מסלול 'ערוץ דילוג הנמר'
אז התחלתי לכתוב, ונראה לאן נגיע. יש לי לפעמים מין הרגשה כזו לא ברורה של עצב-מחנק-שורף בגרון. כאילו משהו רוצה לצאת ולא מצליח לא יודע איך. אז אני מתחיל להקליד בלי לחשוב ורק מחבר מילה לקודמתה ועוד אחת לבאה אחריה ומשהו יוצא משתחרר זורם שוטף החוצה את הפחד את הכאב את האהבה. ופתאום התמונה מתייצבת. הפוקוס מסתדר. עכשיו אפשר להתחיל ליצור חיים.
הקורא שעוד לא נמאס לו ממני בוודאי זוכר שאת הפרק הקודם סיימנו מטולטלים אך מרוצים בז`ונגדיאן, שהסינים קוראים אותה שנגרי-לה, על שם אותה עיר אוטופית מושלמת, אי שם בערבות סין-טיבט. מיותר לציין שיש עוד עיר או שתיים ברחבי היבשת שקוראות לעצמן כך, אבל אנחנו לא מתקטננים. כל מי שרוצה להיות שנגרי-לה מוזמן. אחרי מספר ימים שלווים בין ערימות המערביים שגודשים את העיר, אנחנו יוצאים דרומה אל ערוץ "דילוג הנמר", ובסינית צחה: "טייגר ליפינג גורג`" (Tiger Leaping gorge), היכן שנהר היאנג-צה האימתני עובר בין פסגות הרים שמתנשאות מעליו 4 קילומטר לגובה. הסינים אומרים שהוא הערוץ העמוק ביותר בעולם, אבל הם לא ראו כמה מתוכניות המקור האיכותיות של ערוץ "אגו", ואולי זה יגרום להם לחשוב מחדש על משמעות המילה "עמוק".
לערוץ הנמר המקפץ יש מסלול נמוך, שמורכב למעשה מכביש אוטובוסי תיירים סואן שעובר לאורך הנהר ועוצר במספר נקודות מפתח כדי שהאורחים יוכלו לצלם את משברי הנהר החום הענק, ומסלול גבוה, שהוא החלק המעניין באמת. המסלול הגבוה, שאותו אנחנו צועדים במרץ, מתחיל גם הוא נמוך, עולה בפראות חסרת אחריות בשעתיים הראשונות ואז מתפתל דרך יערות וגסטהאוסים לאורך כ-20 קילומטר, בגובה ממוצע של 2-3 קילומטר מעל מימי הנהר, שמהזווית הזו נראה בעיקר רחוק ומלא בנמלים סיניות עם כובעים צבעוניים.
שותפנו למסע הינו סבא`לה קית`, סקוטי חייכן בן 63, שפוגש אותנו בלילה הראשון אצל מארגו בקפה ומאז לא עוזב. את העלייה הנחמדה של תחילת המסלול הוא סוחב לא רע, למרות ברכיים דפוקות, ומצליח להישאר אמיץ וחביב גם כשאנחנו מושכים אותו את כל הדרך עד ל"וולנאט גארדן" (Walnut Garden), כפר ההוסטלים של אמצע-סוף המסלול עוד באותו יום. המסלול עצמו מרוצף בגסטהאוסים אחת לקילומטר ממוצע, שמנהלים ביניהם מלחמת פחיות-צבע-וסלעים בלתי נגמרת לאורכו, ומסמנים כך היטב את המסלול הנכון. "רק עוד 15 דקות לגסטהאוס אמצע הדרך! בירה קרה, נוף מדהים ושירותים עם נייר טואלט!", "אל תתייאשו! עוד 280 מטר זה הגסטהאוס של הנאשי-פאמילי! הגסטהאוס הכי טוב במסלול!".
