ליום מנוחה. אחרי שמונה ימים מתישים ומאתגרים גם אנחנו וגם הסוסים היינו זקוקים להפסקה קלה לפני המסלול הלא נודע בדרך חזרה לאולן בטור.
אחרי כמה נסיונות דיג כושלים, ארזנו את הציוד והיינו מוכנים לצאת שוב, מקווים שהדרך תהיה קצת יותר עבירה. בישלתי ארוחת בוקר ושמעתי קול לא מוכר! הרעש התחזק מרגע לרגע ולפתע בין הגבעות הירוקות הופיע מסוק רוסי ענק שנחת כשני קילומטרים צפונה מאיתנו. עליתי עם גאנה על הסוסים ודהרנו לכיוון המנחת מעונינים לדעת מה פשר הדבר. כשהגענו פגשנו ארבע משפחות מונגוליות ששכרו מסוק ב-700 דולר כדי להגיע לפינת חמד זו בטיסה שאורכת רק שלושים דקות מאולן בטור. זו גם דרך לעשות את זה, הרהרתי בעודי מריץ בראשי את השבוע האחרון. אחרי ארוחה הגונה ובירה עם המשפחה יצאנו חזרה לכיוון עיר הבירה. למזלנו, אחרי יום וחצי קשים של ביצות מוכרות הגענו לשביל מסומן (לראשונה מאז יציאתנו) וגם פני הקרקע השתפרו פלאים, מה שאפשר לנו להגביר את הקצב.
ביומנו התשיעי בעודנו רוכבים לצד הנהר שמענו את גאנה צועק משהו. הגברנו את הקצב והדבקנו את הפער שהיה בינינו. בהתרגשות הוא סיפר לנו שהוא רואה גר מקומי. מעל צמרות העצים גם אני יכולתי להבחין בבד לבן מבצבץ. אחרי שבוע שלא ראינו איש מלבד האנשים במסוק ולא נתקלנו בגר מקומי, השמחה היתה רבה, לכולנו היה חיוך מאוזן לאוזן, מדמיינים את ארוחת הצהרים שנקבל וגאנה פצח בשירה מונגולית עליזה. כמה גדולה היתה אכזבתנו כשהגענו ובמקום גר ראינו אוהל לבן נטוש ללא נפש חיה.
בבוקר חשבנו שיומיים נוספים של רכיבה אינטנסיבית יחזירו אותנו לאולן בטור, אך שולמית חשבה אחרת. שעתיים רכיבה הספיקו לה וכשניסיתי לצלם היא נבהלה והתחילה להשתולל וזרקה אותי ואת המצלמה ממנה בפראות. אחרי בערך חצי שעה של התאוששות ועצירה לארוחת בוקר בגר מקומי עליתי חזרה והמשכנו אל יעדנו ביום זה - עיירת הנופש Terelj. חיפשנו מסעדה והסתפקנו (לאחר 11 ימים של בישול עצמי) במנה המקומית של Mutton. חגגנו את המאורע עם קולה ושוקולד שרכשנו בקיוסק ליד. כך, כשנותר לנו עוד יום רכיבה אחד מאולן בטור סיכמנו את ההרפתקה המופלאה שעברנו.
