אקנור
הר שלושת העצים, סרנדות ונשיקות צרפתיות
800 שנה לג`ינג`יס חאן. יומולדת. זה מה שהם חגגו כאן, בשלושת הימים האחרונים, במירוצי סוסים והתאבקות והמון אלכוהול ובשר חסר טעם לוריד. המקבילה המונגולית לחגיגות הסילבסטר 2000. הרבה פחות מרשים לטעמי, אבל אולי זה בגלל ששום סוס כבר לא יצליח להרשים אותי יותר. לא אחרי השבוע האחרון. בדרכנו דרומה, אנו נתקלים בשלושה עמודי עץ על פסגת ההר הקרוב ולמרגלותיהם זרוקים שטרות, בקבוקי בירה ומעט אוכל. מכונית שמתקרבת אלינו מתחילה להקיף אותם שלוש פעמים וממשיכה לדרכה. אחרת נעצרת, ומתוכה נפלטים שלושה מונגולים שיכורים שמתעקשים להוציא וודקות ולשתות לכבוד העצים המקודשים. הרכב הבא לא טורח להאט אפילו ליד המקום ורק צופר שלוש פעמים באדישות, כמו נהג משאית שהבחין בבחורה יפה לצד הדרך.
בערב אנו חונים סמוך לנהר ולגר, אחד מלקחי העבר החשובים, וכמעט מיד מוזמנים לאירוח מקסים שכולל, שימו לב למקוריות: וודקה, עוגיות גבינה נ ה ד ר ו ת להקיא ושירת שיכורים מתהוללת. בעל הגר פוצח בסרנדה ואשתו מסבירה לנו, אם לא הבנו עדיין, שמדובר בשיר אהבה מונגולי. הזמר בפוטנציה לא משתכנע מהנהונינו, וכדי להבהיר את העניין, שלא יהיו ספקות, הוא תופס את אבי בעורפו, רוכן אליו ומצמיד לו צרפתית מהסרטים. אבי, המום מכדי להקיא וחסר אונים, מתאפק מאוד שלא לפצוח בצרחות אימה ולברוח באמוק מהגר. אני , כמובן, נשבע לו ש ב ח י י ם אני לא אגיד את זה לאף אחד.. אחרי שירת ההמנונים הלאומיים - המונגולי, שמזכיר קצת את שירת הצבא האדום, רק בגרוזינית, והתקווה ( כשאני מצדיע בדום לעמוד המרכזי ביורטה) אנו פורשים לשקינו. ילדי המשפחה לא חוסכים מאוהלנו הקט את נחת זרועם ולשונם, ובין קריאת `הלו! ` אחת למשניה, אני כמעט נוטל את הרובה ויוצא אליהם החוצה, אלא שאז אני נזכר שאין לי רובה, מקלל ומנסה להמשיך לישון. אבי צועק מתוך חלום בלהות: "לא !! לא!! לא על השפתיים ! לאאאאא!!!!"
באקנור. עיר חורבות. הסובייטים בנו כאן דווקא אחלה מבנים, אבל אחרי שאלו ננטשו בנפילת בריה"מ ב- 89 המונגולים חשבו: "למה לגור בבניינים עם חשמל ומים זורמים כשאפשר לקפוא מקור ולחרבן בשלג בניחותא בגר?". אז השחיתו כל פינה בכל חדר בבניין עד שכמעט לא ניתן להבחין בפוטנציאל המערבי הגלום במבנים הללו. סוסים רועים בחצר. הנוף מהמרפסות הוא מדהים והשקיעה יפהפיה מכאן. נטאשה, בכישרון סוסי יצירתי במיוחד מצליחה להתרסק עם שתי רגליה האחוריות אל תוך בור עצום, וכמעט נעלמת שם. הסוסה הזו לא פספסה אף חור של סוריקטה בשבוע שעבר כשדהרתי איתה, אז ברור שאין לה כוונה לתת לבור כל כך מוצלח להתחמק לה מבין הרגליים!! ביציאה מהריסות באקנור אבי מציין פתאום: "אתה קולט שאת המרחק שעשינו עכשיו ביום וחצי רכיבה עשינו במשך כל שבוע שעבר?". אלוקיי, כמה שזה פתטי.
