בילוי בצ'נגדו
יש כמה ימים בחודש שאפילו אני מוכנה לקחת אותי לסגור את עצמי באיזה מקום שאני לא אפריע לציבור. זה נקרא מחזור ויש לזה את הצבע של הדגל הסיני רק בלי הכוכבים הנוצצים. נכון, זה לא מלווה בשום זוהר, להפך, כשזה בא בשילוב של חום, לחות ושמן זית אז בכלל אפשר להכריז על מצב חירום והסביבה מוזמנת להיכנס תחת השולחנות. זה כמובן משפיע על כל הימים שלפני (ואחרי - בערך שבועיים לכל צד), עד שאת תופסת את עצמך ואומרת לעצמך שאולי לא כדאי לך לחשוב בכלל - כי כנראה הכל כולל הקול הפנימי נשלט עכשיו ע"י סערת הורמונים זמנית. ואז מחכים שזה יגיע כבר ותהיה הקלה...אבל סבלנות זה הדבר האחרון שיש לפני הימים האדומים. א-ח-ר-ו-ן. היתרון, היחידי אולי, הוא שרעבים, סליחה, שרעבות ואז אפשר לטעום המון דברים בכל מקום. בהתחלה עוד באמת הייתי נסבלת, חוץ מכמה פרצופים לא נחמדים שהחלפתי עם איזה צרפתי באוטובוס לצ`נגדו [chengdu- sichuan] (מה לעשות ?! צרפתים לא דומה ישראל, ישראל לא דומה צרפתים) אז הכל היה בסדר. ורוד (עם הכנה ל..).
אכלת פלפל (אדום) שתה מיץ - ארוחות שורפניות בסיצ`ואן:
דרך ארוכה ואני, לצערי לא ציפור, שייטתי באוטובוס, מן המקרטעים, בדרך היורדת אל העיר הגדולה הראשונה, בה סוף סוף אוכל - אחרי חודש וחצי שאני ברפובליקה העממית ופוגשת רק את העממים - באמת לפגוש את סין. צ`נגדו בירת סצ`ואן, שזה בסינית "ארבע נחלים" (...לא חשוב מאיזו עדה), דווקא התחבבה עלי. מצאתי לי מיטה באיזה הוסטל באחת הסמטאות, מה שנקרא בסינית מדוברת חוטונג hutong, וזה מרגיש כאילו אתה מסתובב בתפאורה של נמר-דרקון, בעיקר בלילה כשאני יוצאת מהמקלחת ויורדת, עטופת מגבת, שלוש קומות לאור הפנסים האדומים (Roxen you dont have to). עוד לפני כל ההתארגנויות ואחרי מקלחת אחת, יצאתי למסעדה שבקצה הרחוב להתחיל כמו שצריך וכתוב בעוף סיצ`ואני (במילרע בסגנון אהרוני).
האוכל הסיצ`ואני בא עם כל כך הרבה פלפלי צ`ילי אדומים וחריפים (מה שנקרא באנגלית - רד חוט צ`ילי פפווס) שאפילו חלק מהסיצ`ואנים מתקשים בבליעה. בשביל שהסיצ`ואנים ושאר אורחי החצר יוכלו לאכול לשובע וגם לשבח, במקום להמעיט בכמות החריף הם פשוט מוסיפים (או שמים על החמוצים/פיצוחים של ההתחלה) תבלין "מאלחש" שמרדים קצת את הלשון והחניכיים. יש לו קצת טעם של סבון עם מנטול. שרדתי את טבילת האש. לא סתם השרדות, אפילו היה לי טעים וברכתי את השף. קיבתי המשיכה עוד אחר כך להשיב לי גיהוקים של פלפלים חריפים עד שעבר זעם.
בערב, שכבר היה מקום לעוד התנסות קולינרית, לקחתי את ענת ורועי הבייג`ינאים, או יותר נכון, הם לקחו אותי במונית ואז בעוד אחת ואז קצת ברגל ואז בהפתעה הגענו ל Chengdu Conting, שם הגישו ארוחה מסורתית שכוללת איזה 20 צלוחיות עם כל מיני מתוקים מלוחים חריפים וחסרי טעם לכל אדם. היו שם חתיכות ברווז ועיסת חזיר, קרפעלים עם עוף ועם אצות, אפונות יבשות עם התבלין המרדים, כדורי אורז מתוק וסולת חסרת טעם, מרק עם נודלס ומרק עם עוף ועוד דברים שאני כבר לא זוכרת. זה היה קטנים קטנים אך ממלאים. את ה-hot pot ("חוט פוט" במבטא פולני כבד, שם מצחיק כשלעצמו, בעיקר כשמחכים למחזור) דחיתי להזדמנות אחרת שתבוא שתבוא שתבוא אני מאמינה.
