לפני כמה ימים כתבתי לכם פה על הכבישים בהודו ועל הפחד שלי מהם. על הדרכים הלא סלולות, הנהגים המהירים והצפירות הרועשות שעשו לי אפילו קצת כואב בגוף. הגעתי לצומת דרכים בשם ״לעזאזל עם זה״, והייתי צריך לבחור בין ״לעזאזל עם זה״ מסוג ״חיים רק פעם אחת״ לבין ״לעזאזל עם זה״ מסוג ״בשביל מה אני צריך את כל זה״. היום מצאתי דרך מילוט
לחלק א׳ של הבלוג ביום 28/80 >> https://www.lametayel.co.il/posts/ol0nqx
תקציר הפרקים הקודמים:
הגעתי להודו והכבישים עשו לי לא טוב לגוף. התלבטתי עם עצמי - להיכנס לעומק של הודו? לנסוע בכבישים המסוכנים? להגיד ״חיים רק פעם אחת״ ולהינות מזה? או להגיד לעצמי שאין לי צורך באקשן, ושהחיים מספיק מעניינים גם בלי כבישים מסוכנים, להרשות לעצמי להגיד ״למה אני צריך את זה?״. שאלתי פה בבלוג וגם חברים מהבית מה הם היו עושים. קיבלתי תשובות שהכתיבו לי את הדרך.
חברה טובה כתבה לי שאנחנו לא פוחדים סתם
פחד הוא מנגנון הגנה של הגוף. ואם הגוף שלכם אומר לכם משהו, צריך לדעת להקשיב לו. ככה סימנתי איקס על ״לעזאזל עם זה״ מסוג ״חיים רק פעם״. אמנם חיים רק פעם אחת, אבל אני מעדיף שהפעם הזאת תהיה בריאה, בטוחה וטובה.
חבר טוב כתב לי שידע זה כוח
אי אפשר להגיע להודו בלי ללמוד עליה. ולמדתי לפני שהגעתי. אבל כנראה שצריך ללמוד גם אחרי שמגיעים. ללמוד כל הזמן. להשחיז את הסכין. אז החלטתי ללמוד על הודו - להבין דרכים חלופיות, כלי תחבורה שונים, אפשרויות נוספות שיש לי. זה מה שגרם לי לסמן איקס על ״לעזאזל עם זה״ מסוג ״למה אני צריך את כל זה?״ - אני צריך את זה, ואני צריך ללמוד איך לעשות את זה נכון.
ומכאן נולד ״לעזאזל עם זה״ חדש - מסוג ״אין מצב שיקרה לי משהו רע, כי אני יודע מה קורה״
התייעצתי עם כל האנשים בהודו בערך על מה כדאי לי לעשות. ביקשתי מחברים מנוסים שיסבירו לי על הדרכים, על התחבורה, על האפשרויות, על הגבהים. ונמלטתי מצומת ה״לעזאזל עם זה״ בצורה הכי טובה - סללתי לעצמי דרך.
לסקרנים -
לקחתי מונית של שעתיים לעמק ציורי בשם ״סאלי״ שפחות מתויר על ידי ישראלים. מכאן, בעוד כמה ימים, אמשיך למונית נוספת קצרה שתיקח אותי לרכבת קרובה שתוביל אותי לשדה התעופה למדינה הבאה.
אולי אני קצת מפספס את הצד המתויר של הודו.
אולי אני קצת מפסיד שזו הדרך שבחרתי לטייל.
אבל אני עוד ארוויח הרבה דברים אחרים.
ובכל מקרה, יודעים מה? לעזאזל עם זה.
