האגמים הקפואים או: המהנדס שחזר מן הכפור

הגלייה למונגוליה

"בית המשפאאאאט!" - הקריאה קוטעת את המלמולים בקהל ומשתררת דממה. שלושת השופטים, עטויים גלימות שחורות, נכנסים אל האולם ברוב הוד ומתיישבים בכסאותיהם. הימני נמוך, אפור שיער עם פנים חסרי מבע. משמאלו - בעיניים זועפות, קרחת מוקפת שיער שיבה וגוף כבד, יושב האיש שעל פיו יישק דבר. השופטת השלישית, בעלת אף נשרי ומתיחת פנים שמשווה לה פני לטאה, עסוקה בלסדר את שיערה הבלונדיני המלאכותי. הגזבר מגיש לזועף מספר טפסים ביד רועדת.

- "תיק 13574. הנאשם: אור אלון. התובעים: מערכת `למטייל` וקבוצת גולשים זועמים.. אני צודק?"
- "כן, כן" - עונה הגזבר בהתרפסות - "זה התיק המדובר"
- "ובכן, אהההממ.. אהמ אהמ ..." (כחכוך רב משמעות שהופך להתקפת שיעול מאיימת, הגזבר רוכן בזריזות אל השופט ומגיש לו כוס מים. הנ"ל מגרגר בקול גדול ובולע. פני לטאה מעקמת את שפתיה בסלידה). "ניגש לענייננו"- הוא מרעים בקולו. "מר אור אלון. אתה מואשם בהתנהלות מבישה שפגעה בשמה הטוב של רשת "למטייל". הסעיפים הם כדלקמן:
א. כתיבת כתבה ארוכה ומיותרת שאינה רלוונטית לאתר (ע"ע כתבה מספר 5).
ב. הגשת כתבות באיחור כרוני וללא כל עמידה בזמנים.
ג. כתיבת כמעט עשור של כתבות על אותה המדינה ללא התחשבות בצרכיהם או סבלנותם של הגולשים המשועממים.
"האם יש לך משהו לומר להגנתך?" שלושה מבטים נוקבים ננעצים בי מאחורי הדוכן.
- "טוב.. אה. . אני חשבתי ש.. לאור העובדה שאני דתי.. "
- "דבר בקול!"
- " טוב, אז.. פסח בנפאל זאת חוויה שכדאי לספר עליה, חשבתי, ו.."
- "ומדוע, אם יורשה לי, אתה חושב שזה מעניין מישהו בכלל?"

אני מתפתל במקום עומדי. כל העיניים מופנות אלי, חוץ מאלו של השופט חסר המבע. הוא נראה ישן. הגזבר מחטט באפו בחריצות. זקנה אחת בלי שיניים שיושבת בקהל נועצת בי מבט משטמה. אני כמעט בטוח שזו אותה אחת שעקפה אותי אז, בפוקרה, כשנגמר לי הדלק בקטנוע.
- "טוב, זה.. מישהו צריך לכתוב על זה.. לא?.."- אני שואל בחשש, כמחכה לאישור מאנשי הגלימות.
- "ונניח שכן" - הוא מתעלם משאלתי - " מה, לכל הרוחות חשבת, כשכתבת כתבה כל כך..." - הוא מעלעל בדפים במהירות ומצטט - "קצרה, יבשה ודלה כמו מצה שמורה" - כך אני מאמין שהגדרת חלק ממנה, אם אינני טועה?"
- "כן, כבודו."
- "ובכן, כולה כזו, מסתבר. מה יש לך לומר להגנתך בעניין הזה, אדון אלון הנכבד?!!" משתררת שתיקה. השופט נועץ בי את מבטו החמור. הלטאה שלשמאלו שולחת מבט מזרה אימה. חסר המבע נוחר בקול. מאחורי בכי מהוסה של תינוק. הזקנה הנפאלית מגחכת חרש.
- "מודה באשמה" - אני אומר בפנים מורכנות.
- "יפה. אני גוזר עליך נסיעה של 5 ימים בואן רוסי, בסמיכות ל- 23 עצירים נוספים.."
- "לאאאא!!!" - מכת פטיש על הסדן. הגזבר עוצר מחיטוטיו הקדחתניים במבט מופתע, אצבעו עוד תקועה באחד מנחיריו. הזקנה מצחקקת ברשעות.
- "שקט שיהיה!" - הדממה חוזרת לאולם והוא ממשיך - "... עם אפשרות לקיצור על התנהגות טובה "
- "אני אשתנה!! אני מבטיח!! באמת!!" - אני מתחנן על ישבני בקול חנוק. השופט רוכן על מרפקיו ומטה אוזן. "אני אכתוב כתבות בזמן, ומעניינות. בחיי!"
- "ומה עם מדינות אחרות?"
- "...על מדינות אחרות!! מונגוליה!! סיפורים מצמררים!!! שאנשים יפערו עיניים מרוב תדהמה!! מילה שלי!! רק תנו לי צ`אנס! רק עוד כתבה אחרונה וקצרה ואז מונגוליה!!"

