הרהורים בדרך
אוקיי, יסלח לי הקורא המחפש שעשוע והנאה, זו הולכת להיות כנראה כתבה קצרה משהו. תכליתית. מצומצמת מילתית. כתבה מהורהרת רגעית, גשומה ואפרורית. בסימן הגשם שרודף אותי ברחבי סין, והגיע כל הדרך אחרי לקונמין (Kunming), "עיר האביב". עייפות מטושטשת בשמיים, מעל גורדי שחקים שלא בדיוק מבינים מה קורה פה באמצע הקיץ שלהם, ואיפה נעלמה לה השמש. בתמונת הלוויין ענן אחד גדול על כל דרום מערב סין.
אולי הגיע הזמן לקצת שקט והרהורים. זמן חשבון נפש טיולי. הרבה אנשים אני פוגש כאן. חלקם במבט, לשנייה, ברחוב. עולם שלם נוצר בכמה אלפיות השנייה שמרכיבות את ההצצה הזו. שני אנשים שחוברים לרגע בתוך המוני אדם. "מה אתה עושה פה? אתה לא שייך" היא אומרת בלי מילים בעיניים מלוכסנות ועור רך, יפה. "כן. אני לא יודע." אני שותק וכבר נהר האדם סוחף אותי הלאה, מהדהד את השאלה בכל השלטים בשפה שאני לא יכול לקרוא. ומיד הרגע הבא משתלט במעלה המדרגות. פנים צעירות בעיניים מחייכות רומזות מציעות "שלום" ואני מחייך אבל נכנע למדרגה הבאה ולזרימת הנהר שמצילה אותי מהפחד לעצור, לגעת, להרגיש.
תינוק בוהה בי בעיניים קרועות. אימו נדחקת לעברי ומחייכת, מציגה לראווה. אותו? אותי? צעירים עומדים בפינת הגשר ומסתכלים עליי בשתיקה. גשם מתחיל לטפטף, ומתחזק ברגע. מסך טיפות מחביא ממני את החוץ, כשאני נעמד תחת פיגומי אתר בנייה אינסופי. ילדים קבצנים בשיער צבוע לבלונד מקיפים אותי, מכים בי בקערות הפלסטיק המלוכלכות שלהם. את השטר המקומט שאני נותן להם הם בולעים לאגרוף מוחבא ונדחקים אלי שוב, מתחננים. ואולי זה רק חוסר השינה שמערפל אותי עכשיו. שעות של הקשבה בחושך לאנשים נושמים נאנחים מתפתלים במיטתם. מחכה לכלום שיקרה ולהכל שיגיע. אני רוצה את זה בכלל? אני רוצה שזה יקרה? ועוד ועוד פרצופים מחייכים מדברים עברית. כמעט ולא פגשתי ישראלים עד עכשיו, כאילו נסעתי במין בועה, אני והסינים ואיזה אנגלי אחד או שניים. ועכשיו פתאום חבורה ענקית. בכל פינה יש פרצוף חצי מוכר שמעולם לא ראיתי, אומר לי שלום בחיוך של זיהוי הדדי. בקרב המטיילים הישראלים יש ספורט ידוע - זהה את אחיך הישראלי לפני שהוא יקלוט אותך. רצוי ממרחק. מקצה הרחוב, אם אפשר.
מה אתה רוצה לעשות אחרי סין? היא שואלת. לא יודע. לא בא לך על לאוס? וייטנאם-קמבודיה-תאילנד-נפאל-בורמה-הודו? הפיליפינים מדהימים עכשיו. לא מסוכן בכלל ויש רק אי אחד שם מוסלמי, שאפשר להכנס, אבל אף אחד לא... היא משתתקת כשאני שותק מולה. מה יש לי להגיד. מה יש לי לחפש שם? מה יש לי לחפש כאן?
לא יודע.
מנזר וו-ווי סי (Wu-Wei Si)
"בחיים, פוגשים אנשים שאומרים לך, תשמע, תפסיק עם השכל, תביא נשמה..."
רעמת זקן ותלתלים שחורים מקיפה עיניים כחולות צוחקות מאירות. את אור, מלח הארץ גרסת שנות האלפיים, כולל הכיפה-סרוגה-גולני-סיירת הנדרשים, אני פוגש בארוחת הבוקר של נאמבר 5 בדאלי, אחרי השבוע הראשון של המנזר. ערן הרמבו הרגיש ושאר חברי המשלחת הישראלית למנזר וו-ווי סי (Wu-Wei Si) התפזרו להם מזרחה, משאירים אותי ואת תומר להתבוסס במיטב הפינוקים המערביים שדאלי יכולה להציע. לתומר יש עוד יומיים להשלים לשבוע במנזר ואני מתכנן לחזור לשבוע נוסף, כשהבחור המדבר-הרבה מתיישב לידינו בסערה.