מאזן האימה הנוכחי של המלחמה הצבעונית משאיר אותנו עם שון, שטוען לזכות ראשונים על סימון השביל, ומולו וודי, יריבו המסורתי על השליטה בבירת הערוץ. מארגו, האוסטרלית התזזיתית שמנהלת את הגסטהאוס של תחילת המסלול (וחוץ מלהתרוצץ מסביב לאורחים גם מכינה שייק תותים ואחלה פיתה-ברד עם עגבניות, אורגנו וגבינה) נמצאת כרגע בצד של שון, ככל הנראה. החבר`ה של אמצע הדרך מצליחים לשמור על נייטרליות מפתיעה, אבל לא לאורך זמן. קית` ואנוכי מתכננים פתיחת חזית נוספת בבוקר המחרת, בעזרת פחית צבע אדומה ואינספור כתובות "שון מערבב מים בבירה!" ו"אצל וודי יש פשפשים במיטות!". אז יתחיל להיות מעניין.
המסלול עצמו, אחרי שעוברים את העלייה הראשונה, נחמד למדי. שמש מציצה מדי פעם מהעננים. נוף מרהיב של פסגות מושלגות שיורדות נמוך נמוך עד לנהר, כך שהמצלמה אפילו לא מצליחה לקלוט את כולו בפריים אחד. ארוחת צהריים (כולל בירה! מתעקש הסקוטי, שיכול היה להיות סבא שלי, אם לא היה לי כבר אחד שאני מעריץ) במרפסת עץ שמשקיפה על הנהר בגסטהאוס אמצע הדרך. לקראת שקיעה אנחנו מגיעים ל"וולנאט גארדן", הישר אל הגסטהאוס של שון, שעד אותו רגע נראה לנו כמו המנצח האמיתי של המלחמה, בזכות הצפה מופתית של מרבית הסלעים בדרך בפרסום עצמי. אה-מה-מה? לא מדהים. אני עוד מזדחל לבדוק את וודי ומגלה שם הפתעה חיובית למדי. נקי משמעותית, זול בהרבה ואפילו יש תיירות קנדיות. אז שחר ואני אומרים שלום בנימוס ומתקפלים בתכליתיות אל הטירה של וודי. צעד ששקול להכרזת מלחמה גלויה, אבל שון מעדיף לשמור על פוקר-פייס. בטח יבוא לזרוק עלינו ביצים בלילה. קית`, לעומת זאת, עוזב אותנו לאנחות וממריא לו לאחד המלונות המפוארים של האיזור.
בבוקר הבא אנחנו עוד מתלבטים האם לרדת למסלול התלול שיורד לנהר וחוזר. עניין של 4-5 שעות, אבל השמועות מספרות שעל כל סלע משלמים בנפרד ואנחנו מעדיפים לצלם מים בחינם. זה קצת גורם לנו לפספס את הסלע המפורסם שעל פי האגדה עליו קפץ הנמר מגדה אחת לשנייה, נותן בדילוגו המלכותי שם לערוץ והמון פרנסה לתושבי המקום ש"מתחזקים" את הסלע תמורת 10 יואן לתייר.
פינה חדשה! : "הסבר פניך לתייר!" (שי והסיני המצוי ברחוב)
שי: דואו שאו צ`יין? (=כמה זה עולה?)
הסיני המצוי: צ`ינג צ`ונחה ז`או מינג. צ`או נים חין טו.
שי: המממ.... (=אף מילה פה לא הייתה מספר).... וו טינג בו דונג! (=אני לא מבין)
הסיני המצוי: אה! טינג בו דונג! טינגבודונג! חו לאו צ`יקו לין טו צ`או נים! צ`ין טו נאו מין! צ`ינג צ`ונחה ז`או מינגצ`או ניטו.
שי: הבנתי... אתה רוצה לכתוב לי את זה?
הסיני המצוי: צ`או טין טוק גאנצ`י טו טו.
שי: הממ. אתה יודע מה? לא משנה. אני קופץ פה רגע לחנות הבאה ותיכף אני חוזר.
