אחרי לימוד רזי הפקת התה, מפנה מונאר הצוננת את מקומה לשפלת קראלה. נסיעת אוטובוס צפופה מביאה את איציק גונן לטריבנדרום הבירה ולביקור בקאניאקומארי שבטאמיל נאדו, הקצה הדרומי של הודו, מקום קדוש, בו נגמרת המדינה ונפגשים שלושה ימים.
כל שמיה של ואראנאסי מלאים כל יום עפיפונים צבעוניים, מרובעים ומעויינים, די פשוטים ולא גדולים, אותם מעיפים ילדים ואבותיהם ממרפסות וגגות בתים, וממשטחי הגאטות עצמם, כשהם מחזיקים סלילי חוט ענקיים, המאפשרים לעפיפונים לעוף גבוה-גבוה מעל לגאנגס. לא פעם ניתק החוט המחזיק את העפיפון, וזה מסתחרר לו כלפי מטה..
אלפי בקראלה היא מרכז תיירותי המשלב בין שוק גדול, שייט תעלות ומוקד לפסטיבלים, איציק גונן מספיק לבקר במקדש אחרון לפני שהוא ממשיך לארנקולם הסואנת, על מרכזי הקניות הפארקים והטיילת היפה שלה. זוהי גם תחנתו האחרונה בטיול, וכאן גם מסתיים הסיפור לשמו הגיע להודו. פרק בניחוח של סיום, עד הפעם הבאה!
מקלוד גאנג` מתעוררת לבוקר לא מוקדם מדי. בינינו, מה יש לה למהר? השמש עצמה מופיעה רק שעה וחצי מאוחר יותר, אחרי שהצליחה לטפס מספיק גבוה (ואולי גם עצרה לנוח בדרך), כדי להעפיל עד מעבר לרכס דהולה דהאר, הנמשך דרומה מהגוש המרכזי של הרי ההימאליה.
כל כך הרבה מדברים על רישיקש - על הגאנגס שחוצה אותה, על האשראמים המפורסמים, על הגשרים הגדולים ואווירת הקדושה ששוררת בה. רק כאשר מגיעים אליה מבינים עד כמה הכל נכון.
הודו נותנת לאנשים יותר ממה שהם מצפים למצוא ולקבל בה, היא מלמדת סובלנות לזר ולשונה וכבוד לחיים בדלות, במחסור ובעוני, ומראה שאפשר לחיות חיים יפים בכל רמה, בכל מקום, ובכל התנאים. בכתבה שלפניכם חוויות מפושקר וסיור רגלי בדלהי.
טיול למפלים ברישיקש, צעידה למקדש נילקאנתה מאהדב וביקור במרכז של אנדרו כהן. איציק גונן ממשיך את שהייתו ברישיקש הקסומה ומשתף אותנו בחוויותיו.
כולי נרגש לגלות עיר חדשה שאני לא מכיר, וכמעט לא שמעתי עליה. בעיני זו אחת החוויות הכי מרגשות, להסתובב במקום חדש, שהגעת אליו בפעם הראשונה, ולהתחיל לגלות אותו, פינה אחרי פינה, בית אחרי בית, רחוב אחרי רחוב... אתם יודעים, זה כמו אשה שאתה פוגש בפעם הראשונה וכולך נרגש וסקרן להכירה.
הטאג' מאהל הוא תחנה חשובה בקרב המבקרים בהודו. איציק גונן מגיע לפלא העולם ומתרגש. הוא מבקר גם במבצר העיר ואחרי שהתרשם מיפי המבנים הוא ממשיך בדרכו ונוסע אל מדינת ראג'סטן ומגיע אל בירתה, ג'ייפור.
שיט יפה במעבורת לקוטאיאם במדינת קראלה, חולף על פני עצי קוקוס ושושנות מים ומביא את איציק גונן אל המטרה אותה חיפש, עזרה לא צפוייה מסייעת לו להגיע לאתרים המוכרים לו כל כך, בהם הנהר המקומי, והוא נכנס לאווירה הקסומה של האזור אותו הכיר עד עתה רק דרך המילה הכתובה.
שדות תעופה הם זירות קבועות של פגישות ופרידות, ועכשיו מספק לי שדה התעופה `סכיפהול`, שהשמש מתחילה לחשוף אט-אט את מסלוליו (שמונה וחצי, הגיע הזמן!), את התפאורה הנפשית המתאימה להיזכר בגעגועים באנשים שחלקו איתי גסט-האוסים, אשראמים, טרקים, שיעורי יוגה ורייקי, רכבות ואוטובוסים, ועשו איתי את הטיול.