הנה טאו טאו:
את קייטי ואותי קידם רעש אדירו של ציקדות שמילאו את יער הבמבוקים במרכז המחקר של הפנדות בצ`נגדו. הגענו קצת לפני השעה היעודה אבל מסתבר שהדובים כבר היו רעבים וחיסלו הרים של עצים, אלוהים יודע למה הם ויתרו על בשר. בהתחלה הם נראו לי לא אמיתיים או מופעלים על בטריות...גושי פרווה מהסרטים המצוירים שאף פעם לא ראיתי כל כך מקרוב וכל כל אמיתי. הם כאלו חיות עצלניות - לא פלא שהם נכחדים, אפילו סקס אין להם כוח לעשות (פעם עוד הראו להם סרטי פורנו של פנדות, היום פשוט חולבים את הזכרים אחרי שמעוררים אותם חשמלית) נזכרתי בכמה עצלני סקס אנושיים ורחמי נכמרו.
פנטום האופרה:
בתוך רחוב סיני מסורתי (שפיצים, פגודות וכל הטררם, בסככה ענקית עם המון סינים מנפנפי מניפות ומסז`יסטים התחיל מופע הפלאים של דוגמיות מאומנות הבמה הסינית. היה קצת אופרה וקצת לוליינים, סטנד אפיסטים, היו מפעילי בובות ועושי צלליות והכי הכי מגניב היו האלו עם המסכות שמחליפים מסכות על הפרצוף בשניה ויורקים אש, ישבתי שם כמו ילדה קטנה בהופעת הפסטיבל הראשונה שלה בחיים, רקעתי ברגלי ורציתי עוד.
כמה שירים אפשר לכתוב על אמריקה:
יש את ההם שיצלבו אותך, מיד אחרי שהם יקנו לך כרטיס טיסה חזרה לארץ, כי אתה מקולקל אם אתה נוגע בקצת אוכל מערבי בטיול במזרח. אבל בינינו, אנחנו נורא נורא אוהבים אוכל עם טעם מוכר (אוכל אחר בעל תיבול קיצוני יכול להיות מעניין, אבל רחוק מערב לחייך). יש לי מזל, שאצלנו בבית "אוכל סיני" של רות סירקיס תמיד פתוח ליד הגז, אז יש לי קצת טעם סיני בפה. אבל טעמים סינים יש הרבה וכשבכל פינה פתוח סניף של קנטקי פרייד צ`יקן להלן KFC, מסתבר שגם לסינים יש טעם קצת יותר אמריקאי ממה שחושבים עליהם. פעם אישה תמיד אישה - לקראת המחזור אם לא מפנקים אותנו אנחנו נהיות חיות רעות. לא נעים. מכיוון שאני צריכה לבלות עם עצמי עכשיו 24 שעות החלטתי לקחת אותי להתפנק בחלום אמריקאי סטייל הסינים הקצת יותר אמידים. דפקתי שש כנפיים עם תיבול שניסה להיות סיצ`ואני ללא הצלחה יתרה ובדרך חזור שיגע אותי הריח של הקפה מה coffee beanery והתחרעתי על פראפוצ`ינו קרמל האהוב עלי עוד מימי עבדותי באמריקה הרחוקה, שם זה היה כל מזוני, למעט בימים של קניון האלונים, שם היה הודי חביב שהיה מאכיל אותי באוכל סיני בחינם. הופה ! סגרתי מעגל. לפעמים אני משגעת את עצמי, מתמקחת עם הסינים על 5 מאו (0.5 יואן) והולכת מעוצבנת ואז דופקת קפה ב 25 יואן בלי בכלל לעפעף. ומתרצת את זה באימרה חתולית - שאני אדם פשוט שמסתפק רק בטוב ביותר.