מאמא בליג`יאנג
מהנמר אנחנו תופסים ואן שמתפתל בין כפרים ירוקים בדרך לליגי`אנג (Lijiang), תחנתנו הבאה. ליג`יאנג, אי שם בצפון מערב מחוז יונאן, הינה עיירה עתיקה שמכוסה בהמון עיר חדשה. העיירה העתיקה משוחזרת היטב, ונראית כמו יפו העתיקה שלנו, רק עם הרבה יותר נהרות וגשרים, סימטאות אבנים צרות והמון המון חנויות תיירים. מזכרות, חפצי אמנות, בגדים, נעליים. רק תבחר. למעשה, כל העיר הזו היא מבוך אחד גדול שתכליתו לגרום לתייר המצוי לאבד את דרכו כך שבכל פנייה יפגוש מולו לפחות 3 חנויות שהוא בטוח, אבל בטוח, שראה כבר פעמיים הבוקר, ואם רק יפנה פה ימינה... מזל שיש את מאמא.
מאמא, מאמא... (Mama Naxi Guesthouse) תשכחו את מה ששמעתם על גסטהאוסים ומלונות שבעליהם חביבים ובאמת רוצים לעזור. זה בכלל לא ברמה שאנחנו מדברים עליה. מאמא היא משהו אחר. זה מתחיל בזה שאתה לא משלם. רק בסוף. 15 יואן למיטה בחדר של שלושה. 2 יואן לארוחת בוקר. 8 לארוחת ערב. 8 יואן. בדיוק. הארוחה עצמה היא גם חווייה מיוחדת. כל יום ב-6 בערב. אסור לאחר אחרת מאמא עושה לך פרצוף. מתיישבים כולם ביחד סביב שולחנות בחצר, וכולם זה אומר משפחות צרפתיות עם ילדות מתוקות, סקנדינביים תכולי שיער עם עיניים בלונדיניות, אנגלים ושוייצריות, המון ישראלים וכלבים מחובקים עם חתלתולים, מסביב לעשרות מנות נפלאות שהמטבח של מאמא ממשיך לייצר כל עוד יש מישהו שלא שוכב מעולף מול קערית אורז בלתי נגמרת. ממש חזון אחרית הימים. רק חסר איזה נמר עם כבש בצד, שיורדים על איזה פנקייק בננה. אפילו אני, שוטם חצילים ידוע, החלטתי להתחבר קצת לאווירה ולהתאהב בירק הסגול הזה שמאמא מטגנת נפלא.
אח... לשבת אצל מאמא באמצע היום, כשהיא דוחפת לך ליד אפרסקים שטופים ופנקייקי בננות נוטפי דבש... ביומיים הראשונים עוד ניסיתי לשלם אבל נתקלתי בחומת "אפטר, אפטר!" נוקשה. לך תריב עם מאמא. היא ופאפא, עליו היא צועקת במהלך רוב שעות היממה, גם משגיחים שלא נעשה שטויות ונעלה על האוטובוס הלא נכון בטעות, או נצא מההוסטל בלי סוודר.
חוץ מללכת לאיבוד בעיר (אטרקציית תיירים ידועה. רק תצא מהסמטה של מאמא, תסתובב לאחור ואין לך מושג איפה אתה, למרות שאתה בטוח שהיית כבר בפנייה הזו פעם. למאמא, דרך אגב, רצוי לא לנסות להגיע לבד, אלא אם יש לך ברכיים חזקות והרבה רצון לישון תחת כיפת השמיים בלילה ליג`יאנגי. מה שכדאי לעשות זה להרים אליהם טלפון ושהם יבואו לקחת אותך), לקחת אופניים לפארק ולהתחמק מכרטיסנים עקשנים, יש לעיר גם אטרקציה ידועה נוספת. לעת ערב, התיירים הסיניים גודשים את בתי הקפה והבארים ברחובות ומתחרים ביניהם בשירה קולנית תוך צעקות עידוד ממסעדה למסעדה. חווייה שצריך לראות כדי לקלוט באמת כמה היא הזויה.