איפה אתם מבלים את הפסח השנה? בבית? אצל קרובים? הנה רעיון לשנה הבאה: זנזיבר! האי הקסום באוקינוס ההודי הוא יעד נהדר כל השנה, אבל בכתבה הבאה תראו שגם בחופשת הפסח הוא יעד מושלם, עם ליל סדר מהנה וטיולים באיזור
העיר ורנאסי ידועה בטקסי הפוג'ה שמתקיימים על גדות הגנגס ובטקסי שריפת הגופות. זוהי גם בירת המוסיקה ההודית המסורתית. איציק גונן צופה בטקסים ומאזין למוסיקה ולומד רבות על מנהגים אלה, בעיר שהיא מחד סוחטת רגשית ומעייפת ומאידך מלאה במוזיקה ושמחה.
כל המידע שצריך לדעת לפני היציאה לקוסטה ריקה: עונות מומלצות, כסף ועלויות, תחבורה, אוכל ושתייה, בריאות ודרכי הגעה. כל זה ועוד בכתבה שלפניכם.
אצל ענבל וטנזין המסעדה כמעט מלאה, ורק השולחן `שלי` ריק, מחכה לי. איזה חמודים, הם שמרו לי אותו! אני מרגיש כבר את הפרידה באוויר, היא נוגעת בי, אוחזת אותי, מטלטלת אותי, אבל גם מנסה לעזור לי להמשיך הלאה.
תיאטרון הקתאקאלי בקראלה מציג סיפורים על שדים ואלים והמאבק ביניהם. איציק גונן מתרשם מרזי התיאטרון ומתוודע לקהילה היהודית של קוצ`ין ממנה נותרו רק כמה משפחות, מבקר בבית הכנסת היחיד ובבית הקברות היהודי, שמעידים על עברה של "עיר היהודים", שהיה ונעלם.
בומביי היא עיר של ניגודים. מי שיתעכב מעט בעיר שמהווה את המרכז הכלכלי של הודו, יגלה מבנים מפוארים, אתרי תיירות ועושר לצד עוני, השרדות יומיומית ותקווה לעתיד טוב יותר. איציק גונן מגיע לבומביי, מתרגש ומופתע לטובה.
החוף הצפוני של וורקלה נהדר - המים בו חמימים, השקיעות יפות ונעים להשתזף בו ובחוף הדרומי מתגודדים עולי רגל המפזרים במים את אפר מתיהם. איציק גונן ממשיך את מסעו בקראלה, מבקר במקדשים צבעוניים עליהם סופרו אגדות, זוכה לברכות מנשים מקומיות ושט בתעלותיה הארוכות ליעד הבא.
כשאני חושב על זה, זה בעצם נכון גם לגבינו. ההשתנות האיטית של עצמנו ושל מה שקורה לנו בעקבות כך, של יחסינו עם בני זוגנו, ועם אחרים, ואולי בכל דבר בחיינו, גורמת לכך שלא נהיה מסוגלים להבחין בשינוי, וכשאנו כבר מצליחים להבחין בו זה הרבה פעמים מאוחר מדי, כי האיטיות שבה מתרחשים הדברים בעולמנו האמיתי אינה מאפשרת לנו לתפוס אותם.
סיור ברחובות בומביי מגלה מבנים שמאחוריהם סיפורים מענינים ומזמן צפייה במשחקי קריקט על מדשאות העיר תוך נגיסה בפאפאיה מתוקה. רגע לפני שהוא עולה על רכבת לילה לגואה, איציק גונן נפרד מרחובות בומביי.
הסיבה העיקרית לפופולאריות של פושקר היא שזה קודם כל מקום של כיף, של שלווה, מקום שבו ממש בא לך לא לעשות כלום, בלי שיהיו לך ייסורי מצפון, כי ממילא אין הרבה מה לעשות... יש פה כמובן גם הרבה מסעדות כיפיות, דהבות, מזנונים על הרחוב, וכל זה, יחד עם אין-ספור חנויות. כך אפשר לראות המוני מבקרים נודדים לאורך הבאזאר הלוך וחזור, נכנסים לחנויות, משווים מחירים, עומדים על המקח, ובסוף יוצאים עם שקיות עמוסות בכל מה שפושקאר וראג`אסטאן יכולות להציע.