י"ז בתמוז
עמק רחב וירוק להפליא. אנו נעצרים מדי שעה בכדי לאפשר לחיות לאכול את העשב המפתה, וכמעט שמתפתה בעצמי לקפוץ אל האדמה הטובה וללחך קצת צמחיה רעננה. אבי שואל אותי על מה אני צם בעצם, ואני מסביר לו בהתנשאות קלה עם נימה ידענית שהיום הוא היום שבו החל המצור על ירושלים, נפלו החומות ובית המקדש נחרב, "מה, אתה לא יודע?". מיצי הקיבה שלי צועקים אלי מבטן האדמה וכדי להשתיק את הרעשניים האלו אני מתחרה בקייזר בדהירה מטורפת אל פסגת הרכס. כמעט שאין גרים כאן ומים אין בכלל. אחרי 6 שעות רכיבה מאומצת, בצהרי היום, אנו מתחילים לתור אחר מים. מיובשים לחלוטין, הסוסים מתחילים לשדר חוסר נוחות מסויימת מהמצב. מתפצלים: אבי רוכב במעלה הגבעה ואני במרגלות, עם משקפת ביד, מנסה לאתר ניצוץ של שמש שיעיד על קיומו של נוזל החיים. פתאום הבזק של אור. דוהר אליו. הברכיים של נטאשה חורקות תחתי. היא מתנשמת בכבדות. לעיני מתגלה שלולית. ענקית. אני צורח לאבי ואנו נכנסים אל המים, הסוסים מרווים את צמאונם. מונגוליה מוציאה את האדם הקדמון שבך: היא מחזירה אותך למקורות החייתים שבך, לצרכים הכי בסיסיים, להתנהגות הכי קדומה. מים, אוכל, מחסה, ולפחות על שניים מהם אתה תהיה מוכן להלחם בכל מה שיש לך. פתאום אתה קולט שזה כל מה שמעניין אותך עכשיו, וכל השאיפות שלך עד היום - אוניברסיטה, עבודה, הצלחה, כסף - הכל מתגמד מול בקבוק חצי ליטר של מים ואורז מבושל. פרופורציות, רבותי. זו אולי המתנה הכי טובה שיש למונגוליה להציע.
אבי מתעקש לעבור דרך העיר (עלק) הקרובה ולקנות קולה, לחם וחמאה לסוף הצום. אני עתיד להודות לו על זה עד אולן בטאר. חונים סמוך לתחנת החשמל הקרובה לעיר. מהנדס חשמל חביב מביא לנו דליים של מים להשקות את הסוסים ולבשל. השעה - 10 וחצי בלילה. האוכל כמעט מוכן, השמש כמעט לגמרי שקעה. עוד 5-10 דקות נשבור את הצום הנורא הזה. אבי טועם את הפסטה, "לא נראה לי מוכן". אני, באינסטינקט של השף אהרוני שולף חתיכת בצק מהסיר, מכניס לפה ולועס ואומר: "דווקא נראה לי בסדר", ואז קולט: "שיט! שברתי את הצום! עוד דקה והייתי צם כמו שצריך!". אבי, במקום לנצל את ההזדמנות לצחוק עלי, מרגיע אותי ואומר: "נראה לי שאלוהים יוותר לך על 3 דקות!"
אירוח לבבי
יום שישי את יודעת..
בכביש הכניסה לעיר יש אנדרטה לצבא האדום או משהו. לאורך הדרך מלוות אותנו מחצבות גיר עצומות ברכס שממזרח. ממערב - גבעות מודשאות טיפוסיות. הדרך שלנו לאולן באטר. אבי נעלם מהעין לרבע שעה, ומופיע מאחור כאילו כלום. אני מחייך לעצמי ברוגע. גם אני סוליקו ואני יכול להבין אותו. יום שישי. וכמו בכל יום שישי, מחפשים מקום עם מים וגר נחמד. וכמו בכל יום שישי, כשאנו מוצאים לבסוף מקום כזה, הבנזיניה שלי ממשיכה לא לעבוד ימי שישי. אני עוזר למקומיים לאסוף את העדר בזמן שאבי מחנה את קייזר ומתוודע לבעלי הגר. האיזור כל כך יבש - ברדיוס של 10 ק"מ בערך - שנאלצנו לעצור במקום היחיד שהייתה בו באר, עם משאבה חשמלית לשאיבת המים. היינו בטוחים שייגבו מאיתנו תשלום על העניין, אבל הם היו אדיבים להפליא ורק חייכו אלינו וניגשו לביתן המשאבה בכל פעם שהתקרבנו כדי למלא מים לבישול או כדי להשקות את הסוסים.