בקרבת העיר יש מספר שווקים ונקודות מכירה לתיירים, שיש הקוראים להם גם כפרים. אנחנו קפצנו לבאיישה (Baisha), הכפר של ד"ר הו. הד"ר מפורסם ברחבי העולם כרופא מדהים שריפא עיוורים והציל עשרות אנשים ממחלות מזוויעות, ויש לו אלפי הוכחות בכל השפות שתלויות על הקירות. המונית מורידה אותנו (אותנו זה שחר, אני, ראסל - אנגלי מצחיק שמסתובב איתנו בעיר ושתי צרפתיות שאיבדנו אחר כך בכפר) באמצע השוק. אחרי 3 דקות אנחנו ממצים את הקטע התיירותי ובורחים על נפשנו לשדות, שם אנחנו מוצאים טבע פסטורלי נהדר בצבעים חיים, כולל סבתות שקוצרות חיטה בידיים. בדרך חזרה אנחנו נחטפים על ידי אחת הסבתות לחצר ביתה, שם היא מכינה לנו תה, פיצוחים ותפוחי אדמה מטוגנים על לא עוול בכפינו. אני אומר לכם, הדברים שצריך לסבול בתפקיד הזה...
את מאמא אני עוזב לבד. שחר נשאר עוד יום. אחרי כל הרגעים, כל הדיבורים והמשחקים, כל הפרידות והאיחודים המרגשים, נראה שקצת נמאס לו ממני, ובצדק יש האומרים. יש האומרים גם שהוא הריח את הפרידה המתקרבת ולא יכל לעמוד ברגשותיו, אז הוא העדיף להעלם מהשטח כדי שיכאב כמה שפחות. אני בכל אופן ממהר לדאלי (Dali), כדי להכנס למנזר להתאמן בקונג פו למחרת. הוא במילא לא בעניין של קונג פו. בטח הוא יגיד שזה אבק או משהו, אבל אני ראיתי אותו משפשף את העיניים בצד. מאמא נותנת לי שקית בננות וקמיע למזל לדרך ואז פאפא עוד מלווה אותי לכביש, עוצר את האוטובוס בצומת וסוגר עם הנהג מחיר שזול בכמה יואנים מהמחיר הרשמי. אני כמעט מנשק אותו בסוף, עולה ומתמקם לי בדד בספסל האחורי. המממ. כנראה שמפה זה באמת באמת לבד...
מערב בדאלי
הנסיעה לבד סוף סוף באמת מדהימה. הרגשה של חופש ענק באוויר. אושר. סוף סוף לבד. לעשות מה שאני רוצה. לפרוש כנפיים ולעוף חופשי. כוכב שביט בודד שפורץ לו נתיב משלו בשמיים. לא תלוי באדמה, באנשים, במחשבות. חופשי באמת. כמו שאני תמיד, אבל לפעמים שוכח. ועכשיו גם בלי הרוח הגבית של שחר. עכשיו זה אני, בקצב שלי... לא רע בהכרח.
בכניסה לעיר העתיקה של דאלי, באופן מפתיע למדי בהתחשב במהלך הטיול שלי עד כה, אני יורד לתוך גשם סוחף. עם תיק וסנדלים, היישר לתוך הענן. מצחיק. אני מחייך עד לשורשי הסנדלים ומקפץ לי בגשם. איזה כיף להיות חופשי. כמובן גם ששני ההוסטלים הראשונים שאני בודק מלאים. השלישי דווקא מסתמן כהצלחה. "נאמבר 5" הוא נקרא בקיצור, למרות יש לו עוד איזה 3 שמות שונים (Old Dali Four Seasons Inn No.5 guesthouse). ארוחת הבוקר פה, אני עתיד לגלות, היא הצלחה אמיתית. בופה מפואר של "אכול ככל יכולתך" תמורת 10 יואן לאדם. חווייה מפנקת, שכמעט ומשכיחה את הפרידה ממאמא.
שיטוט תכליתי ברחובות מפגיש אותי עם שתי עובדות חשובות על העיר התיירותית להחריד הזו. קודם כל, אם חשבתי לטייל לי לבדי קצת, מתברר שהמטייל הישראלי לא כל כך מהר יפקיר חבר בשטח. תוך שעתיים אני פוגש 3 ישראלים שמתברר שגם הם בדרך למנזר. עד הבוקר הבא זה יהפוך להיות שישייה עליזה. העובדה השנייה היא שמתברר שדאלי העיר הינה מרכז סוחרי הסמים של דרום מערב סין. תוך 300 מטר של רחוב תיירותי סטנדרטי אני פוגש את ההצעה הראשונה לקניית סמים לאור השמש ברחוב הסיני. ואת השנייה. והשלישית. על תקן הסוחר המרושע - נשות ארגון ויצ"ו המקומי. כל אחת מהן, באיזור שנותיה הארבעים ומשהו, חמושה בתלבושת מסורתית, כובע גדול ותיק, ניגשת ובלחישה מציעה לי קצת סחורה. בהתחלה אני עוד מתעלם בנימוס, אבל כשהריטואל חוזר גם כשאני הולך ברחוב המקביל אני מתחיל לדאוג. מה נסגר? זו העבודה-במשרה-חלקית הכי טובה במחוז?