הצהוב של הימים האדומים:
סין היא כל מה שציפית וגם כל מה שלא. זה לשבת שעות ולנסות להבין מה בדיוק קורה כאן בלי להבין כלום. ממש כמו להסתכל להם בעיניים ולראות שהם שונות ומלוכסנות בלי היכולת להגיד בדיוק מה יותר בולט, מה יותר שטוח, מה יותר בפנים...לא מתעכל. מה שכן, יכול להיות שהם לא רואים כל כך טוב צבעים, כי ראיתי את הנהר הצהוב (Huang He) והוא בכלל לא צהוב, הוא חום, לגמרי חום, לא חום בהיר, לא חום כהה, ככה חום באמצע, חום חום. אפשר לקרוא לו חומי, חומי רודנר. אולי יש להם ראיית לילה טובה במקום...אי אפשר לדעת.
הגיגי סין
בתוך הרים ובתוך סלעים טסה הרכבת:
הסינים האלה משוגעים לגמרי, בתוך כל הר יש מנהרה לרכבת, כל רכבת עוברת דרך איזה 100 מנהרות ויש איזה מליונתלפים רכבות. חשבון פשוט יביא אותנו למסקנה שיש מאה מליונתלפים מנהרות בסין והסינים ברכבות מבלים הרבה מאוד זמן מתחת לפני האדמה. בחלונות אין מה לראות - רק לבנים כהות וחור שחור - לפעמים אפילו אין אור בקצה המנהרה. אני אומרת לכם זה הכל "דבר המהפכה", זה כדי שאנשים לא יקבלו רעיונות. בניגוד להודו, שמה כל פעם שנכנסים לאיזה חור קטן אפשר לשמוע צעקות הילולה של המון בני תשחורת, פה כולם ישנים, או פשוט מקבלים את זה בשלוות נפש גמורה, כאילו ההר מראש קיבל רשות מיוחדת להיות פה. משוגעים! קל הרבה יותר לעבור מתחת... ההרים המסכנים עומדים בפה פעור כאילו עברו ניתוח להסרת הערמונית בהפתעה. ח-לו-לים.
אני מוצאת את עצמי עם פרצוף מתנצל כל פעם מחדש, אין לי מומנטום אופקי ליריקות הן תמיד נמרחות לי על הבחוץ של כלי הרכב וזה נורא מתסכל, אני מרגישה כזו לא יוצלחת. מצד שני אולי זה לא עניין של מומנטים אלא של עיתוי, כמו כל דבר. והסינים החכמים משתדלים לא לירוק החוצה ב 80 קמ"ש. "יורקת נגד הרוח, מלכלכת את הרכבת, אני סומכת על הסינים שיעבירו מגבת/ שתימשך הדרך...לצד שדה ונחל/ ושוב פעם ניכנס לתוך ההר בתחת..."
הרי זה שיגעון:
אחרי שרואים את חיילי הטראקוטה בשיאן Xian ,(מחוז שאנשי - Shaanxi) אפשר להבין שהשיגעון זה גנטי. אם סבא שלהם בחזקת 17, הקיסר הראשון (221-207 לפנה"ס) של שושלת צ`ין (Qin Shihuangdi) עשה לעצמו (כן בטח עשה לעצמו, ציווה על אלפי אנשים לייצר לו) צבא שלם מחרס, מאובזר ומאומ"לח במיטב הטכנולוגיה, שכלל איזה 6000 דמויות שונות של אדם וסוס עומדים מוכנים לקרב, כקילומטר וחצי מהקבר הענק שהוא בנה לעצמו (סטייל הפירמידות במצרים) בשביל להגן על נשמתו בעולם הבא, מה יגידו אזובי הקיר.
מצב רוח קרבי:
כבר לא יכולתי יותר, כבר רבתי בראש עם אנשים מהבית (דבר שהתגלה כחסר טעם לחלוטין, בעיקר כי הם כותבים אימיילים נחמדים ואי אפשר להמשיך לריב אתם בבאמת) וגם הסינים שהיו איתי ברכבת ל Luoyang (מחוז Henan) לימדו אותי לשחק קלפים והיו כל כך נחמדים שלא יכולתי להוציא את זה עליהם. אבל כשהגעתי לשם, סוף סוף מצאתי פורקן, האנשים ברחוב התנפלו עלי לבוא למלון כאילו אני בהודו וזה כבר חימם אותי קצת. ככה, עוד עם התיק על הגב, אחרי שעברתי שני מלונות שנראו לי יקרים מדי, משך אותי איזה פונקציונר לתוך מלון ואני התעקשתי על חדר ב 20Y מהרשימה. בלית ברירה הוא הראה לי אותו ואני הכרתי שלוש חברות סיניות חדשות ואז התחיל הבלגן. פתאום אסור למלון לארח זרים ואסור לזרים לישון עם סינים והתחילו צעקות באנגלית וסינגלית ובסינית (הסינים תמיד צועקים, זה לא בגלל שהם מרוגזים) ואני ממש התעצבנתי, כבר היה 10 בלילה ומה שהתחשק לי זה לישון.