השופט מרים גבה, תוהה אם לסמוך על מילה שלי. הוא פונה לעמיתיו. חסר המבע מתעורר, מותח איברים ומביט סביבו בתמיהה הלומת שינה. הגזבר רוכן אליהם בצאוורו כדי לעקוב אחר חילופי הדברים. ההתייעצות הסתיימה. "בסדר" - הוא אומר לבסוף - "ניתן לך קיצור העונש ביומיים, בתנאי שתעמוד בהבטחה! הדיון נגמר!". מכת פטיש.

 "בית המשפאאאט!!" - כולם קמים. השופטים יוצאים בזה אחר זה מהאולם. אני מתמוטט אל כסאי בתשישות ונאנח. האם יש סיכוי בכלל שאעמוד במה שהבטחתי? יש לי עוד כתבה אחת על נפאל, שאני חייב לכתוב, קצרה ולא הכי מצחיקה, אבל מהבאה - אני עובר למונגוליה!! האם אצליח לעמוד בעומס? להגיש בזמן? לא לייבש את כולם? לא נותר לי אלא לקוות ולנסות. אני לוקח את העט לידי ומתחיל לרשום.

לתחילת הכתבה

כיבוש בוהדנה, כיבוש האגמים

"אוף. שוב 3 - 4 ". אני יושב מולה באדישות מעושה ובזמן שהיא מתלוננת אני מעיין בשאט נפש בספר הבנות שהיא קראה לפני שניגשתי אליה והצעתי משחק. כבר פתחתי 3 בתים, כמו שאיתי לימד אותי, והיא עדיין לא נכבשה בקסמיי. כנראה שיטת הכיבוש המהיר עובדת לאט יותר על דוגמניות ישראליות... מירי לא טיפשה בכלל. למעשה, היא נהדרת, ויש לה עיניים שגורמות לך לטבוע בתוכן. אבל מזל אין לה, ואני שוב מוביל במשחק ושומע בראשי את איתי מטיף לי על איך מתנהגים עם בחורות על לוח השש-בש. איתי, מצידו, יושב בשר ודם ממולנו, במרחק ביטחון עם טווח צפיה סביר ומזיל ריר. כשהיא שואלת בן כמה אני, יוצא לי משפט מגומגם: "תנחשי!". "22" - תמיד נותנים לי פחות ואני לא יודע אם להיות מוחמא או להיעלב.

למה הם פה? באו לצלם סדרה חדשה על מאיר סוויסה. היא בתפקיד ידידה, לא מאהבת! ניסתה תיאטרון באיזו הצגה ( משהו עם אשתי ), שם הכירה את סוויסה אבל הפסיקה כי הם עובדים בשבת, ואין ברכה לעבודה בשבת - מילים שלה. בשלב הזה אני כבר כמעט מאוהב בבחורה. אני זורק את הקוביות. דאבל. שש-שש. מירי מתבוננת בשתיקה וכשאני מסיים להוציא את כל הכלים שלי מהלוח העיניים שלה נכבות. פתאום לא נראה שיש סיכוי שנצא לדרינק היום בערב, אבל אין לי מה לעשות עם זה - את כל הבגרויות של השביעית שלי שרפתי על המשחק הזה, עד שגם אם אני אנסה, אני פשוט לא מצליח להפסיד... אני מחייך בהתנצלות, אבל מירי כבר צריכה ללכת להצטלם. אני נשאר שם לבדי עם השש בש כשהיא נפרדת בקרירות ויוצאת מהמקום. למה אני מספר לכם את כל זה? טוב, יש לזה סיבה טובה מאוד: כדי שתקנאו.