העיר עצמה, אני אחסוך לכם את ההמתנה והציפייה, לא מי יודע כמה. נחמדה. תיירותית בטירוף. אינסוף מסעדות מערביות והוסטלים וחנויות מכל מין וצורה. עד שאכנס למנזר, אני מטפס על הר ז`ונגחה-שן (ZhongHe Shan) שמשקיף על העיר והאגם שלצידה, אל הטיילת שבין שני המקדשים שעליו. כמובן שיש רכבל נוח למדי שעולה למעלה, אבל אני מטפס את ההר ברגל בחדווה רבה. אני, בטבע, לבד? אני תיכף מחבק איזה עץ. את המטייל הבודד בטיילת מזהירים הטיפים של "למטייל" וגם הלונלי-פלאנט חזור והזהר משודדים ושאר חורשי רעה. לא מעט מטיילים עברו שם, פגשו שני מקומיים עם סכין ונפרדו מארנקיהם ומצלמותיהם תמורת הזכות להישאר קשור במסקינטייפ ושרוכי הנעליים שלך. השלטונות הסיניים אפילו מילאו את הטיילת בשלטי "סכנה - לא ללכת לבד!", ומשטרת ההר מבצעת רישום מדוקדק של כל הנכנס לטיילת. נשאלת השאלה למה הם לא עושים משהו בנידון, במקום לעשן ולשתות את התה הדלוח הסטנדרטי. סינים. לך תבין.
אני, בכל אופן, מחכה לזה בקוצר רוח. רק שיבואו. בשמחה. אני אשמח להתנסות קצת בקונג פו במצבי אמת, והגיע הזמן לבדוק אם באמת אני יכול לעשות משהו או רק לדבר. בינתיים השטח ריק. רק שתי שווייצריות חמודות מהלכות לפניי. אני מחליט לשחק את הישראלי הגיבור ולהציע את שירותיי המפוארים. הן מסרבות להתרשם, אבל מסכימות לארח לי לחברה. עד סוף הטיילת הן עתידות דווקא להציל אותי, כשהגשם מתחיל ואני מבין שהשארתי את הפליז האהוב שלי אצל מאמא נאשי, כנראה לאות הוקרה. האבידה מצטרפת לשקית הכביסה שהשארתי בקאנדינג. בכלל, נראה שאני מייצר שביל עקבות נחמד מאוד ברחבי מערב סין, אם מישהו רוצה לעקוב. ההר, דרך אגב? יפה וירוק למדי. למקדשים לא טרחתי להכנס. לגמרי מיציתי. את הטיילת אנחנו מסיימים רטובים אך עדיין עם כספינו ומצלמותינו. מסתבר שכדי לעשות קצת קונג פו בסין אני אשכרה צריך להכנס לאיזה מנזר או משהו...
וו-ווי סי : שניים סינים עם מקל גדול
האמת היא, שהבשורה המשמחת באמת היא שחזרתי ממנזר וו-ווי (Wu-Wei Si), ואני חי בשביל לספר על זה. זה היה שבוע מתיש למדי, אבל מדהים. הרגליים למודות הקרבות שלי חטפו כמה זעזועים קשים השבוע, בעיקר בצורת שעה וחצי גמישות כל יום. והם לא מרחמים, הסינים הקטנים. אצלם גמישות זה להתחיל בשפגט ומשם לאט לאט להגביר. וו-ווי, אם אנחנו כבר מדברים, הינו משהו כמו "העדר עשייה" בסינית. בדאואיזם, המושג מתייחס לאי הפרעה לטבע ולהשתלבות מלאה בזרימה הטבעית של החיים בו, להבדיל מכל העוולות שמייצרים האנשים שמנסים לשנות את הטבע ולהכפיפו לרצונם.
