אם תשאלו אותי, המשפט הכי יפה בארון הספרים היהודי הוא ״כי אל אשר תלכי אלך, ובאשר תליני אלין… כי המוות יפריד ביני ובינך״ - משפט ממגילת רות שקוראים בחג השבועות. אני אוהב אותו במיוחד כי הוא מדבר על הדבר הכי יפה שקורה לישראלים שמגיעים להודו - חברות
אני בטיול אחרי צבא, ולכן מרשה לעצמי לזרוק אתכם רגע אחורה: אתם תלמידים בכיתה י״א שמגיעים לצו הראשון. המאבחנת שואלת אתכם מלא שאלות על החיים: כמה אתם בבית? כמה חדרים? כמה קיבלת במתמטיקה? כמה לדעתך אתה והמורים שלך מסתדרים?
ואז מגיעה השאלה הכי הזוייה, שאין מדריך לצו ראשון שלא מזהיר אותך שבשאלה הזאת כולם נכשלים. המאבחנת שואלת - ותגיד, כמה חברים יש לך?
בחג שבועות בבית חב״ד בהודו - אולי המדינה מספר אחת להכרת חברים חדשים - הבנתי כמה השאלה הזאת הזויה.
יש כמה סוגים של ישראלים שמטיילים בהודו:
״באתי לבד״ - אני חושב שרוב הישראלים שפגשתי בחג הגיעו לצפון הודו לבד. חלקם בטיול אחרי צבא, חלק גדול בדיוק הצליחו לקמבן חודשיים של חופש מהעבודה. פגשתי מטיילים יחידים מגיל 19 ועד גיל 60 - ובכל פעם שפגשתי אחד מהם לא הבנתי למה הם עושים את זה לעצמם, ואז נזכרתי שאני אחד מהם.
״אני פה עם זוג חברים״ - חברים טובים מהצבא, חברות ילדות מהאולפנה, שותפים לטיול שהכירו לפני שנים בטיול אחר - יש פה הכל מהכל. מצד אחד, מהם הכי תפסתי. מצד שני, כל הזמן שאלתי את עצמי אם הם לפעמים מבקשים לעצמם משהו יותר מרענן.
״הקמנו פה חבורה משוגעת של 12 איש!״ - תופתעו לגלות שגם כאלה יש לא מעט. קבוצות של ישראלים שמתאחדות לקבוצת טיול ענקית שמתחברת ומתפרקת על בסיס יום יומי. עמוק בלב קינאתי בהם, עמוק יותר, לא הבנתי אותם.
הודו הביאה אותי להבנה חשובה שהחזירה אותי לשאלה ההזויה ששאלו אותי בצו הראשון - שהכמות פשוט לא משנה. כל הישראלים היו עם אור בעיניים כשסיפרו על הטיול שלהם.
יש אנשים שמטיילים בקבוצה גדולה ויש שבקבוצה קטנה - זה לא משנה כל עוד הקבוצה היא טובה.
יש אנשים עם מיליון חברים ויש אנשים עם שלושה - זה לא משנה, כל עוד החברה היא חברה טובה.
ובאשר לאלה שמטיילים לבד - בסוף זו המתנה האמיתית של לצאת למסע - לאט לאט, להפוך להיות החבר הכי טוב של עצמך.
הרמטכ״ל, אם אתה קורא את זה - אני מחכה לטיול אחרי צבא שלך להודו. מעניין אותי לגלות עם כמה חברים תטייל :)
.jpeg?width=818&height=1604)
.jpg?width=64&height=64)
.jpg?width=818&height=1604)