הולכים לאגמים. פעם שניה. הפעם- אין שום דבר ב ע ו ל ם או מחוצה לו שיעצור אותי!!! כלום!! אחרי שהייתי במרחק של 5 כלים מלכבוש את ליבה של מירי בוהדנא, אני אכבוש בקלילות את האגמים הארורים!! מצוייד בתרמיל קליל (לשם שינוי), דלקת ריאות קלה ומרצה להנדסת חשמל באוניברסיטת באר שבע, אני ניגש בנחישות ובצעדי ענק לסיים את מה שהתחלתי ולא סיימתי בשבוע שעבר. אני בוחר הפעם להתחיל מהצד הנכון, דהיינו- הכפר דומרי. מטפסים. הנוף יפהפה, אבל הוא לא רלוונטי לעניין. אני כאן בשביל האגמים. מרוכז במטרה: עולים- אגמים - יורדים. עד מוצאי יום העצמאות או יום כיפור אני בחזרה בקטמנדו, ח י א ו מ ת.

 שי, מהנדס החשמל המחונן, מהדס מאחורי באיטיות. בחור חכם, של אוניברסיטה. בחור זהב, של החיים. מאלו שניסו ללא הצלחה לעזור לי בבחינות בבי"ס כששלחו לי שליף עם כתב חרטומים והמון נוסחאות ווקטורים בבגרות בהסטוריה. יש לו רק שני תארים יותר ממני. רווק. אחד האנשים הטובים שפגשתי. לראשונה, באנאפורנה, אחר כך חגגנו את שכרותי בליל הסדר ביחד. בשבוע החולף התווכחנו קשות בנתיביה העקלקלים של הדת היהודית ושקריו הברורים אך מסתברים לאוזן של המדע המודרני ההפכפך. בסדנת יהדות שנערכה בבית חב"ד, הרחק מהמולת שלהי המהומות וקץ המהפכה החברתית בנפאל, בזמן שחבורות ישראלים בוגרי הודו טיפסו ורקדו על משאיות חיילים חמורי סבר והמומים לאור הזרקורים, אני ושי פלפלנו בניצוחו של הרב חזקי בתורתם הקדושה של דרווין, איינשטיין, הוקינגס ושאר ירקות. לבסוף אני מתייאש מעולם האקדמיה ופונה לפרקטיקה: טוב לי, פשוט כל כך טוב לי אורח החיים היהודי, אז למה להחליף. שי עונה לי משפט יפה וכואב אחד שנשאר צרוב לי בזיכרון. הוא נאמר ברגע של חולשה, ואני אוהב לנצל חולשות: "אני מקנא בך על האמונה שלך. הלוואי והייתי יכול להאמין. אבל לי זה כבר אבוד" ואז אני מתחיל להטיף על ערכי התורה והאידיאל היהודי כשלפתע שי מתפרץ לדברי: "ומה עם מירי בוהדנא?"- הוא שואל בחיוך ממזרי. "היא... היא בסדר היא" - אני עונה, ומחייך במבוכה.

עולים ביער סבוך. עוד רגע שוקעת עלינו השמש. פתאום, מספר צעדים ממני מגיח אייל ענקי ומרוב הלם הוא נעלם לי לפני שאני שולח יד לכיוון המצלמה. "איזה יופי" - אני ממלמל, המום עדיין מההצצה החטופה בפרא האציל הזה שהתיר לי הטבע ברוב חסדו. השמש שקעה. הכפר האחרון היה לפני כמעט שעה של טיפוס. אני הרוג ולחזור למטה מעולם לא הייתה אופציה שעלתה על הפרק. לפנינו מבנים הרוסים אחדים, מטים לנפול ורקובים. רובם חסרי גג. אני מציע בייאוש שניכנס לאחד מהם ונעביר בו את הלילה. שי מביט בי מזועזע ומופתע: "מה, אתה לא רוצה להמשיך?" האגו לוחץ. הרעב מתגבר. העייפות נכנעת. ממשיכים למעלה.