את המנזר כובשת בסערה חבורת ישראלים. חוץ מדגל על השער וכתובת אינטרנט של "co.il.מנזר" יש הכל. את תקן השותף לחדר תופס ערן, המאצ`ו הישראלי האולטימטיבי, כולל כובע קאובוי, לוק מזוקן של אראגורן, אובססיה מובהקת לקפה שחור על הבוקר ונטייה לשימוש יתר במילה "לטרק". באמצע השבוע מגיע גם תומר, שכבר שנה עושה את דרום-מזרח-אסיה בסיבובים ומחליף את עמי, שבילה פה כמה שבועות לפנינו. את הצד הנשי של המנזר מאכלסות הדר, ניצן ושירן, שרק אגיד שהן חתיכות מדהימות שהיו מתחרות עם אנג`לינה על התפקיד בטומב-ריידר (ומפסידות. זו עדיין אנג`לינה. גם אם אני רוצה להתחנף לבנות, יש גבול שלא חוצים). היו עוד שתי בנות שאסור לי להזכיר את שמן, אבל הן היו ממש נחמדות ואפילו ארגנו מגבית מתנות בקרב העוברים ושבים ברחובות דאלי לילדי המנזר, ולימדו אותם "ל-ל-ל-לכובע שלי שלוש פינות..." על בסיס משחק ה"אקווה-קווה-דה-לה-אומה" הידוע. כל הנציגות הדיפלומטית הזו יוצא בספירה הסופית משהו בסדר הגודל של המשלחת הישראלית לאולימפיאדה האחרונה.
חוץ מהמשלחת בכחול-לבן היו שם גם נימבו, יפני חתיך עם ותק של שנה במנזר ותנועות של מאסטר מתחיל, שהבנות הזילו עליו ריר ברוב זמני הארוחות והאימונים, שתי יפניות שהתחלפו, גרמני שבא לעשות מדיטציה ודיבר 3 מילים ביום, שתי גרמניות שהתחלפו, אחת מהן מתוקה למדי ועוד כמה סינים שהריצו את כל העסק. החבר`ה שמתפעלים את המנזר חביבים בצורה יוצאת דופן. המאסטר עממי וחייכן, למרות שכולם מחכים שהוא יתחיל לאכול ורק אז מותר גם. הילדים-נזירים שמלמדים אותנו (שינצ`ו ושינדה) הם נשמות טובות, למרות שבפעם הארבעים שהם צריכים לתקן תנועה הם מתחילים להוציא עשן מהאוזניים תוך כדי חיוך.
אבל גולת הכותרת היא שלושת בני ה-8 המתוקים שמתאמנים איתנו ומעבירים את הזמן בלריב אחד עם השני ולהציק למבוגרים שמנסים להישאר רציניים. כל אחד מהם (צ`אנג-שנג, שהחבר`ה החליטו שהוא ערס בהתפתחות והוא בתגובה הרביץ לי עם המקל כשלא החזקתי נכון את האצבעות בפורמה של המקל; צ`אנג-לונג, שהוא המשתולל מביניהם; ולאנג-חווה המתוקה, שהפירוש של השם שלה זה משהו כמו סחלב) ננטש על ידי הוריו והמנזר לקח עליהם אחריות. מיותר לציין שהם יותר גמישים מכולם ויודעים את הפורמות הכי טוב. ילדים... הנבלות הקטנות לא צריכים לתקן כלום. הם פשוט לומדים מההתחלה נכון.
אז מה היה לנו? קמתי לבד ב-6:30 כל בוקר לרוץ לנהר. הנזירים והילדים אמנם מתפללים החל מ-5:30 עם גונג שדופק לך בראש, אבל על האגדה של "הריצה לנהר בבוקר וחזרה עם אבן על הראש" גם הם שמעו כנראה רק מטיפים של "למטייל", או שהחליטו לעשות הפסקה השבוע. כך שרצתי לבד, עם הזריחה. היה מדהים. בדרך חזרה ויתרתי על האבן, עשיתי לי חימום שמבאלאי למהדרין וצפיתי בכל החבר`ה מתעוררים לקראת ארוחת בוקר תוך כדי עבודות פנימיות (=מדיטציות) משובחות.