מי שרוצה להכיר מקרוב את חיי התושבים בקראלה, מוטב שיצא לשוט בתעלותיה. הוא יפגוש בדייגים וברשתות הסיניות, שריד להשפעה סינית באזור, יצפה בשלבי הפיכת קליפות אגוזים לחבלים, ויחלוף על פני האשראם של האם המחבקת, שרבים עולים לרגל כדי לזכות במגע ידיה. איציק גונן יוצא לשייט, לומד על התרבות המקומית ומספר על יום מהנה שמסתיים עם שיר על השפתיים.
פתאום החיים שלך מקבלים נקודת מבט אחרת, יותר שלווה, יותר רגועה, יותר מקבלת. פתאום אתה מרגיש שהכל אפשרי, אם רק תרצה, ואתה יכול להתפנות ולחשוב מה באמת אתה רוצה, מה החלום שלך? מהו הדבר שאם היה מתרחש היית אומר לעצמך `היה שווה לחיות את החיים האלה?` איציק גונן ממשיך במסע בעקבות הגנגס ומגיע מרישיקש לורנאסי.
אולד גואה היא עיר הבירה הקדומה של גואה, שיופיה התחרה בימיה הטובים ביופיה של ליסבון. שפע של כנסיות וקתדרלות מצוי בעיר ומעיד על ההסטוריה העשירה ועל תור הזהב ממנו נהנתה לפני שאיבדה את הבכורה לפנאז`י, הבירה הנוכחית. איציק גונן מגיע לביקור וחושף פרטים מרתקים אודותיה.
מסע של 18 שעות ברכבת מגואה מזמן מפגשים מעניינים והתוודעות לאורח החיים ההודי. המסע מסתיים בקוצ`ין עתירת עצי הקוקוס, בה דגים בעזרת רשתות דיג מיוחדות ובה גם היה קבור מגלה הארצות וסקו דה גמה, עד שהושבו עצמותיו לארץ מולדתו.
הגרייט אושן רואד הוא הגרסה של אוסטרליה לכביש מספר אחד הקליפורני. הוא מתפתל לחוף האוקיינוס הדרומי בין חופי גלישה ואתרי נופש, מפרצים שלווים, צוקים מרשימים, יערות גשם, אגמים ועיירות היסטוריות.
אנחנו יוצאים לדרך ומתחילים לטפס לאורך נהר מלאנה, הנשפך לנהר פארוואטי. השביל עולה, יורד, ובמקומות מסויימים עובר ממש סמוך לנהר הזורם. בתוך הערוץ קר, כיוון שהרכסים הגבוהים מונעים בינתיים מקרני השמש להגיע ואנחנו הולכים עטופים, מנסים להתחמם תוך כדי הליכה. ובעליה, כמו תמיד, כל פעם שנדמה לך שזהו, אתה למעלה, מופיע המשך לעליה, שלא יכולת לראות אותו קודם, ועוד אחד, ועוד אחד, עד שפתאום אתה מבין שהגעת, כשהעליה החדה הופכת אט-אט למישור.
אחרי ימי הלבד בואראנאסי וג`ייפור, פתאום חזרתי לימי רישיקש, והמפגש הזה עכשיו עם כולם, הוא כמו יום תועה שהגיע מעונה אחרת, דף תלוש מפרק אחר בלוח השנה, שבבת אחת החזיר אותי חזרה לאותם ימים, העלה והצית בי את כל הזיכרונות מאז, ההנאות הקטנות, והשמחה הגדולה...
סקוטלנד היא יופי של מדינה לטיול - השפה האנגלית, התשתית המערבית והריחוק היחסי מהמרכז הופכים אותה למדינה נעימה וכיפית - במיוחד אם אתם על אופניים! תשאלו את ירון אורנשטיין, שמביא כאן את מסע האופניים שלו, שארך 900 ק"מ ונמשך 12 ימים.
ממשיך להנות מכוס צ`אי של בוקר, שמבושלת במיוחד בשבילך, מילדה קטנה שמנסה לרכוב על אופניים באמצע בית הקפה, מהגיגים במחברות מטיילים, ממראה הנוף בפסגת ההר, משיחה עם סארג`יבאן על זוגיות ועל חיות בר..
