לאורך כל הטיול התארחתי בלא מעט סוגי מקומות - ישנתי במלונות, בהוסטלים, בדירות אירוח… אבל בהודו עשיתי מעשה: לקחתי חדר בבית של משפחה הודית. יש שיגידו שזה היה מעשה טיפשי, יש שיגידו שזה היה מעשה אמיץ, אני אומר שזה היה מעשה שפשוט צריך לעשות - כי ככה הפסקתי לחשוב שצריך לרחם עליהם. מחשבות של לילה אחרון בהודו

את הלילות הראשונים בהודו העברתי בהוסטל של בית חב״ד כדי ״להוריד פאניקה״ כמו שאומרים פה. זה גרם לכך שברגע שהפאניקה ירדה הייתי חייב לעשות משהו אחר. לא רק לאכול אוכל הודי, לא רק להנות מהתרבות, אלא לנסות להיות אחד מהם. אז הלכתי לגור איתם.

הנוף מהחלון בחדר בו ישנתי

איך מתארחים אצל משפחה הודית?

בתחילת המסע להודו טיילתי עם שיבי, חבר שהכרתי דרך הבלוג. הוא אמיץ פי 100 יותר ממני, ולכן הוא הרגיש בנוח לדפוק בדלת למשפחה שגרה בכפר. הוא התחבר מאוד עם סב המשפחה - פארסי, שביקש ממנו שאחרי שהוא עוזב את הכפר להפיץ לישראלים נוספים שאפשר לבוא להתארח אצלו באהבה. אני כמובן, הייתי הבא בתור.

שיבי ופארסי

המשפחתיות ההודית

במקטע הראשון של המסע שלי באירופה הרגשתי שהקן המשפחתי הוא קצת רובוטי. לא ראיתי משפחות יושבות לאכול יחד במסעדה, לא הייתי עד לרגעים משפחתיים מעניינים וזה היה לי קצת חסר. המשפחתיות ההודית לעומת זאת, הזכירה לי קצת את המשפחתיות הישראלית. זה התחיל בזוג הורים שתפסתי שהזיל דמעה כשהבן שלהם עלה לאוטובוס שעליו עליתי, המשיך בילדים הודים קטנים שביקשו ממני מים מינרלים בעבור ההורים שלהם, וכלה בפארסי עצמו, שהרגיש בנוח לרדת מהחדר שלו בתחתונים להגיד לי שלום כי שמע שנכנסתי.

משחקים ״ים יבשה״

כולם גרים ביחד

סביר להניח שלא כל המשפחות ההודיות חיו ככה, אבל המשפחה שבה התארחתי הגשימה לעצמם חלום שמיד ידעתי שהייתי רוצה להגשים בעצמי. שימו לב לזה: כל המשפחה המורחבת - סבא, סבתא, אימהות, אבות, ילדים ונכדים שגרים יחד במין ״קמפוס״ של דירות. מדובר במבנה דו קומתי בצורת ח׳ כאשר לכל משפחה יש את הדירה שלה. הילדים של המשפחה רצו כל היום בין דודה אחת לשנייה. בכנות, קצת קינאתי בהם.

הקמפוס המשפחתי

והכי חשוב - הילדים

הדבר שהכי נהניתי ממנו היה לגור עם הילדים - הנכדים של פארסי. לימדתי אותם כמה משחקים ישראלים והם בתמורה לימדו אותי איך מאכילים את הפרה שלהם. יש דבר אחד משותף לכל הילדים שפגשתי במסע עד עכשיו - כולם מאושרים.

משחקים ״שלוש מקלות״

ובכל זאת, לא עדיף להתארח במקום מסודר?

יצאתי למסע כדי ללמוד על התרבות, על האנשים, על הדברים הבאמת מעניינים בעולם. ויש דברים שרק מקומיים ידעו לספר. הנה כמה סיפורים קצרים:

  1. אם לא הייתי מתארח אצל מקומיים לא הייתי יודע שבמהלך תקופת הקורונה ממשלת הודו הקימה מתקנים להומלסים -

    במתקנים, הם קיבלו מגורים, אוכל ומים, חלקם בפעם הראשונה בחייהם זכו לקורת גג. כשהקורונה דעכה, תאמינו או לא - הם חזרו לרחוב. פגשתי מטיילת ותיקה שנתנה סייג לדברים שלי ואמרה שאי אפשר להשוות את כמות ההומלסים בהודו לפני הקורונה ואחרי הקורונה, שזו גם נקודה מעניינת לא פחות.

  2. אם לא הייתי מתארח אצל מקומיים לא הייתי יודע שהתיירות הפנימית בהודו נמצאת בשיאה. ובאופן מפתיע, המקומיים לא יודעים איך להתמודד עם זה -

    פעם, הכפרים הקרובים לאתרי תיירות ידעו להתאים את עצמכם לקהל בין לאומי - למדו שפות, מכרו מזכרות מקומיות ואפילו קצת הפכו למערבים. פתאום, כשיש הרבה הודים שמטיילים בתוך המדינה ואף אחד לא יודע איך להתנהל עם זה. מצחיק.

  3. ואולי הנקודה הכי חשובה - אם לא הייתי מתארח אצל מקומיים לא הייתי יודע שאין צורך לרחם עליהם -

    יש לנו נטייה לרחם על אנשים שאנחנו רואים שיש להם פחות מאיתנו. שהם גרים בבתים פחות מפוארים, שהם אוכלים אוכל פשוט יותר, שהם לא מטיילים בעולם כמונו. אבל האמת היא, שכל ההודים שפגשתי היו מאושרים לא פחות מרוב האנשים המערביים שפגשתי במסע. מעניין אותי לדעת אם הם מרחמים קצת עליי.

ובבית הודי כמו בבית הודי, פרה :)

להצטרפות לקבוצת וואטסאפ עם הבלוג בכל יום >> https://chat.whatsapp.com/HETx2JRGizX78bgR10rLRy