אור אוהב לדבר, והרבה. לנתח, לנסח, להתפלסף, אם אפשר. על החיים, על העולם ועל הדת וכל השאר. כמובן שכל נושא ערכי ועקרוני שנבחר וכל שיחה, פילוסופית ומתוחכמת ככל שתהיה, תמיד יגיעו בסופו של דבר לנושא המעניין באמת: בחורות. אין מה לעשות, אמר כבר ג`יימס קאלאוול, בלי נשים, גברים הם סתם בדיחה עלובה. אז מדברים ומתווכחים ומתקשקשים, על העולם ואנשים, על החיים ועל איך אמורים לחיות אותם, על בחורות ועל איך אמורים לחיות איתן. אבל משפט אחד חכם אור משאיר אצלי, לאור נרות בחושך, מדבר ישר לאותו ילד שהייתי פעם, מרפא במילים. "תיזכר. לא משנה מה אתה חושב או רואה כרגע. אתה אחלה ילד שבעולם".
בשבוע השני במנזר אין זכר לערימות הישראלים שמילאו אותו לפני כן. רק אני ואור, תומר שבא ליומיים והלך וסילקה, הגרמניה הנאמנה. נימבו נעלם (וכשאני חושב על זה, גם הבנות כבר לא כאן. בטח רודפות אחרי האוטובוס שלו ברחובות יפן או משהו. הדר אמנם תכחיש הכל כשניפגש בסוף הפרק, אבל אני ראיתי את המבט בעיניים שלה כשאמרתי לה שנימבו נעלם, ואת זיק התקווה שניצת בו כשהצעתי שאולי הוא נפרד מחברתו ומתבודד איפשהו). שינצ`ו בחופשת משפחה בשיאגואן. נשארנו אנחנו והמאסטר, עם שינדה ו-3 הילדים המתוקים. מסתבר, דרך אגב, שהחבר`ה כן סוחבים אבנים על הראש כל בוקר, אבל הם עושים את זה רק ברבע לשמונה. כשאני מתיישב למדיטציה ב-6:30 הם ישנים כמו בולי עץ. את השבוע אנחנו מעבירים באימונים, כרסום עוגיות, התנצחויות בלתי נגמרות על כל שטות אפשרית והצקה בלתי נגמרת לילדים ולכלבלבים המתוקים של המנזר. מזג האוויר? אני אתן לכם לנחש לבד, אבל הנה רמז: התשובה מורכבת מארבע אותיות, מתחילה ב"גשו", והאות האחרונה נמצאת פעמיים במילה "מים", והיא לא "י".
גשם ב'עיר האביב'
קונמין, "עיר האביב": אוקיי, זה פשוט מאוד. כשהסינים אומרים "אביב" הם מתכוונים בעצם ל"חורף"
טוב, תשמעו... הייתי שמח לספר לכם על קונמין, "עיר האביב" הנפלאה, בירת מחוז יונאן ודרום מערב סין. הייתי יכול לכתוב סיפורים ושירים המהללים את יופייה, את חביבות אנשיה ואת העוצמה השקטה של אוטובוסיה. אבל אין לי מושג, כי במשך שבוע כל מה שראיתי פה היה גשם, מהצד הפנימי של החלון של המלון. אלוהים יעזור לסיני שאחראי על מזג האוויר כשאני תופס אותו. הבדיחה הזו כבר מזמן לא מצחיקה. כשהיתה רוח מקפיאה בבייג`ין, שתקתי. כשהיו שלגים מפתיעים בשיאחה ולנגמוסי, התרעמתי בנימוס והמשכתי. כשבבאק-דור (מי מאגניב?) היה קריר ובדאלי היה גשים, כבר התחלתי להתעצבן, אבל להגיע לעיר האביב ולחטוף גשם לפנים מהבוקר עד הערב? כדאי לסיני הקטן ההוא להתחבא היטב מאחורי הנודלס-עם-אוזני-חזיר שלו.