קבלת הפנים בגר מלבבת. בחוץ נפרס שולחן מלא מכל טוב- סוכריות , עוגיות ( אמיתיות!!) וחתיכות הגבינה המגעילות האלה שהם תמיד מנסים להיפטר מהן כשמגיעים אורחים לגר. הילדים חמודים ביותר. הבת - עשרה נוצריה וההורים בודהיסטים, וכולם עונדים מסבחות מוסלמיות על פרקי ידיהם. רק תעשו להם ברית מילה, והם יוכלו לשמש דגם לפתרון כל הקונפליקטים הדתיים בעולם. אם הגר מציעה לחמם לנו את האוכל על האש שלה, ובזמן שאני עסוק בלנקות, לפרק ולגדף את הבנזיניה הסוררת, המונגולית הנהדרת מסיימת את ההכנות הראשונות שלה לשבת. עכשיו זה רשמי: הם גם יהודים!! שבת עוברת בנעימים. מישהו החליף את המיקום של הסוסים בלילה כדי שיוכלו לאכול ולאגור כוח טוב יותר לקראת הרכיבה של השבוע החדש. האנשים כאן הם המונגולים מהסיפורים: נדיבים, חייכניים, וטובי לב. זו הפעם הראשונה שאני מרגיש שגם כאן, בארץ הקשוחה והקשה הזו, פועם אותו לב חומל אוניברסלי, שהופך את העולם הזה למקום ששווה לחיות בו. אני מסיים את "החייט מפנמה" וישן המון. שבת כמו ששבת צריכה להיות.
איכות חיים, שוטר וקן רווקים
יום ראשון. לנטאשה יש פצע בגב, באיזור של האוכף, וזה סימן רע. רע מאוד, אבל בינתיים לא נראה שהעניין משפיע עליה, והיא דוהרת נהדר כמו מקודם. אנו עושים טעות חישוב די גורלית, ונתקעים בתוך עיר סמוך מאוד לשקיעה. יש משהו מעניין בעיר הזו: באיזור של בנייני הפאר כאן עומדת לה ארובה ענקית שמזהמת וחונקת את האוויר מסביב. כנראה שאף אחד לא סיפר למונגולים שארובת מפעלים ליד הבית זה לא איכות חיים. אבל מה שזה כן זה סטטוס של מודרניזציה וקדמה, ויש שיהיו מוכנים לסבול ולהשתעל למוות בשביל להחזיק במעמד הגבוה הזה, השתייכות למאה העשרים ( יש להם עוד כמה וכמה דורות עד המאה ה-21).
שוטר. הוא שוטר. אני מבין את זה רק כשאמא שלו ואחותו עוברים איתי בגר החמים על כל אלבומי המשפחה. חצי שעה לפני כן, כשהתדפקנו על דלתות כל הגרים המגודרים בעיר בערך, הם הציעו לנו את החצר בשביל האוהל והסוסים. ואז הגיח משומקום הבחור הצעיר הזה , עזר לנו עם הסוסים והביא לנו תה חם ועוגיות שואה. הוא הצביע על השמיים המעוננים והבהיר שבקרוב ירד גשם ואולי כדאי שנישן אצלו. אני לא חשבתי פעמיים. הגר היה מעוצב כקן אוהבים: תאורה קלושה, רכה. המיטות וכל הריפוד אדום - כהה והשמיכות ורודות. היו שלוש מיטות, בדיוק אחת לכל אחד. מאוחר יותר, התוודענו לכל המשפחה בגר הסמוך, ופגשנו באחייניתו של השוטר אזולאי - בימבה שמה, ילדה חמודה ומפונקת שנהנתה מתשומת הלב שהרעפנו עליה. בלילה, כששכבתי לי במיטה החמה, השוויתי את השיפור הרציני בתנאים בין מגוריו של השוטר הצעיר לחצר בית הסוהר משבוע שעבר. השינה התחילה מדגדגת בעפעפי, ונפרדתי מעולם המודע כשאני צונח ברכות אל חלומות מתוקים. הפינוקים הקטנים של החיים, רגעים קטנים של אושר גדול.
