אני שבועיים וחצי בחוץ לארץ וזה בדיוק הזמן שהופך את השהות שלי מטיול למסע של ממש. למסע יש יתרונות וחסרונות. ואולי החיסרון הכי גדול הוא שמדי פעם, אתם קצת רוצים להרגיש בבית. אפילו התגעגעתי קצת לשמוע עברית. ואז הגעתי לשארם
אחרי מקטע ראשון של מסע באירופה הגיע הזמן לעבור ליבשת הבאה וליעד הבא - אני במצרים! למצרים יש צלילים משלה - זה מין שילוב כזה של שריקה של רוח ים, מואזין במסגד, ורוכלים ברחוב שצועקים לך ״וולקם טו איג׳פט! וור אר יו פרום?״.
בכל מקום בשארם אמרתי שאני מישראל. מהסיבות הידועות, בחיים לא ציינתי שאני מדימונה. גג באר שבע. למרות שבכנות, הייתי יכול להגיד שאני גר פה. הנה כמה סיבות למה אני מרגיש פה בבית:
בבית, כולם מדברים את אותה השפה
רגע אחרי שאני אומר ״פרום ישראל״ מחזירים לי תמיד ״ברוך הבא לשארם!״, ועוד בעברית! מנהגי המוניות, דרך המוכרים בשוק ועד למאבטחים בכניסה - כולם פה יודעים לפחות עברית בסיסית של עסקים.
בבית, כולם משפחה!
״איזה כיף לארח כאן בן דוד שלנו״ אמרו לי כבר כמה פעמים. שכחתי לגמרי שפה אני הבן דוד. המחשבה הזאת הצחיקה אותי. לפעמים זה באמת מרגיש כמו ביקור אצל דוד רחוק.
בבית, באמת חולקים את אותם גנים
במשפחה כמו במשפחה, אנחנו נראים קצת אותו דבר, גם אם לא נרצה להודות בזה. לא פעם עצרו אותי ברחוב והתחילו לדבר איתי בערבית. ״אה, יו אר נוט פרום איג׳פט? יו לוק ורי א׳יגיפשיין״ אמרו לי כבר כמה פעמים. ראיתי כבר כמה פרצופים מאוכזבים על זה שאני בן דוד ולא אח.
רק התחלתי את הטיול במצרים ויש לי הרגשה שיהיה פה נעים. לא יודע אם נעים כמו בבית, אבל לפחות נעים כמו ביקור אצל בן דוד.