בהתחלה הכל נראה נפלא. את וו-ווי סי עזבתי בחיבוקים וצילומים, עם צמיד שהמאסטר הביא לי במתנה. בדאלי התפנקנו עוד כמה ימים, ומשם עליתי על האוטובוס הישיר לקונמין. 5 שעות באוטובוס מצוחצח כמו שלא ראיתי בארץ מעולם, עם תואמות בריטני ספירס סיניות בטלוויזיה, ערימת "באבות" דבש מתוקות וספר מצוין ("האי הירוק, המקרר ואני", של טוני הוקס, סטנדאפיסט בריטי שעבר את כל אירלנד בטרמפים עם מקרר בגלל התערבות שיכורים עם חבר. כפי שאתם רואים, היו מסעות הרבה יותר טיפשיים משלי). רוב האנשים שנוסעים בין דאלי לקונמין עושים זאת באחד ה`סליפר`ים - רכבת שינה או אוטובוס שינה. לא ברור למה, מאחר והנסיעה באוטובוס יום ישיר היא קצרה בחצי, בטוחה הרבה יותר וזולה משמעותית. איך אמרו ב"זהו-זה"? כל אחד והשגיונות שלו. אני מגיע לקונמין, וכרגיל, כמו טקס קבלת פנים קבוע בכל עיר סינית שאני מגיע אליה, הגשם הוא הראשון להגיד לי שלום. מה יהיה?!? טוב, נו. אני מתחיל ללכת ברחובות העיר ולחפש את מלון ה"האמפ", שעתיד להגן עליי מהגשם במהלך הימים הבאים. והנה מגיע הנציג הבא של ועדת קבלת הפנים.
"הסבר פניך לתייר!" (שי והסיני המצוי ברחוב)
שי: צ`ינג וון (=סלח לי, אפשר לשאול משהו?), "האמפ", דזאי נאר? (=איפה ההאמפ?)
סיני מצוי: Oh! Hello! Me, Me learn English!
שי: תודה לאל... Do you know where is the Hump Hostel?
סיני מצוי: Me... Me Learn English!
שי: כן... הבנתי את זה... האמפ הוסטל? Do you know where it is?
סיני מצוי מחייך.
שי מחייך גם.
סיני מצוי: Me... Me learn -
שי: אוקיי! הבנתי... "האמפ", דזאי נאר? (חוזר לסינית)
סיני מצוי מחייך.
שי מתחיל להסתכל לצדדים.
סיני מצוי: Me Going to be tour guide
שי: יופי. יופי. סליחה, גברתי, האמפ הוסטל, דזאי נאר?
אז מה יש בקונמין? אין לי מושג. תבדקו בלונלי. אבל אני יכול לספר מצוין מה יש ב"האמפ", אם זה מעניין מישהו, כי זה מה שראיתי במשך 4 ימים. יש אחלה שולחן ביליארד שאנחנו מבלים עליו את רוב הלילה. יש ספגטי בולונייז לא רע בכלל, ופיצה רעה מאוד בפרט. יש גם אחלה מרפסת עם נוף לכיכר, אבל יש גשם אז אי אפשר לצאת לראות. יש את המשפחה הצרפתייה עם שתי הילדות המתוקות שעשו טרור לחתלתולים של מאמא נאשי ועכשיו מתחילות לרדוף אחרי הכלבלב המתוק של ההאמפ, שהבנות מכתירות אותו בשם ההולם והקליט פאנצ`יחווה, על שם עיירה שכוחת אל בגבול סיצ`ואן שאלוהים יודע איך הן הגיעו לשם. יש כמה מחשבים איטיים להחריד ואפילו לא בחינם. יש המון ישראלים, שיושבים ומדברים על כל מקום בעולם שאינו קונמין. מצד אחד יש את נדב ועודד, שני קיבוצניקים בדם (למרות שהכתובת בדרכון אומרת "טבעון") שרק הגיעו ותיכף בורחים לתאילנד כי נגמרת הויזה, ומהצד השני יש את שרונה וספי, שעברו את רוב המקומות בגלובוס שיש אליהם טיסות מסודרות, ועוד כמה שלא. באמצע יש אותי, שיושב ותוהה מה לעזאזל אני עושה פה, ומה זה הקול הזה בפנים שאומר "אבל אתה יודע טוב מאוד מה התשובה ואיפה למצוא אותה". מזל שהבנות מגיעות.
קודם הגיעה נטעלי, ישראלית החלטית שהתחברה לסין לפני ארבע שנים ומאז נמצאת בסביבה רוב הזמן, וגררה אותי על חצי עיר בגשם בדרך למסעדה תאילנדית עלומה. לאכול תאילנדי בסין? יאללה. איטלקי וישראלי כבר אכלנו. חבל שהיה קצת חריף לטעמי (שזה אומר: כל מידה של חריפות שאיננה: "לא חריף". אני לא מבין את הטעם בלאכול משהו שלא רוצה שאני אוכל אותו). הגנים האנגלים-גרמניים-דרום אמריקאיים שלי לא עובדים טוב עם הטעם הזה, אם אפשר לקרוא לו טעם.
