הנחיתה בהודו
למרות שכל חיי נמשכתי לתרבות ההודית,רק בגיל 30 ביקרתי בה לראשונה. אהבתי תמיד מוזיקה הודית ואוכל הודי ואת כל ימי ההולדת בצעירותי ביליתי עם משפחתי בטנדורי בכיכר דיזינגוף. אני מנגן כבר שנים רבות על סיטאר, אבל איכשהו עם הקריירה בעריכת וידאו לא יצא לי לעשות טיול אחרי צבא. לפני הנסיעה המון חברים סיפרו לי על הביקור שלהם שם והתיאורים היו רבים ושונים, החל מארץ הוביטים תמימה ונפלאה ועד עולם שלישי מזעזע ומפחיד. קיבלתי מלא המלצות ועצות, שרובן היו שטויות גמורות, בדיעבד אף אחד לא יכול באמת לדעת למה אני אזדקק בטיול שלי. אני הרפתקן מטבעי ולכן קניתי כרטיס פתוח לשנה. תהיתי ביני לבין עצמי, שלא הייתי מתנגד שחיי ישתנו בטיול הזה. שנה זה המון זמן להתרחק מהבית ומההרגלים וכשנחתתי בדלהי הייתי כולי מרוגש מהמעמד. זו תחילתה של שארית חיי, אמרתי לעצמי. בגלל כל האזהרות שקיבלתי שיגנבו אותי ואתקע בלי פספורט בעולם שלישי, דאגתי לנעול את עצמי בשרשראות לפאוצ' עם הפספורט והכסף וכמות המנעולים שסגרו על כל הציוד שלי הייתה פנומנלית (המלצה מוטעת ראשונה). לעומת זאת, את ליבי לא נעל שום מנעול .
את הזריחה, דרך הערפל של הבוקר בנסיעת המונית משדה התעופה בדלהי, לעולם לא אשכח. מסביבי נחשפה דלהי המתעוררת כעיר שברחובותיה מדורות קטנות ועיזים בצידי הדרך ואת החיוך, שנפרש על פני, היה מאוד קשה להוריד. מאחר ונחתתי בחמש בבוקר החלטתי להתפנק בבית מלון, בסכום עתק במונחים של הודו (שילמתי 250 שח ללילה), עליו קראתי בלונלי פלנט. החלטתי שאחרי מנוחה קצרה במלון אברח מדלהי כמה שיותר מהר (המלצה מוטעת שניה). זאת אומרת, אמהר לתחנת הרכבת ואקנה כרטיס לדרהמסלה - עיירה ציורית בהריי ההימלאיה וכן גם מקום משכנה של הממשלה הגולה של טיבט, מקום שקיבל את האישור של כל הממליצים למינהם בתור מקום טוב לנחות בהודו כדברם (ואכן מקום טוב).
אולי בגלל כל המנעולים שהיו עליי או בגלל חיוכי, נהג המונית המורשה, שהסיע אותי משדה התעופה, הבין שזוהי היא הפעם הראשונה שלי בהודו והביא אותי, במקום למלון שביקשתי ובלי להודיע לי על כך מראש, למשרד נסיעות מנומנם שבכניסתו המאובקת עדיין ישנה משפחה בת ארבע נפשות שנת ישרים. סוכן הנסיעות, שהתעורר ממש הרגע, הודיע לי חגיגית שאין רכבות פנויות לדרהמסלה כי יש עלייה המונית לרגל וכדאי לי יותר לנסוע לקשמיר ולהתארח בגסט האוס של המשפחה שלו שם. סירבתי בנימוס, חייכתי לעצמי וביקשתי להגיע למלון מייד כי אני עייף. הוא מצידו הראה לי תמונות מקשמיר ומבית הסירה של אחותו, אבל לאור סירוביי הוא נכנע והתקשר למלון אותו רציתי ו"ניסה" להזמין לי מקום, אך ללא הצלחה. כך מצאתי את עצמי ב"מלון" אחר, המרוחק ממרכז התיירות של דלהי, משלם סכום מופקע של 2500 רופי עבור חדר שחצי שנה אחר כך שכרתי דומה לו ב-150. אני כמובן לא ידעתי כלום ושמחתי לישון קצת אחרי הנסיעה המפרכת.
לתחילת הכתבה
הסתגלות למקום חדש
כשהתעוררתי והבטתי מהחלון ראיתי את המכבסה השכונתית מתחתי ואלפי כבסים תלויים בשורות צבעוניות והשמש משחקת בינהם משחק של צללים. הייתי שש שעות בדלהי והגיע הזמן לקנות כרטיס לרכבת ולצאת מהכרך המאיים לכאורה. כשירדתי ללובי חיכה לי סוכן הנסיעות, שכאילו ישב שם מאז הבוקר, רק כדי לספר לי שלא כדאי לי לצאת מהמלון לרחוב כי שם כנראה ישדדו אותי או אפילו ירצחו אותי חס וחלילה. לא יכול להגיד שלא דאגתי כשיצאתי למרות אזהרותיו לרחוב, אבל רק משימה אחת היתה בראשי - להגיע לתחנת הרכבת בשלום ולרכוש כרטיס שרק קיוויתי שקיים. הרחוב היה פשוט, כיאה לפרבר מרוחק של עיר. שרקתי לריקשה וביקשתי להגיע לתחנת הרכבת במיין בזאר. יצאנו לדרך, שמח על ניצחוני את סוכן הנסיעות הבטתי סביב וראיתי פסל עצום של האל האנומן, אל בעל ראש של קוף. המוני ריקשות, בעלות שלושה גלגלים וצבעים עזים, הקיפו כיכרות באי סדר שהיה כל כך מסודר, כך שהרגשתי ממש בסדר, עוד לא בטוח ושליו, אבל חדור אמונה. נהג הריקשה עצר וסימן בידו לכיוון משרד. לך לשם, הוא אותת. נכנסתי אחר כבוד, רק לגלות שם סוכן נסיעות חייכן שהציע לי לנסוע לקשמיר. בשלב זה התעלמתי לחלוטין מהסוכן החביב , איבדתי את סבלנותי וצעקתי על נהג הריקשה שיקח אותי לתחנת הרכבת מיד. הוא השפיל ראש ומייד יצא לדרך, שבסופה הביא אותי סוף סוף ליעד הנכסף.