חברותי הסיניות (סטודנטיות לביולוגיה דווקא) הגנו עלי בחירוף נפש. ואני אמרתי שיקראו למנהל וצעקתי וצעקתי, איזה כיף זה היה, והמנהלת מחזירה לי בסינית שאני כמובן לא מבינה ומדי פעם מצביעה על העיניים שלי ומחייכת. היא אמרה שהן יפות, בטח, הרבה יותר יפות כשאני מתעצבנת - הנימים מתנפחים והאדום מדגיש את הירוק - מראה מלבב (אני מכירה מישהו שנורא אוהב לעצבן אותי רק בגלל זה). ושלא תחשבו שזה היה איזה חדר שווה, סתם חורבה עם מחצלות על המיטות. בסוף הם נכנעו (אחרי שרבנו על אם להעביר אותי לחדר נפרד או לא) סיכמתי להם שאין לי כסף וישנתי כמו כלב מת עם הסיניות תמורת 20 יואן. נצחון קטן לאדם קטן אבל חשוב.
שיעולין פה:
כבר נאמר לי בזמנו שיש לי את המחלה הזאת של הסינים, זאת שמופיעה לפני שהם יורקים. ה"כחאאאעע" הזה עם הליחה. כן, רק זה, בלי הסארס, טפו. וזה התגבר עם שינוי מזג האוויר מה שגרם לי להתחיל, מה שנקרא, בשיעולין - שיעולין עמוקים כאלה של סינים זקנים (וצעירים גם). זה המשיך ולא ממש עבר... בעודי מסתכלת לי במפה לבחור את היעד הבא נתקלתי במקום ממש בשבילי: שיעולין. ארזתי את חפציי ונסעתי לשם. מה התברר... במקום להשתעל פה הם עושים קונג-פו.
Every body were kong-fu fighting:
הוכרזה לחות של יותר מ- 100%. ההרים שמסביב היו מכוסים בערפל מסתורי ואלפי ילדים מכל הגילאים סיימו את יומם בהתעופפויות חוזרות ונשנות לאורך, לרוחב ולגובה מגרשי האימונים. התיישבתי לי על אבן, טיפות גשם שהופכות הכל לקצת יותר מסוכן ריחפו גם הן ונחתו באקראי על מרצפות אפורות, שניסו לשווא לחזור ולהתייבש.
מצד אחד היתה קבוצה שעשתה ת"סים וצעקה שמאל ימין ושאר מספרים. ממול חבורה ענקית שצעדה על קביים ועשתה בערך אותו דבר. איגוד הגלגלונים המעופפים מצד אחר וחבר`ה שעושים קאטה עם מקלות או חרבות מאחור. לילה, זרקורים בלתי מכוונים מאירים רק חלק קטן מהמגרשים, הלכתי אחרי מוסיקה חלושה שנשמעה והגעתי לאולם החזרות של הלהקה הייצוגית, מה שנקרא. צפיתי בחזרות להופעה עם הקיפצוצים והשוטים והריקודים והיה די מדהים. משהו בין בלט לקרקס, והבנים כל כך מוכשרים וגמישים (לעומת הבנות שהן, קצת נוקשות...אני כמובן הרגשתי שהייתי עושה את התפקיד שלהן יותר רך, ברכות אני דווקא מוצלחת).
אח"כ היו מבחנים, חבורה של בני 8 עמדה והסתדרה לפי הגובה: 4 בנות הדגימו תרגילי גמישות דקה אחרי שהכריאוגרף (שכבר התחיל לפתח כרס כבוד קטנה, אבל ראו מהתנועות שלו שפעם היו היה צעיר מבטיח ומוכשר, ורקדן וחסון ורגיש, רק לא דייג) הסתכל להן על התחת, אלוהים יודע למה.
