הלילה זה הלילה האחרון שלי בכפרים דרקמוט ובאגסן שבצפון הודו, מהם אני מתחיל להתקדם במשך כמה ימים לקראת שדה התעופה שיוביל אותי למדינה הבאה. כילד מתנ״סים, לא יכולתי שלא להתאהב במקום - וגם לחדד קצת כמה סכינים שלקחתי איתי לדרך
כבר כתבתי שהכפרים דרמקוט ובאגסו שבצפון הודו הם המתנ״ס של המדינה. אנשים באים לפה בשביל אינספור קורסים ושיעורים - מארוכי טווח לקצרי טווח, מאומנות עד לרופאה ומזול מאוד ליקר - אבל אף פעם לא מאוד.
מאז ומתמיד, המשפחה שלי חינכה אותי במחשבה ש״תמיד כדאי לנסות הכל, זה מחדד את הסכין״. ואולי בגלל זה, במהלך השבועיים האחרונים אולי רק אלוהים והדלאי לאמה יודעים כמה קורסים עשיתי.
בחרתי לשתף אתכם בכמה שאני לא אשכח:
למדתי להכין לוכדי חלומות והמורה שלי אמר לי ״שוויאה שוויאה״:
העבודה העדינה של הידיים עם חוטים הייתה לי קשה. אינספור קשירות מאוד קטנות שפשוט לא הצלחתי לעשות. המורה שלי אמר לי שאני חייב להירגע ולהיכנס לקצב של הודו. ״שוויאה שוויאה אחי, לאט לאט״, הוא היה חוזר על עצמו כמו מנטרה. בהתחלה, כשעוד הייתי תזזיתי, מהיר ולחוץ לא הצלחתי לעשות כלום. אבל בהמשך, כשנכנסתי לקצב של ה״שוויאה שוויאה״ הצלחתי בהחלט. לדעתי גם יצא לי יפה.
למדתי להכין לוכדי חלומות, אבל גם למדתי שצריך לקחת דברים בקצב הנכון להם
למדתי להכין צמיד והמורה שלי אמר לי ״כדאי שתעשה את זה בעצמך״:
הסתבכתי ממש בסדנת הצורפות. לא הבנתי עד מתי לחמם את המתכת ואיך לדפוק בפטיש כשהברזל עוד חם. בהתחלה ביקשתי מהמורה שלי מלא עזרה. הוא מעולה בלהכות בברזל כל עוד הוא חם, ככה שרגע לפני שהגזמתי בבקשות הוא אמר לי ״אחי, אתה מכין צמיד שיהיה איתך לאורך תקופה. אני יכול לעזור לך, אבל איזה כיף יהיה לך אם תכין אותו בעצמך?״. הוא צדק. אמנם יצא לי צמיד קצת עקום, אבל יצא לי. וכמו תינוק מכוער שאמא שלו מתה עליו, אני אוהב אותו.
למדתי להכין צמיד, אבל גם למדתי כמה כיף זה להכין את הדברים שלי בעצמי.
למדתי לגלף בעץ והמורה שלי אמר לי ״לא חייב בכוח״:
אם עד עכשיו חשבתם שאני לא מאוד כשרוני, חכו שתשמעו מה קרה לי בסדנת הגילוף. אחרי שעתיים בהן ניסיתי לגלף חתיכת עץ לצורת מפת כדור הארץ, כבר השתגעתי. לא משנה כמה זמן אני מנסה לגלף, חתיכת העץ שלי עדיין נראתה כמו חתיכת עץ. המורה שלי ראה שכבר אין לי כוח ואמר לי שלא חייב. מצד אחד - איזה באסה. מצד שני - אני יכול להאשים את המורה שזה בגללו.
ועכשיו ברצינות - למדתי לגלף בעץ, אבל גם למדתי שצריך לדעת מתי אפשר להרים ידיים.
למדתי לנגן בנבל והמורה שלי לימד אותי משהו חשוב על סכינים:
בנבל דווקא הייתי טוב. באמת. כבר כתבתי על זה בלוג שלם. מג׳ימי, המורה שלי לנבל למדתי את השיעור הכי מעניין. ג׳ימי מנגן על משהו כמו 30 כלי נגינה, וכששאלתי אותו למה לא להתמקד בכלי אחד הוא נתן לי תשובה מעניינת. ״כל מה שאני עושה בחיים זה ללמוד. במשך כל חיי אני מחדד את הסכין שלי. וסכין חדה יכולה לחתוך הכל״.
למדתי לנגן בנבל, אבל גם למדתי לגלף בעץ, להכין צמיד ולארוג לוכד חלומות.
אבל האמת היא, שיותר משלומדים פה לנגן או לגלף או להכין או לרקום - לומדים להשחיז פה את הסכין.
שעם הזמן בהודו, הופכת להיות יותר ויותר חדה.