מגיעים ליאנגשו
אחר כך מגיעות בסערה אפרת, שחרחורת דקיקה וקופצנית, ובת-אל, בבלונד גולש ומבט מצועף, להציל את המצב. ראיתי אותן ברחובות דאלי פעם או פעמיים, אבל כמות הישראלים שהיתה שם הכניסה אותי לרעידות ורק עכשיו, כשנשארנו רק אנחנו פה, אני מסכים לרדת קצת לעם ומתיישב איתן בשולחן. החלטה נבונה למדי, מסתבר. הבנות ממשיכות לגוויילין (Guilin) מחר, כמוני, ויעשו הכל כדי שאבוא איתן, כולל לקנות לי כרטיס, להביא ערימות של אוכל לרכבת, ובאופן כללי להתחנף אלי מאוד כדי שאסכים לפרוש את חסותי עליהן. כמובן שבסוף אני אסחוב את כל האוכל, אני אשלם על הכל ואני אחכה בגשם עד שהן יסיימו להתארגן, אבל מה לא עושים בשביל בחורות יפות...
הנסיעה ברכבת בת 18 וחצי (חוקית!) שעות מקונמין לגווילין דווקא נהדרת. אני לא יודע מה קרה לסינים בחודש שלא התקרבתי לרכבות, אבל פתאום כולם ממושמעים, לא מעשנים בקרון, לא יורקים על הרצפה ובאופן כללי מתרחקים היטב משלושת הדרגשים שלנו. נהדר. לי ולבנות יש משימה חשובה לשעות הקרובות - לסיים ערימת אוכל בגודל של פנדה בינונית. אתגר לא קל, אבל אנחנו ישראלים אמיצים ולא מפחדים להסתכן. וזה מה שעשינו ברוב השעות הבאות, כשמדי פעם גם יצא לנו לישון קצת, לדבר קצת ולשחק המון קלפים (בת-אל ניצחה ב"יניב", עבדכם הנאמן בכל השאר, אבל אני אהיה ג`נטלמן ולא אספר את זה לכולם).
לגווילין אנחנו מגיעים חצי שעה לפני הזמן, כשהבנות עדיין באמצע מנה-חמה-נודלס-עוף-מונוסודיום-גלוטמט. מתארגנים וקופצים למטה, ישר לתוך - לא תאמינו - גשם שוטף. מהמם, תודו. מסתבר גם שאנחנו בתחנת הרכבת הצפונית של גווילין, משום שהרכבות המהירות לא עוצרות בתחנה הדרומית, שממנה אנחנו רוצים לתפוס אוטובוס ליאנגשו (Yangshuo), פנטזיית התרמילאים של דרום סין. עניין של שניים-שלושה אוטובוסים פנים-עירוניים ואנחנו מגיעים לתחנה האמיתית, וממנה קופצים לתוך אוטובוס מהיר ליאנגשו, משאירים מאחורינו רק אבק לגווילינאים.
טוב, ביאנגשו בטוח תהיה שמש...
מחוז גוואנגשי (Guangxi), שהוא המחוז בתוכו יושבות גווילין ויאנגשו, מפורסם בעיקר בגלל כל ההרים המצחיקים האלה שאתם רואים תמיד בתמונות המושלמות של הטבע בסין - הרים ירוקים שקופצים מהאדמה לשמיים כמו אוסף של קרמבואים? זה זה. ירוק ומקסים ונהדר ומלא נהרות. עכשיו תדמיינו את הכל במזג אוויר של לונדון בחורף. כן כן. נהדר. גם ביאנגשו מתאכסן אותו ענן מוכר של דרום סין. גשם וגשם וגשם, וקצת טפטופים מדי פעם כדי שהעננים יוכלו לנוח קצת. ייפי. אלוהים יודע איך לא נגמרים להם המים שם למעלה. למעשה, אני מניח שזו איזושהי קונספירציה עולמית נגדי, ואפילו ההוא מלמעלה לא בעניינים.