יצאתי לסיבוב אחרון בשדות הקרב לראות את כל הילדים מקפצים בגשם הקל. בין הצללים עמדתי שם, פי פעור, באחד מ(ללא ספק) רגעי הקסם של הטיול. האימון, לצערי, הופסק מוקדם מהרגיל ב-22:15 כי הגשם התגבר והלך, גם לוחמי קונג פו אם יורד גשם, הם מתרטבים. החבר`ה שצעדו עברו לריצה והצעקות מתמהרות חזרו למתחם החדרים. אני רצתי אחריהם, צועקת בסינית בלב את כל המספרים שאני יודעת, חזרתי לחדר רטובה מאוד, מה שהבטיח שיעולין גם למחר (-:
קייפנג
רעמים וברקים בליל קיץ חם:
סערה טרופית שטפה את מרכז ארץ סין והברקים והרעמים לא באו בזוגות אלא היו מחוברים בטורים ובשורות, טורות ושורים כמו דיסקוטק ענק עם אורות מרצדים ובאסים חזקים וגם הזעתי הרבה. ההסתדרות היחידה שיכולתי לחשוב עליה עם הטרופיות הזאת, זה פשוט ללבוש משהו מניילון ומתחתיו כלום וככה להסתובב בגשם החם (כמו לגעת באש קרה). הכל רטוב, הכל אפור וחום אימים, מזג האוויר השתגע, או שבכל העולם יש תמיד גשם בקיץ ורק אצלנו מלמדים בגן שזה יבש. כייף בקייפנג:
קייפנג גם היא מעוז ישראלי ידוע. לא היו שם תרמילאיי המפי גואה או לאהסה - גם לא היה שם חומוס או שקשוקה - למעשה, אני לא ראיתי אפילו תייר אחד כשהסתובבתי שם. אבל מספרים שחלק מבני ישראל הגיעו עד לכאן בגלותם לפני המון שנים והקימו כאן קהילה ביתית ובית כנסת שנשארה ממנו רק הבאר. לא מצאתי את היהודים אבל, למען האמת, היו אבטיחים ממש לא רעים ברחוב. אני ממש לא מבינה איך לסינים יש כאלו פירות מצויינים והם לא שמעו על ג`וסר (סוחט מיצים). אפשר להשיג פה מקסימום, מיץ עם 30% פרי ולהגיד תודה אם לא מרגישים את כל החומרי טעם וצבע. קייפנג שיושבת על הנהר הצהוב (החום למשעי) היא המקום הכי מוצף בסין. היא הוצפה כל כך הרבה פעמים שהערים הקודמות ההרוסות שוכנות תחת העיר החדשה ובגלל זה אסור לבנות שם ממש לגובה. אז נשארו קצת בתים של סין העתיקה.
ניצלתי את העובדה שסוף סוף אחרי קרוב לחודשיים יש לי חדר משלי, לבד, שתי מיטות ומזגן. שמתי מוסיקה כלשהי ברמקוליי הצנועים וקיפצתי ורקדתי כאילו זו מסיבת פול מון...אפילו שרתי בקולי קולות (אני מקווה שהסינים שרדו את החוויה המצמררת של דואט שלי ושל נינט). מסתבר שזה כל מה שצריכים לעשות כשמרגישים "מא מא חו חו" (ma ma hu hu במילולית: "סוס סוס נמר נמר", משמעותית: "ככה-ככה". לכו תבינו, סין-סין).
מאוששת ועם מצב רוח בשחקים יצאתי בחושך אל שוק הלילה, בתקווה שעוד נשאר ממנו משהו. שוק הלילה של קייפנג הוא אולי שוק הלילה השווה והשמח והקופצני ביותר בכל סין (כאילו הייתי בכל סין) וכשהגעתי הסתבר שרק התחיל כל הבאלאגן. המלון שלי שכן יריקה (סינית מדויקת) מהכיכר המרכזית של השוק. הדוכנים הראשונים שקיבלו את פניי היו של שבוע הספר הסיני המצומצם, אחר כך כמובן שהגיע האוכל אפוף עשן (כי היתה גם אש) ומלא כל מיני...מממ..דברים שאין לי אומץ לאכול ואחר כך היו בגדים ושאר פיצ`עפקעס. חזרתי בזריזות לשלב האוכל ולמרות החום המעיק והלח שמוציא את כל התיאבון לגמלאות, גמור גמרתי עם עצמי לטעום מכל מיני מוזרים שישבו שם בשוק מחכים לתורם. קצת מכל דבר ובניסיון לא ממש להסתכל מה זה או לדעת את השם התקדמתי עם הטעימות. זה התחיל בשיפוד מצוין שעושה לי נורא טעים וגם ים של דמעות בשתי עיני בתוספת רטרואקטיבית של שיעולון למזכרת ושלל תנועות קונג פו שלמדתי מהסתכלות ושימשו לי כדי לשלוף במהירות (שעלתה ודאי על מהירות האור) את בקבוק המים (לא שזה עזר).