רבע שעה של גיחלול ואנו קולטים בפנסינו בקתה קטנה וכלב שנעול לי על הרגל ועושה קולות של לעיסה. בצרחות אלימות בסולם רה מינור ודציבלים של אגם קפוא ( ראו להלן כתבה מספר 3 - אנאפורנה ב` ) אנו מעירים את יושבי הבית. הכלב נבעט אחר כבוד הלאה משם ומתכרבל לו נזוף, בפינה הרחוקה, עם זנב בין הרגלים. הזוג המבוגר ממהר להגיש לנו דלבאט חם וטוב ועשן חם ורע היישר אל הריאות, שכן עניין הארובה לא הגיע עד לכאן. את הלילה אנו מעבירים על דיקטים מחוברים כשבעל הבית ישן לצידנו, מחבק את שי ההומופוב הכרוני דרך השק"ש, ושני הילדים שלו נוחרים קצובות ונמרצות בצידו השני של החדר, בהמשך אותו משטח.

"וי" כמו: ויאללה בראבק!

בוקר. עליה. 10 דקות גסטהאוסים מסודרים, עם מקלחת. ים של גסטהאוסים. אולי הגזמתי עם המקלחת - מקסימום הוט באקט, אבל בכל זאת. והשמש מאירה כל כך, השמים כחולים כל כך והפרחים צבעוניים כל כך, שכל הגב התפוס והלילה ההזוי ונשיכת השלום של הכלב היום בבוקר נשכחים ממני ואני מפזם לעצמי שיר שמח (בטח ההמנון הנפאלי מכתבה קודמת).

 התכנון הוא כזה: בחמישה ימים נגיע לאגמים הקפואים, נדקור, נחזור. כמו פשיטה צבאית. לי ולאגמים יש חשבון לא סגור. אני לא אדם שמסמן וי בדרך כלל, אבל הפעם הם ממש הגזימו! אני מהרהר במה היה קורה אם הייתי נתקע בעלייה לפס באנאפורנה. "אולי 4 ימים?" - אני שואל את שי בחשש, אחרי שחישבתי את קצב ההתקדמות, המרחק שנותר וכמה נקודות בדיוק שי קיבל יותר ממני בפסיכומטרי. "סבבה"- הוא עונה בלי להניד עפעף. אני ממשיך לחשב. אם נלך 8 שעות ביום.. ואז... והמקסימום הוא 800... אז הגענו בעצם ל... ואז לרדת זה יוצא... אלוהים! הוא קיבל כמעט 200 יותר ממני!! ופ ת א ו ם בא לי רעיון מטורף. "ומה תגיד נאמר על... 3 ימים?!!" - אני שואל ומצפה לשלילה מוחלטת. "יאללה, שיהיה 3 ימים" - הוא עונה באדישות תהומית, ואני לא מבין מאיפה זה בא לו, שוויון הנפש הזה. הביטחון הגולנצ`יקי שלי מתחיל להתערער מול העתודאי חסר החת שלצידי ואני נזכר בפלאשבאקים מהדהדים בקורס הצניחה שלי.

חזרה לתפקוד, אסטריקס ופרסומות
היום יום חדש. הציפורים, הפרחים, הפרפרים, אפילו השמים, כולם חזרו לתפקד, ואנו מתגלגלים בעליצות אל העמק הירקרק, חולפים בדרכנו על הבקתה החמימה שאירחה אותנו רק שלשום, הכלב מסביר הפנים והחורבות שכמעט פיתו אותי להתייאש בתוכן. כמה רחוק זה נראה עכשיו...

 בניגוד לטרק ההלמבו ( ראוה כתבה קודמת), שום דבר מפתיע לא קורה בסוף הזה. לא מהומות, לא שוטרים חביבים ואפילו לא ילד נפאלי מזמר אחד לרפואה!! רק הברכיים שלי מתפוצצות, ואנו נעצרים כדי לתור אחר מטה קסם שימשוך אותי אחריו למטה בביטחה ויבטיח לי לדחות את הפגישה הבאה אצל הכירופרקט שלי. אנו לא מוצאים מקל ראוי. פתאום צץ לו איש זקן כמו מתושלח, מושיט לי מקל עצום שוודאי שלף מהגדר הרעועה המקיפה את בקתתו. אני מופתע מהמחווה, אבל מבהיר לו שהמטה גדול מדי. "אין בעיה" - הוא מחייך אלי בעיניו הטובות, שולף מגל גדול, כמו זה באסטריקס, ובאבחה אחת מקצר אותו בשליש ומגיש לי אותו בשיוויון נפש. אני מודה לו מקרב ברך וממשיכים.

