יום 15/80: בחנות פירות באיטליה למדתי על טעם החיים

מטייל ישראלי וזוג תיירות אמריקאית נכנסו יחד לחנות פירות. נשמע כמו התחלה של בדיחה, אבל מדובר בסיפור רציני ביותר. הדמות הראשית בסיפור? האוכל באיטליה

ברוק, לורן ואני הפכנו לחברים ממש בטעות. שתיהן בהפסקה מלימודי הביולוגיה באוניברסיטה בארצות הברית ושתיהן הגיעו לאיטליה לחופשה. הגורל רצה, והגענו באותה השעה לשדה תעופה, הלכנו שלושתינו לאיבוד, מצאנו יחד את האוטבוס שמגיע לעיר - ובדרך גילינו שכולנו בדרך לאותו ההוסטל. אתם לא תאמינו אם אגיד לכם שכשהגענו למקום, גילינו שגם שיבצו אותנו לאותו החדר - כך שלא יכולנו אלא להיות שותפים של ממש בטיול באיטליה.

כולנו קצרים בכסף - ככה שאת ארוחת הבוקר שלנו עשינו בחנות פירות הצמודה להוסטל. הן לקחו שני תפוחים ירוקים. אני יותר טיפוס של פיצה, אבל הפעם לקחתי אפרסק.

נותנים ביס ראשון. ״וואו, לפירות פה יש ממש טעם מוזר״. נותנים ביס שני. ״כן, טעם של טעים!״. צחקנו שלושתינו. ״אתם יודעים למה זה?״ ברוק שאלה את לורן ואותי. הייתי ממש מופתע ממה שהיא סיפרה.

מסתבר שבארצות הברית למשל, המקום ממנו ברוק ולורן מגיעות (וגם אחד היעדים במסלול שלי), עושים מודיפיקציה לגודל של הפירות. התאמה למראה החיצוני שלהם. הופכים את התפוחים לגדולים יותר, או את האפרסקים לכתומים יותר, או את האבטיח לכל כך יפה שאין צורך לדפוק עליו לפני שקונים. הופכים את הפירות למושכים בעין - כדי לגרום לאנשים לקנות אותם.

לעומת זאת, באירופה - את השינויים בפירות לא עושים בגודל, אלא בטעם. מוסיפים רכיבים כאלה ואחרים כדי להבטיח לא שתראו פרי יפה, אלא שתאכלו את התפוח (או האפרסק) הכי טעים שאכלתם בחיים. וזה לגמרי מה שקרה.

אני חושב שזה הקסם של איטליה. היא יפה. אפילו מאוד יפה. אבל לא רק זה הקסם שלה. היא תפוח גדול אבל גם טעים, היא אפרסק כתום אבל גם נעים בפה. היא אבטיח כל כך מתוק שאין בכלל צורך לדפוק עליו לפני שקונים.

כי יותר משיפה באיטליה (והיה לי יפה), ויותר משראיתי נופים (וראיתי נופים), זו הפעם הראשונה במסע של 80 יום שאני מסתכל על הנוף, נושם לרווחה, ואומר לעצמי בראש שבסוף, מה שהיה הכי יפה באיטליה זה דווקא האופי החם של האיטקלים.

וגם של ברוק ולורן כמובן. איזה כיף לפגוש במסע אנשים טובים.

להצטרפות לקבוצת וואטסאפ שקטה עם הבלוג בכל יום >> https://chat.whatsapp.com/HETx2JRGizX78bgR10rLRy