יאנגשו היא כאמור פנינת המטיילים של דרום סין. הנוף והטבע בהחלט מדהימים, אבל ברחובות נראה לרגעים שיש יותר מערביים מסינים. הרחובות עצמם, באופן די ברור, הם אותם רחובות חנויות מזכרות פאבים ומסעדות מערביות שהתרגלנו כל כך לאהוב. אנחנו משוטטים בגשם שמשחק בנו - מפסיק לחצי שעה ואז כשאנחנו מסיימים להחליט-להתארגן-להתלבש-הבנות-מחליפות-לנעליים-ואז-שוב-לסנדלים-ושוב-לנעליים-ורק-חוזרות-לקחת-את-המצלמה-ולהטעין-את-הבטרייה-ושנייה-אני-מביאה-את-הצעיף כבר יורד הערב ושוב פעם גשם, אבל אנחנו מספיקים לראות ככה קצת מהעיר המקסימה וסביבותיה. מטפסים קצת על ההרים, שטים קצת בנהר, מתמקחים עם מוכרים. כל המסיבה הרגילה. חוץ מהגשם, אנחנו פוגשים את אחת האטרקציות המרכזיות של העיר כבר בלילה הראשון: היתושים המקומיים. במהלך הלילה ייטפלו רובם לבת-אל (בתיה בשפת העם, כאות הוקרה לשירו הידוע של שמעון דן: "בתצ`יה בתצ`יה, מה העניינים? בתצ`יה בתצ`יה, אני על הפנים...", למי מביניכם שהתמזל מזלו לגדול על "העולם הערב"), אבל חלק נכבד מהם גם מגיעים אלי. אני בדרך כלל דוגל באמונה שלא כדאי להרוג את היתושים סתם, אבל כאן זה עניין של חיים או מוות: חיים שלי או מוות שלהם. ואני יותר חזק.
חוץ מהגשם, היתושים ואלפי המטיילים האחרים כאן, דווקא נחמד מאוד ביאנגשו הזו, והבנות בהחלט מהנות למדי. אבל כדאי לגשם הזה להתאפס על עצמו ומהר. אם לא, חבורת מטיילים זועמים בראשותי מתכננת לפשוט על ארמון הממשלה הסינית ולעצב אותו מחדש בעזרת קילו בנזין והרבה רצון טוב. עד שזה יקרה, נעביר את הזמן בתקווה לשמש שתבוא, ליתושים שיישרפו ולבנות שיסיימו להתארגן. כשזה יקרה נכתוב שוב. להתראות! ושנייה לפני שמכבים את האור, אי אפשר בלי הפרוייקט שבתי הספר הסיניים הכניסו לתכנית הלימודים של שנה הבאה, כפרוייקט הדגל ללימוד שפות זרות: פרוייקט המילה היומית בסינית והיום: אוסף של מילים בסינית שאין ביניהן שום קשר! (טוב, אולי כולן קשורות בצורה כלשהי לטיול בסין וייתכן שגם לשפה הסינית, אבל לא בטוח).
אז הנה כמה השלמות מפינות קודמות: וו טינג בו-דונג (Wo TingBuDong) הנהדרת: "אני לא מבין". חשוב במיוחד כשהסיני ממול נכנס למרתון שידורים לחג בשפה שאתה מבין בה אולי שלוש מילים. עם זאת, שימוש בביטוי יגרום בדרך כלל לסיני הממוצע הנ"ל להחליט שאתה דובר סינית שוטפת, ולהאיץ את קצב דיבורו פי שניים, כך שלא הרווחת הרבה, אבל תמיד אפשר לנסות. ענייני לינה חשובים: בינגואן (Bingguan) הינו "הוסטל" או "מלון". גם לוגואן (Luguan) תופס, אבל בינגואן בדרך כלל יעשה את העבודה. יאג`ין (Yajin) הינו "פיקדון", והוא ההסבר ללמה הם רוצים עוד כסף אחרי שכבר סגרתם על מחיר. טאי גווילה (Tai Guile) - לבטא כמו תה-מילא, הינו "יקר מדי". וו יאו פייה-אי-דה משהו (Wo Yao pianyi de...) זה "אני רוצה משהו זול יותר", נגיד בינגואן זול יותר. תנסו, אולי במקרה מישהו יבין משהו מתוך הקשקושים שאתם ממלמלים וזה ייגע לליבו. מחיר יותר זול כנראה לא תקבלו בעקבות זה, אבל לפחות תוכלו להגיד שתקשרתם עם המקומיים.
תקציר מנהלים:
איפה?: וו-ווי סי, דאלי, קונמין, גוויילין, יאנגשו.
מה?: וו-ווי סי נהדר כבר אמרתי, דאלי חביבה גם כבר שמעתם, בקונמין כל מה שראיתי היה גשם, אבל יש המון פוטנציאל וביאנגשו, ברגע שנראה משהו חוץ מגשם, יהיה שמחה וששון.
שווה לבוא?: בפשטות: כן, אבל תביאו מטריה.