את המנה השניה דחפתי בפיתה חרוכה וטעימה להפליא. מה שנכנס לשם היה ג`לי מוזר בריבועים, מטוגן עם בצל ושלל תבלינים ורטבים חומים. השתדלתי לא להסתכל לתוך הפיתה ואז היה לי טעים (העיניים, מסתבר, עושות עבודה מאוד מוצלחת בלהגעיל). בזמן הקניה עבר שם בדיוק צוות טלוויזיה סינית (קולטים בארץ?) הם קליזאפו אותי שואלת כמה, מקבלת את המנה, נוגסת (לבקשתם) ומסמנת כמה טעים לי (את הקטע שכל הבפנים נפל לי מהצד השני של הפיתה הם יחתכו בעריכה). הרגשתי בכל זאת שחסר קצת בשר ודחפתי עוד שיפוד מסוכן וטעים לתוך פיתתי השבורה. משובח.
השתדלתי לא להתמלא במהירות ועברתי לצד השני של הרחוב לראות הגם הם ברוטוס, ואכן ברוטוס היו הם. מצאתי שם קרפעלים עם מילוי אלמוני והיה מאד מוצלח בעיקר בגלל שהם היו חצי מטוגנים. אח"כ עברתי לשלב הקינוחים שהיה היקר מכל. בחרתי שלושה דברים ולפני שהספקתי להגיד משהו קצר בסינית, כבר הטביעו לי את זה במי ורדים, שבדיעבד רק הוסיפו. היה שם דבר צהוב, שהיה עשוי ממחית של קטניה ולא היה משהו בכלל. הלבן והחום היו מאורז עם פירות יבשים. החום היה מוצלח יותר (אבל הרי הכל יחסי). התא של הקינוח (זה שתמיד מחכה בסוף ארוחה עם קולות קטנים שבא לו משהו מתוק) היה קצת מאוכזב, אז קניתי לו רבע אבטיח שיהיה לו לבריאות והלכתי לקרר אותי במזג האוויר החורפי שהיה לי בחדר.
מי צריך נוצות:
אני מרגישה כמו נוצה, נוצה שנופלת לאט לאט ולא ממש משנה לה איפה. לפעמים כל השערות שלה מזדקרות ואני יכולה פשוט להתנפץ על נהגי מוניות שעושים אקסטרא סיבובים נהגי אוטובוס שצופרים לתוך האוטובוס 8 פעמים בשניה ונוסעים בצורה זוועתית, סינים שמנסים לדבר אלי סינית וכשאני לא מבינה בפעם השביעית הם יכתבו לי את זה בסינית כי את זה אני בטח אבין. פגשתי בדרכי איזה סינגפורי אחד שמתהדר באנגלית ובסינית שוטפות והוא שאל אותי במבט מתמם: "איך את מטיילת בסין בלי לדעת סינית". השבתי לו מבט עונה: "אני פוגשת אנשים כמוך". בדרך כלל הנוצה גולשת לה על הרוח בנעימים כשפתאום בלי שהיא מצפה בא סיני אחד ועושה לה "פו" כלפי מעלה. מישהו שלוקח אותך לרכבת שאתה צריך, מישהו שמברר לך פרטים, וכמו המלאך הסיני שלי ברכבת לביג`ינג, שרק במקרה היה לי אליה כרטיס ישיבה. ושלקח אותי אחרי ה"המראה" למשרד ה"שדרוג" והיתה שם רשימה של 70 ומשהו איש שרוצים לעבור ל Sleepers, אבל הוא היה מספר 5 ופשוט הוסיף את שמי על ידו. היו 12 כרטיסים פנויים ואני ישנתי כמו תינוקת באותו לילה. מלאך. אז אם כמה שהנוצה עולה ויורדת, ולפעמים מתחככת גם בחרא על הרצפה ודבר אינו ידוע איך אפשר לנחש חלום, רק דבר אחד בטוח - שהכל יסתיים בשלום! טרללה טרללה טרילי.