באופן מאוד לא מפתיע, הירידה קשה בהרבה מהעליה. שי נראה כמו לוחם שייטת במשימה בצעדיו הרחבים והבוטחים. אני מדדה מעט מאחוריו, מתאפק שלא ליילל בכאב. אין ספק, בירידות הוא אוכל אותי בלי סומסום! מגיעים. אוטובוס. סיכום קצר עם שי לטרק קצר עם שי. אצל סוויסה מחכה לי הכרטיס למטוס ממש בעוד יומיים. אני מקדים אותו למחר ועומד לצאת כשסוויסה פונה אלי.
-"רגע, זה לא אתם שיצאתם לפני שלושה ימים?"
-"כן."
-"וראיתם את האגמים?"- הוא שואל בפליאה.
-"כן, למה?" - אנו עונים באדישות מעושה.
המשפט הבא מסכם את כל מה שמשוחרר צעיר וטיפש רוצה לשמוע בכל מדינה, בכל זמן, אחרי כל טרק או מסלול או בנג`י או כל דבר אחר שהוא רק הרגע סיים לעשות: "וואו! אתם הראשונים שעשו את זה ככה!!". הראשונים, רבותי וגבירותי הנאוות. כן, כן. הראשונים מסוגם. יש אנשים שכובשים את האוורסט, אחרים מגלים יבשות ועבדכם הנאמן צלח את האגמים וחזר מן הכפור בריא ושלם תוך לא יותר מ- 3 ימים בלבד!! פוסטרים, תמונות חתומות וספרים על "המהנדס שחזר מן הכפור" ניתן להשיג בסניף סטימצקי הסמוך לאיזור מגוריכם ובחנויות המובחרות.
לא קלה היא לא קלה...

"תפסת אותי בלי הכסאות נכון?
 שיהיה אותנטי"

בימים כתיקונם, כתבות מתפרסמות כל שבוע, ג-ג עשרה ימים. בימים שאינם כתיקונם, הווה אומר ימים שהכתב חסר השראה לחלוטין ו/או נאלץ להשיג השלמות הכנסה על מנת להמשיך ולטייל בעולמנו הקריר, קשה עד קשה מאוד לפרסם באותו קצב הדרוש. עקב כך ובהתאם לזאת ולזאת וגם לזאת מירושלים - שהיא חמודה לגמרי, אבל גם לה כבר נמאס ממני - החלטתי לקחת פסק זמן קצר של חודש - חודש וקצת.

 החל מהכתבה הבאה אפרסם סדרה של כתבות על מזרח ומערב מונגוליה, עם נגיסה על עיר ה"בירה" ( תרתי משמע ) של המדינה הנידחת. סוסים, פסטיבלים, נשרים, אוהלים, גשם, שמש, דיכאון ושמחה. למי שיש הסבלנות, אני מבטיח כתבות ראויות לכל נפש, בנויות לתלפיות עם תמונות שלא יביישו את נשיונל ג`אוגרפיק (אלא אם הם יציעו לי משהו קודם..). סליחה ומחילה על כל פשעיי וליהוגיי (קצת באיחור עם יום כיפור, אבל משתדלים..).

אוהב את כולכם, רק טוב ונתראה בעוד חודש ובמבה,

אור.

לתחילת הכתבה

טיפים

רקע: האגמים הקפואים הוא טרק פופולרי מאוד בשנים האחרונות בקרב התרמילאים בנפאל. מדובר בחמישה אגמים גדולים ומאות קטנים יותר שמפוזרים בסביבה, הקפואים רוב ימות השנה, וניתן להסתובב עליהם בהנאה. היופי הוא שהם ממוקמים בגובה רב, 3 מהם על אוכף בכ- 4000 מטר גובה והשניים האחרים, הגדולים יותר, ממש מתחתיו. באגם המרכזי נערכים טקסים דתיים רבים והוא נחשב קדוש. כל בודהיסט, בעיקר ממוצא טיבטי שחי בנפאל או בקרבתה, משתדל לעלות לרגל לפחות פעם בשנה לאגם. השחיה, כמובן, אסורה בגלל ערכו הדתי, אך אינה מומלצת בין כה וכה ( ע"ע אנאפורנה חלק ב`- סרט האימה בעמוד הראשון ).