במשרד התיירים בתחנת הרכבת הצלחתי לרכוש כרטיס לדרהמסלה בלי לפספס אף פרט קטן בבירוקרטיה ההודית. קניתי כרטיס לרכבת לילה לאותו הערב בקרון שינה. נסיעה של שמונה שעות לכיוון פטנקוט, שממנה אקח אוטובוס לדרהמסלה. מיותר לציין שהיו כרטיסים ולא נודע לאיש דבר העלייה לרגל שמשתקת רכבות.
יצאתי מתחנת הרכבת מחוזק ומרוצה, נשמתי לרווחה והרגשתי שאני רעב נורא, הרי לא הכנסתי שום דבר לפי מאז האוכל במטוס לפני שבע שעות בערך. במיין בזאר הכל נראה היה לי מלוכלך ומסוכן לקיבתי המערבית (שטויות) ולא דימיינתי את עצמי אוכל משהו ממה שמכרו שם. התהלכתי בין הדוכנים בתיסכול רב, החום היה גדול אז קניתי כפכפים ואחרי כמה דקות הורדתי אותם מפאת כאביי לגומי המשפשף. התחלתי לשוטט יחף על האדמה, שהייתה מאובקת וחולית, אך לעומת זאת קרירה ונעימה. הרגשתי בנוח כי לפחות 50 אחוז מהאנשים סביבי התהלכו יחפים לצד פרות ועיזים ומלא רוכבי אופניים. בסופו של דבר, אחרי הרבה שיכנועים בשפת הסימנים, נהג ריקשה, כזו שמושכים ורצים איתה, לקח אותי לפאסט פוד הודי. שם אכלתי תאלי (המנה המסורתית של צפון הודו, המורכבת ממלא מנות קטנות וטעימות, כגון אורז עדשים וכדומה) שהוגש לי על מגש פלסטיק וממוכר בעל כובע צהוב ממש כמו במקדונלדס. אשליית המערב עבדה עלי ואכלתי בלי פחד אוכל, שהוכן בדיוק באותה דרך כמו ברחוב. מאותו רגע כבר חששתי הרבה פחות.
אחר טיול ממושך ברחבי הבאזר וקניית דברים לטיול המתקרב, כמו סכין מתקפלת לקילוף פירות וחליל בנסורי נהדר, ובשעת בין ערביים, נסעתי ל"מלון" עם ריקשה נוספת בלי שום עצירה מיותרת בדרך. אספתי את התיק שחיכה לי שם ונסעתי לתחנת הרכבת בכדי לתפוס את הרכבת הראשונה שלי בהודו. וכך, בעודי ממתין בתחנה, ישבתי על הרצפה, שנראתה לי כל כך מלוכלכת קודם, שאפתי ריח המורכב מריח קטורות ועשן מדורות ונגסתי במנגו מתוק מדבש שקניתי מהמוכר בפינה עטוף בניר עיתון צבעוני. חייכתי לעוברים ושבים ועניתי לשאלות הרבות, כמו מאיפה אתה? איך קוראים לך? לאן אתה נוסע?כשעליתי על הקרון הנכון והתמקמתי במיטה שלי נשענתי אחורה, פלטתי אנחת רווחה של סיפוק והרגשתי כאילו עבר חודש מאז הבוקר. כל כך הרבה התמודדויות ומציאות חדשה. ניצחתי את הפחדים, השגתי את שרציתי למרות כל המכשולים.
תשעה חודשים אחר כך, אחרי שרכשתי אופנוע וטייילתי עליו 8,000 קילומטר מלאדק שעל רמת ההימליה ועד מרכז הודו וחזרה להרים, יצרתי חברויות אמיתיות עם מקומיים ותיירים רבים, טיילתי לבד וביחד עם אנשים מכל העולם, התאהבתי ביפהפיה אמיתית, נפגעתי והתאכזבתי, נשברתי, החלמתי, ניגנתי והכי מדהים מבחינתי - שרתי לראשונה בחיי מול אנשים באינספור הזדמנויות. תשעה חודשים אחר כך, בכפר בהימלאיה שנקרא קסר דווי, ישבתי והתחלתי להלחין את שיריי בפעם הראשונה. אז גם החלטתי שאני צריך לחזור לארץ ולהפוך להיות זמר.
הודו היא לא רק תרבות מרתקת, עתיקה ומיוחדת, היא גם מקום שמאפשר לבן אדם לחוות את עצמו מול החופש הפנימי האישי שלו, בלי תוכניות ובלי שום תכלית מוגדרת, למצוא חופש פנימי, המאפשר לקבל בדיוק מה שצריך באותו הרגע ובכל רגע מחדש.
את הקליפ המצורף בלינק צילמתי בביקור השני שלי בהודו שהיה קצר מקודמו. רק חודש נפלא במקום שעכשיו הוא כבר ממש קרוב לבית.
לתחילת הכתבה