מגיעים על הסוס לאולן בטאר
פודל, מבזק חדשות וחבורת פיראטים
בבוקר המחרת, כבר רואים את אולן בטאר. כל הנסיונות שלנו להיפטר מהסוסים מעלים חרס ואנו נאלצים להמשיך ברכיבה אל תוך העיר. הרכיבה בחיפוש אחר פרצה בגדר המסילה מדכאת, אך חצייתה מדכאת הרבה יותר. נטאשה, כמחאה אחרונה, קורעת את השקיים בחיכוך עם גדר התיל של המסילה. מכוניות צופרות לנו, אנשים מביטים בנו בתדהמה של איש מערות שראה חללית נוחתת לו בחצר האחורית ולקינוח - השוק השחור סגור היום, כך שלא ניתן למכור את הסוסים. אנו משאירים את הבהמות באיזו חצר עם קצת עשב קרוב לשוק, משאירים חפיסת סיגריות כשוחד שנלקח בחשבון מראש אצל בעל החצר ( גם אני וגם אבי לא מעשנים, קנינו מלא חבילות והשמטנו אותן בדרך תמורת הכנסת אורחים וטובות הנאה שונות).
מונית. איזה הבדל בתחת, הריפוד של המונית מול האוכף הרוסי שהשיר חצי מהריפוד שלו בדרך כמו פודל בעונת הנשירה. בדרך פוגשים את אייל האגדי ( מ" אייל ובלונדי"). חיבוקים, חיוכים, נשיקה לאבי ואז הוא עובר למבזק חדשות קצרצר: בארץ מלחמה, כבר שבועיים או יותר. ו.. השוק השחור סגור עד סוף השבוע עקב הנאדם. בימים הקרובים, כמו ילדים נטושים, אנו מעבירים את הסוסים מחצר לחצר. איש לא מוכן לקבל כסף. איש גם אינו מוכן להשאיר את הבהמות אצלו יותר מיממה, ובצדק. בלית ברירה ולאור חוסר היענות למודעות שהדבקנו על כל צעד ושער בעיר ( כבר הפכנו מפורסמים: "מה, אתם השניים עם הסוסים?" "כן! אתה מחפש סוס?" "לא.. סתם מגניב לפגוש אתכם" ) אנו פונים לעבר המוצא האחרון: שוק הבשר. האמת שתכננו לעבור קודם בגרים הקרובים לעיר, אלא שהם לא קרובים ובמקרה הגענו קודם לשוק, אז נעצרנו לנסות.
המקום נוראי, מסריח כמו חדר מתים. אנשים נושאים ירכיים של סוסים על כתפיהם בסיטונאות של רצח עם, כאילו ניטש בסביבה קרב פרשים ואלו הגוויות מהשדה. האנשים כאן מזכירים לי את הפיראטים מהסרטים של וולט דיסני: יש את שתום העין, ההוא המצולק לאורך הפנים, האיש בעל 7 האצבעות, הגמד השיכור והגנב בעל המעיל הארוך והמבט מעבר לכתף. זה האחרון עלה לאבי ברגליות שלו.
בזמן שאבי מתמקח שם, הגמד השיכור עם הידיים לא מפסיק להטריד. הוא מתנודד מולי. כשניחוח חריף של משקה נידף מהבל פיו הוא מתחיל להתקרב אלי שוב. באוויר עומד לו סירחון של נבלות. אני אוחז ברסנים של קייזר ונטאשה בידי הימנית, ובידי השמאלית אני מתכוון להדוף אותו שוב, אולי בפעם המאה בשעתיים האחרונות. בזמן הזה הוא הספיק כבר לעלות על נטאשה ולנסות להדהיר אותה, לזחול מתחת לסוסים ולגרום להם לקפוץ באוויר ולבעוט באשכים של קייזר, שכמעט דרס אותי בתגובה. יש לי פתיל ארוך, אבל אני מרגיש שהוא עומד להיגמר מאוד מאוד בקרוב. הוא ממשיך להתקרב. הוא נמוך ממני בראש, אבל יש לו זרועות של מתאבק משקל כבד ואחוז גבוה מאוד של אלכוהול זורם לו בדם. הוא שולח ידיים לעבר נטאשה. אני שומע את הפתיל נשרף. הגענו לחומר נפץ.. ובום! ברגע הבא אני מוקף עשרה מונגולים זועמים, מצולקים, חסרי זרת ואמה, מביטים בי עם זעם רצחני בעיניים. אני לבדי, אוחז בשני סוסים ביד אחת, מנסה להישאר רגוע אבל תחושות מבשרות רע מתרוצצות לי בבטן. אני מסובב את ראשי באיטיות, תר אחר מוקד עזרה אפשרי. ואיפה אבי, לעזאזל?!!!