מגורים: לכל אורך הדרך, משני צידי הדרך, ממוקמות אכסניות קטנות. חשוב מאוד: אחה"צ, אפילו לפני הדמדומים, חובה לעצור במקום הראשון שתמצאו. צפיפות המלונות כאן לא גבוהה כמו זו שבטרק האנאפורנה, ואלא אם כן יש לכם תוכניות ללכת בחושך לא כדאי לדחות את העצירה לכפר הבא. מבחינת איזור האגמים ממש, המצב טוב יותר. במקום נמצאים מספר גסטהאוסים שמוכנים לקלוט את המטיילים הרבים.

מסלול - כללי: העלייה מצידו ההפוך של הפס קשה, אך נדמה ( לפחות על סמך נסיוני ) שהעלייה אל האגמים מצידם הנכון ( מכיוון דומרי - Dumri) קשה עוד יותר, למרות שאחריה העלייה לפס עצמו קצרה יותר.

תיאור המסלול: תחילתו בכפר דומרי. משם ישנה עליה בחורש יפהפה. בתקופת הפריחה ( סוף אפריל ) ישנם פרחים ורודים שמשתרעים על כל העמק שיורד מההרים המושלגים עדיין והמראה מלבב למדי. מצד שני, בתקופה הזו רוב האגמים כבר אינם קפואים אם לא כולם ומשתוללות סופות שלגים רבות. כשמסתיים החורש מתחילים הסלעים והטיפוס הופך קשה אף יותר בעיקר בשל הגובה. הסלעים מלווים את המטייל עד האגמים הגדולים, שם ניתן לנוח באחת המסעדות המשקיפות על המים על כוס צ`אי חם או מרק שום - במקרה של מחלת גבהים.

אחר כך העלייה לפס - לא קשה מדי, הכל תלוי בתקופה. שם מחכים עוד שלושה אגמים קטנים יותר - סיכוי גדול יותר שיהיו קפואים גם לאחר המסת השלגים. משם ירידה אל הכפר פדי (Pedi) ואחריו, בסוף הירידה - שכמעט כולה בשלג ותו לא, מעט נוף מיוער אך לא הרבה, עלייה קטנה וירידה ליער עבות שהשבילים בו מסומנים בצורה גרועה למדי, שם יש להקפיד על המגמה למטה ולא להתפתות לדרכים נוחות יותר שמובילות לאיזור מישורי יותר. ביציאה מהיער מחכים ההרים הירוקים שמייצגים את נפאל. אין עוד ייעור כבד מדי וכמעט כל הדרך היא ירידה, עד לפני הכפר נגרקוט, שם מחכה לכם עלייה לא קלה. הירידה לעמק קטמנדו לכיוון הכפר סנג`וריג`ל היא תלולה מאוד וקשה. ההליכה בשבילי העפר שביער מאוד לא נוחה ומדרגות האבן מחליקות ולא מותאמות לגדלים של כפות הרגליים המערביות. ובכל זאת, הנופים שבדרך מקסימים. יש חורשה נעימה והעמק שנשקף בירידה במדרגות על שלל הריו המתנשאים סביבו ובתי העיר העתיקים. מהנה למדי.

מסלול מומלץ: התחילו לפי הספר, בכפר דומרי. עלו לעבר האגמים ורדו בעמק ההלמבו היפהפה. הוא מתוייר הרבה פחות ויפה הרבה יותר מהעמק שבו עולים בדרך כלל. בכל מקרה ניתן להתחבר אל העמק המקורי ממש בסופו של עמק ההלמבו, ותרוויחו נופים בתוליים יותר ואנשים אותנטים יותר.
 אזהרה: המאואיסטים שולטים באיזור קצהו התחתון של ההלמבו. ייתכן ותידרשו לשלם מס מעבר .

המלצה נוספת: כדאי מאוד לעשות את ה"לנטגנג". ההליכה מתבצעת על רכס הרים שמשקיף על נוף שמיימי שיש אומרים שהוא היפה שבנופי נפאל. ניתן לטפס בלנגטנג על פסגה בגובה 4400 מטר ולהשקיף על הפסגות האחרות באיזור. בסך הכל מדובר בהארכה של המסלול ב- 3 ימי הליכה, והתמורה כדאית.

יוצאים לטרק האגמים הקפואים? כל המידע שחייבים לדעת על הטרק באתר "עפתי" >>

יעדי הכתבה

• אסיה
• נפאל
• הימאליה