יום 45/80: בתור להצגה עם בחורה סינגפורית הבנתי באיזה סרט המדינות של שנינו חיות

כל כך פחדתי לא למצוא את המקום בו מתרחשת ההצגה שאליה קניתי כרטיסים כך שהגעתי חצי שעה לפני פתיחת הדלתות. זה קרה גם ללואיז, בחורה סינגפורית מהסביבה. כדי שלא יהיה בינינו רגע מביך שאלתי אותה מה שלומה. בקצרה: היא סיפרה לי שאם היא לא הייתה גרה בסינגפור שלומה היה יותר טוב. קצת פחות בקצרה: אני חושב שהיא הייתה רוצה לגדול בישראל. שיחה בתור להצגה שגרמה לי להתגעגע הביתה

סינגפור היא מדינה קטנה והספקתי בשבוע כבר לראות את רובה, כך שמצאתי את עצמי בלי תוכניות הערב. פתחתי את הפייסבוק לראות אם קורה משהו מעניין בסביבה, ומצאתי הצגה מקומית באנגלית שהציגה מופע מקורי בתיאטרון שכונתי. לא היו לי תוכניות טובות יותר, אז הלכתי על זה. שם פגשתי את לואיז.

לואיז, 26, סינגפור

״הי! את יודעת איפה ההיכל שיש בו הצגה הערב?״, שאלתי את לואיז. ראיתי בעיניים שלה שהיא לא רגילה לאנשים שפונים אליה ברחוב. ״הי! גם אני בדרך לשם. אתה יכול להצטרף״. זו הייתה יכולה להיות שיחה מביכה אם לא הייתי שואל אותה כמה שאלות, אז שאלתי אותה מה שלומה. היא ענתה שבסדר.

נתאי, 23, ישראל. עכשיו בסינגפור

״ואתה?״, היא שאלה. ״אצלי מצוין!״, עניתי, ״האמת שממש כיף לי לטייל פה. זו הפעם השנייה שלי בסינגפור ואני מרגיש שהפעם אני נהנה ממנה יותר. אני קצת לא מאמין שאני עוזב את המקום״. היא הייתה קצת מופתעת. ״תגיד, מאיפה אתה?״, ״מישראל״, עניתי. היא כבר לא הייתה מופתעת. ״אני רוצה לשאול אותך שאלה קצת מוזרה, אפשר? הייתי רוצה לדעת מה אתה חושב על סינגפור. תגיד לי את האמת. תעשה כאילו שאני לא גרה כאן״.

סינגפור, 56, דרום-מזרח אסיה

״מצחיק שאת שואלת. כי שיניתי קצת את הדעה שלי מאז הפעם האחרונה שהייתי פה. בפעם הראשונה, הייתי בטוח שמושלם פה. הכל יפה ונקי וטכנולוגי. הכל נראה כמו גן עדן. אבל הפעם, כשאני מסתכל יותר לעומק, זה נראה כאילו אנשים לא באמת אוהבים לחיות פה. את לא חושבת?״, לואיז צחקה ואז גלגלה קצת עיניים. היא החזירה לי תשובה כנה. ״האמת שאני אפילו מאוד חושבת. קצת קשה לי עם זה שתיירים אוהבים את המקום, כי הם לא רואים את המציאות פה. הם לא יודעים כמה אנשים קרים אחד לשני, כמה לאף אחד לא אכפת ממה שקורה סביבו. כמה אנשים רודפים פה אחרי כסף. אני מסכימה שיפה פה מבחוץ, אבל צריך לתת רגע מבט מבפנים״.

לואיז, 26, סינגפור. אבל לא מאוד אוהבת

לואיז ניסתה להגיד לי שהבתים הסינגפורים יפים מבחוץ, אבל מכוערים מבפנים. הבנתי למה היא מתכוונת. בסינגפור אין גיל לפנסיה, ככה שאפשר לראות גם אישה בת 80 מנקה עבורכם את השולחן בו אתם יושבים. ככל שנכנסים עמוק לסינגפור, לצד הלא מתויר, אפשר לראות גם רחובות מאוד מלוכלכים או בתי מגורים בהם ישנים 20 מבוגרים יחד כדי לחסוך. המשטר הקשה בסינגפור לא עוזר ללואיז לאהוב את המקום שבו היא גרה, ולפעמים באמת יש פה תחושה של ״צריך להבין מה מותר, ולא מה אסור״. ראיתי פה שלט על הרכבת התחתית בסינגפור שמבקש מאנשים לא לדבר ביניהם כשהם ברכבת, כי זה עלול להפיץ את הקורונה.

״ואתה? גם אצלך בישראל זה ככה?״

לואיז שאלה.

נתאי, 23, ישראל. דווקא די אוהב

״אצלנו זה קצת שונה. אולי אפילו ההיפך. אבל אצלנו כולם משפחה. אני קורא לנהג מונית אחי ולשכן דוד וגם יש לי כמה חברים טובים שכותבים לי מדי פעם ״איך בטיול אבא?״. ראיתי שלואיז קצת מקנאה. ״ספר לי עוד״, היא ביקשה. ״אני פשוט מאוד אוהב את הבית. מאוד אוהב את העיר שלי. מאוד אוהב את המדינה. ולמרות כל הדפקות - אמרתי לך, משפחה זאת משפחה״.

לא סתם עניין את לואיז לדעת על ההבדלים בין סינגפור לישראל - הן די דומות. שתי המדינות הן מדינות מהגרים. שתיהן פחות או יותר באותו הגיל. בשתיהן יש גיוס חובה וגם צבא די דומה. שתיהן מאוימות על ידי מדינות גדולות המקיפות אותן. ובכל זאת - אני אוהב את המקום שבו אני גר. ולואיז די שונאת. בלשון המעטה.

ישראל, 74, דרום-מערב אסיה

נכנסנו שנינו להצגה וקיבלנו כל אחד על הכיסא חתיכת נייר עם עט. המופע נפתח עם בקשה - ״ערב טוב לכולם! נשמח אם תכתבו על הנייר שקיבלתם חלום שיש לכם. משהו שיש לכם אליו תשוקה״.

ראיתי שלואיז חושבת קצת. יכולתי לראות דרך העיניים שלה שהיא כתבה משהו אישי. משהו על הבית. משהו על המדינה שבה אמנם היא חיה, אבל לא יכולה להגיד שזו המדינה שלה.

פתחתי את העט והכתיבה יצאה לי כמעט באופן אוטומטי. ״החלום שלי זה להקיף את העולם ב-80 ימים. אבל אחרי זה לחזור הביתה. חזרה למדינה שלי״.

לכל הבלוגים שפורסמו עד היום >> https://www.lametayel.co.il/blogs/4174554

להצטרפות לקבוצת וואטסאפ שקטה עם הבלוג בכל יום >> https://chat.whatsapp.com/HETx2JRGizX78bgR10rLRy