באמת שעוד לא הייתי במצב כל כך מחורבן מאז שגרמתי לנתק בכוח באמצע ג`נין. אני כבר מתכונן לקרב של חיי, האחרון, כנראה, אבל כלום לא קורה. מסתבר, שהם יותר מדי מעוניינים בסוסים מכדי לוותר על זה תמורת קצת אלימות. אני מנשק את נטאשה בתודה. על השפתיים. אבי חוזר. יש קונה. כסף ומשלחים, אלא שהם מרמים אותנו, ואנו מסתערים על הסוסים, זורקים אליהם את הכסף ונמלטים בדהרה אל הסימטאות הצרות שבמעלה הגבעה, כשההמון המשתולל בעקבותינו.
בנסיון הבא שלנו שם, אחרי סיבוב עקר בגרים, תוך 5 דקות נגנבים לאבי האוכף, הרסן והחבל. בנס אנו מצליחים למכור את קייזר לזאבים שעטים עלינו במחיר סביר. אבי מתעקש לחגוג את המאורע וחוזר למצב רוחו הטוב, למרות מאורעות היום. הבנאדם הזה אופטימיסט חסר תקנה ויש לו כוח התאוששות ממשברים כמו של שור בזירת מטאדורים. כל כך מהר הוא שוב רגוע ומחייך, וכבר מתמקח בגסטהאוס עם איזה אמריקאי צעיר על המחיר שישלם על הסוסה שלי, ומכין לי אסטרטגיות מכירה ומנחה אותי איך לפעול כי מחר הוא כבר עוזב ומשאיר אותי לבד עם הסוסה והאמריקאי, והמון המון חוויות שאני בחיים שלי לא אשכח...
מספר שבועות מאוחר יותר, כבר בסין, אני מנציח את הטיול שלי עם אבי בשיר שמשקף את התחושות שליוו אותי אחרי הטיול הזה. המילים כל כך משעשעות אותי שאני מחליט שאני רוצה שתנגן אותו איזושהי להקה. אלא שאני לא מכיר שום להקה, אז חשבתי אם אחד מחמשת הקוראים שלי מכיר אולי איזו להקה טובה שתרצה לנגן אותו, אני אשמח לדעת מזה. כל הזכויות והחובות לשיר הזה שמורות למחבר, כולל ביקורת על השירה הנוראית, המוזיקה הדלה והמלל הקלוקל. עמכם הסליחה. תודה לעופר רונן, המוזיקאי המוכשר שמלווה אותי בסולואים שמחפים על הזיופים שלי.
ואם לא הדגשתי את זה מספיק - אני ואבי ל א מעשנים.
שוב, מתנצל על הזיופים.
טיפים
פינת הקרקר -
קרקר אחד, טיפ אחד
מכירת סוסים - ברגע שסיימתם את המסע שלכם, תתקשו מאוד למכור את הסוסים באולן בטאר, מה גם שאין מקום לאחסן את הסוסים בתוך העיר. ישנן שתי אפשרויות:
1 . למכור את הסוסים לפני ההגעה לעיר. תתחשבו בעובדה שהסוסים סיימו כרגע מסע שהוריד מאוד ממשקלן ולפיכך גם מערכן, ולפני החורף המונגולים לא ייתנו לכם סכום טוב עבור סוסים חלשים.
2. לאחסן את הסוסים בגרים הקרובים לעיר (בצפון העיר ישנם מספר גרים כאלו) ולחפש תיירים שרוצים לקנות סוסים. כך תוכלו למכור גם את הציוד וגם תקבלו מחיר טוב יותר על הסוסים. לא תמיד פשוט למצוא קונים לסוסים, בעיקר לא באיזור של אולן בטאר כי מעט מאוד אנשים רוצים לרכוב באיזור. רוב האנשים יעדיפו לרכוב בצפון - באיזור האגם חוף סגול או במערב. אני בכל זאת ממליץ על האפשרות השניה, למרות שהיא פחות בטוחה. במקרה הגרוע ביותר ( והוא גרוע!) תוכלו למכור את הסוסים בשוק השחור או בשוק הבשר ותקבלו לפחות שליש מהמחיר ששילמתם על הסוס.