האוכל, דרך אגב, צמחוני לחלוטין, חריף ברובו, אבל טעים ממש כשאתה לומד להתרחק מהדברים הקטנטנים המסוכנים. למנזר יש רשימת חוקים נוקשה שחייבים לקרוא כשנכנסים, כולל לאכול הכל מהצלחת וגם את מה שנופל על הרצפה, לא להתחיל לאכול לפני המאסטר, להגיד "או-מי-טו-פו" בהתחלה ובסוף של האוכל (משהו כמו "ברכת בודהה עלייך!"), לא לעשן (וו-הו!!!) ועוד כל מיני כאלה נחמדים. למרבה המזל אף אחד לא מתייחס יותר מדי ברצינות לחוקים, והאווירה כיפית במיוחד. ממש מרגישים את האהבה פה, כולל הילדים שמשתוללים אבל לא כשהמאסטר רואה והחיבה שכולם שופכים עליהם.
למי שמתחיל בארוחת הבוקר, יש שני אימונים ביום. אחד מתשע עד שתיים עשרה, אחריו ארוחת צהריים והפסקת שנ"צ עד ארבע (מה זאת אומרת מה זה שנ"צ?!? מה עוד אפשר לעשות בשעות האלה חוץ מלישון? אמנם יש מטורפים שלא-נזכיר-את-שמם-אבל-זה-בעיקר-עמי-הוביל שעושים שיעורי אנגלית-סינית באותו זמן, אבל אף אחד לא באמת מתייחס אליהם ברצינות!). בארבע אימון שני עד שש ואז ארוחת ערב. אחר כך הנזירים מתפללים עוד פעם ואנחנו שותים תה נענע בחושך שמתעבה על היער הנפלא שמסביב. בתשע וחצי כיבוי נרות. זוהי לא טעות כתיב. אין חשמל במנזר. לא אינטרנט ולא אורות. לא מתקלחים כל השבוע, למעט מי שדלי עושה לו את זה בתור טוש. התענוג עצמו עולה בסה"כ 300 יואן (150 ש"ח בערך) לשבוע אימונים שמתחיל בשישי בערב ומסתיים בחמישי בצהריים. וזה כולל אוכל, לינה, אימונים ונרות שלא יהיה חשוך. מצחיק, אבל זה השבוע הכי זול שלי בסין עד עכשיו...
האימונים עצמם מתישים למדי. המון גמישות, כבר אמרתי? אפילו עושים מסז` ומתיחות אחד לשני במשך כ-20 דקות. אחר כך הרבה עמידות כוח מסוגים שונים, המון חבטות, בעיטות וקפיצות לאורך הדרך מצד אחד של המקדש לצד השני. הסינים האלה שרואים קופצים ומעופפים תמיד בסרטים היו חייבים להתחיל מאיפה שהוא, אתם יודעים. אני אפילו מלמד את עצמי לעשות קפיץ ידיים (סלטה לפנים מעמידה לעמידה) כדי לנסות לרדוף אחרי החרגולים הקטנים. בחצי השני של האימון עושים פורמות (=קאטות, למי שגדל על אמנויות יפניות). בצד הבנות ומי שרוצה עושה טאי-צ`י. אני מספיק ללמוד 3 פורמות מגניבות למדי: אחת ארוכה בלי כלום, אחת ארוכה של נשר (מגניב!) ואחת ממש ארוכה עם מקל ארוך (עוד יותר מגניב!). וככה עוד ועוד במשך השבוע, כשהגוף הישראלי הגיבור מצטמק ומתפרק במהירות, דוהר לו אל עבר המסז` המיוחל של סוף השבוע, אצל החירשים בדאלי. כמובן שחשוב להגיד אולי שקונג פו כאמנות לחימה הוא רק חלקיק מהקונג פו השלם, שאפשר לקרוא לו אולי "אמנות השימוש באדם", ושבמנזר הזה כל מה שעשינו היה רק אמנות לחימה וש... אבל למי יש כוח? אני מתאשפז אצל החירשים אם מחפשים אותי.
שי: אוקיי. אני חושב שאיבדתי חוליה מהגב. מישהו ראה?
הדר: מה?
ערן: תפסיקי לבהות בנימבו.
הדר: אני לא בוהה, אני רק מנסה להבין משהו לגבי התנועה של הטאי-צ`י.
ערן: אבל הוא עושה מתיחות עכשיו, לא טאי-צ`י.
הדר: לא, זה משהו בגב. ניצן...
ניצן: מה?
הדר: אני חושבת שכדאי לצלם את נימבו. כדי... אה... שנזכור את התנועות גם בבית.
ניצן: את צודקת.
ערן: אתן לא מתביישות? יושבים לידכם שלושה ישראלים גיבורים ואתן בוהות ביפני?
צ`אנגשנג: יאללה יאללה איטיניג איטינג!
שי: תודה לאל, אוכל.
ערן: מישהו רוצה לסחוב אותי חזרה?
בחמישי בצהריים אנחנו חוזרים להתאוששות בדאלי, כולל ארוחת הבוקר המפנקת (שהדר נכשלה חזור וכשול בנסיון להוכיח שהיא ראתה בה פנקייק יום אחד) ומסז` החירשים המובטח, שבו זוג סינים מפרקים ומחברים מחדש את העצמות שלי ושל ערן, כולל מקומות שיד אדם לא הגיעה אליהם מעולם. מהצד זה נראה מדאיג למדי, אם תשאלו אותי. את שארית הסופשבוע אני מעביר בהתרגעות טוטאלית בין ערימות הישראלים בדאלי, כולל שיחות פילוסופיות על קונג פו והחיים ככה בשביל להתעורר על הבוקר, פיצות אננס-ברוקולי-תירס מצויינות של "סטלה" וקצת קניות, שיהיה מתנות לנכדים. איפה לעזאזל אני הולך לדחוף את הכל לתיק? לא ברור. אולי נשאיר את המגבת מתנה לאורחים הבאים? העתיד בינתיים נראה מעניין למדי, עם עוד איזה יומיים במנזר ככה בשביל לסגור פינות אחרונות בפורמות, ומשם הדרך מזרחה לקונמין, יאנגשו וגווילין כבר קורצת באופק...
לסיום, אי אפשר בלי הפרוייקט שאף אחד לא קורא אותו חוץ מהמחבר, ובכל זאת הוא לא מתייאש!
סיכום
פרוייקט המילה היומית בסינית
והיום: הפתעה! רק מילה אחת!
והמילה היומית (לראשונה בפינה זו, באמת רק מילה אחת בפרוייקט המילה היומית): וואנג-בא! (Wang Ba) - חוות משחקי המחשב האינסופיות שלהם. התרגום המילולי הוא משהו כמו "לשחק במחשב", ולשם באים כל הצעירים כדי לשחק אחד עם השני ביריות וקלפים (במקום נגיד לשחק קלפים מסביב לשולחן או משהו מופרך בסגנון). זה המקום למצוא אינטרנט בכל אותם כפרים נידחים שאף אחד בהם לא שמע את המילה אינטרנט מעודו. נסו ותיהנו!
תקציר מנהלים:
איפה?: טייגר ליפינג גורג`, ליג`יאנג, דאלי, וו-ווי סי.
מה?: לא רואים נמר אבל יש אחלה נוף בערוץ הנמר המקפץ, בליג`יאנג יש מאמא נפלאה וסימטאות מדהימות, דאלי די תיירותית ובמנזר וו-ווי יש אחלה יפנים, ילדים מתוקים והמון שרירים תפוסים...
שווה לבוא?: הטייגר בעיקר למטרקים המושבעים, ליג`יאנג נפלאה, בעיקר עם הפינוקים של מאמא. דאלי סתמית משהו, ומנזר וו-ווי הוא המקום שהכי נהניתי בו בסין עד עכשיו. בקיצור, זה לא טיול בסין בלי קפיצה לאיזור.
