נוחתים בהונג קונג
אז איך הגענו לסין? בשביל זה צריך להגדיר מה היא בדיוק סין. באופן תאורטי, סין מחולקת ל-4 חלקים שונים: הונג קונג (Hong Kong), שעד שנת 1997 הייתה בשליטה בריטית, מקאו (Mecau), שעד 1999 הייתה בשליטה פורטוגזית, טיבט (Tibet), והמיינלנד (China Mainland), שזה רוב המדינה. לכל חלק יש חוקים משלו והגבלות משלו. התחלנו מהונג קונג- טיסה קצרה מבנגקוק הנחיתה אותנו בשדה התעופה הגדול בעולם בשעת ערב. האוויר היה לח, ובשמיים השתוללה סופת ברקים. התחלנו בנסיעה שכללה אוטובוס ושלושה רכבות תחתיות לעבר מרכז העיר. בדרך גילינו כמה דברים -
- הונג קונג (לפחות בלילה) נראית כמו סרט עתידני (ערן הגדיר את זה בלייד ראנר), ומידי פעם ממש ציפינו לראות מכוניות מעופפות בשמיים. כל הנוף היה בנוי מבניינים שנושקים לעננים, והמון אורות קטנים.
- האוכלוסייה ההונג קונגית יודעת להתלבש טוב כולם, מטף ועד זקן, לבושים במיטב האופנה.
נעצרנו במרכז העיר, סביבנו מליוני סינים (וזו לא הגזמה), הרחובות עמוסים, חנויות יוקרה, רעש והמולה. איכשהו, הצלחנו לאתר את הבניין שבו נמצאת האכסניה שכיוונו אליה. מכאן הגענו למסקנה נוספת - בהונג קונג יקר. בשביל סכום לא מבוטל קיבלנו חדרון קטן שפחות או יותר כלל מיטה. אבל אחרי יום ארוך ומפרך של טיסות, נסיעות והסתובבויות, יום שהתחיל מוקדם בבוקר במדינה אחת (תאילנד) והסתיים במדינה אחרת (סין) מאוחר בלילה מיטה זה כל מה שהיינו צריכים.
בוקר חדש, התחלה חדשה. לאט לאט אנחנו מעכלים שאנחנו בסין. הכל נראה לנו אחרת. קמנו עם מטרה למצוא חדר חדש ויותר משתלם. בהונג קונג (כך מסתבר), אם אין לך כתובת מדוייקת של מקום מסויים, יש סיכוי טוב מאוד שלעולם לא תמצא אותו. המוני עסקים, מסוכנויות נסיעות, אכסניות וחנויות ללגו, נמצאים אי שם בקומה 23 (פלוס מינוס) של בניין אחד שנמצא בדיוק באמצע בין עוד 15 בניינים שנראים בערך אותו דבר כמוהו. איכשהו איתרנו את הקבלה של האכסניה החדשה. מכאן התחיל המסע. מסתבר שהאכסניה "מפוזרת" ב-4 בניינים שונים באזור. בעלי האכסניה שוכרים דירות בתוך הבניינים, מסיבים כל דירה קטנה ל-10 חדרים קטנטנים וקוראים לזה אכסניה. אין לי מילה יותר מתאימה מהזוי. אחרי שעתיים שכללו מעליות, בניינים והתמקחות - מצאנו חדר לטעמנו. הידד. המשימה העיקרית שבשבילה הגענו להונג קונג הייתה להוציא ויזה לסין, וזו הייתה המשימה הבאה להיום. למזלנו, הונג קונג מרושתת במטרו מצוחצח ויעיל (שנקרא MTR) שמביא אותך במהירות ויחסית בזול (במונחי האי) לכל מקום. את נושא הויזה סידרנו די מהר. חבל רק שכל היום ירד גשם, מה שקצת העיק ומנע מאיתנו לעשות הרבה.
למחרת, התעוררנו לשמים בהירים ושמש זורחת. שמחה וששון. מצד שני, הלחות בעיר גומרת אותנו. הולכים ברחובות ונעמדים מול חנויות אופנה רק כדי לספוג את המזגן. הרגשנו צורך בקור וקצת תרבות, ושמנו פעמינו לעבר מוזיאון ההיסטוריה. המוזיאון ענק ומאוד מושקע. בהחלט שווה את הזמן והכסף. משם המשכנו למרכז הקונגרסים- מרכז ענק עם חלון זכוכית בגובה 7 קומות שמשקיף על כל הנמל. בנקודה זו ממש, אי שם ב-30 ביוני 1997, נעשתה העברת הבעלות על הונג קונג חזרה לסין. מתחת לבניין עומד פסל ענק של הסמל החדש של הונג קונג: מעין פרח ענקי מוזהב, ועשרות סינים עומדים לידו ומצטלמים בהתרגשות. אנחנו יושבים ומסתכלים על העוברים והשבים, ותוהים אם האוכלוסייה ההונג קונגית הייתה מרוצה מהחזרה לסין. ההשערה שלנו לא. לצערנו לא יצא לנו לבדוק את הנושא בוודאות.
עוד יום, עוד מסעות. איכשהו השמיים פה אפורים באופן טבעי. לא עושה טוב לתמונות. יום ראשון היום, וכל ההונג קונגים מסתבר בחופש. אנחנו הולכים ברחובות ומגלים שהבילוי ליום החופש הוא פרישת שקית זבל גדולה על הרצפה, ועשיית פיקניק. ככה, באמצע הרחוב, על הגשרים, על מדרגות בכל מקום. כמו קבצנים, רק שהם לבושים בבגדים מפוארים. אנחנו מפלסים את דרכנו בין המוני האדם לשוק הפרחים (שעקב אלרגיה קשה ברחנו ממנו מהר) הישר לעבר שוק הציפורים. גברים סינים עומדים/יושבים עם הסיגריה, ומפטפטים עם חברים. לידם כלובים קטנים ובכל כלוב ציפור קטנה. בירור זריז מעלה שהם מוציאים את הציפורים ל"טיול" היומי. כל אחד בא עם הכלוב שלו, תולה אותו על ענף ובנתיים מעביר את הזמן בניחותא. מהדברים שחייבים לראות כדי להאמין. בדוכנים ליד מוכרים כל ציפור שאי פעם חלמתם עליה. קצת עצוב לראות את החיות האלה סגורות בכלובים קטנים, אבל לך תתווכח עם תרבות.
בערב אנחנו מגיעים לשדרת הכוכבים. הרצפה מרוצפת בכוכבים עם שמות של כוכבי קולנוע והסינים עוברים ומצלמים כל כוכב. חיפשנו מישהו מוכר, אבל לא מצאנו. זמן קצר אחר כך מתחיל מופע אורות וקול מרשים שמשתף את כל הבניינים באזור ולידו מופע מזרקות ומוזיקה. אטרקציות נחמדות שגורמות לך לחשוב האם להונג קונגים יש יותר מדי כסף אם מדי יום הם מעלים מופע כזה. כנראה שכן, כי אפילו מע"מ אין פה. רק עכשיו מתחילים לדבר על זה... האווירה בהונג קונג מערבית לחלוטין. מלבד העובדה שאיתך ברחוב מסתובבים עוד 7 מליון מלוכסני עיניים, הכל נראה מוכר כל רשתות המזון, הביגוד, האלקטרוניקה. האוכלוסייה נראית שמחה ופתוחה, ואף אחד לא מעיף מבט שני לכיוונך. הם כבר ראו מספיק "זרים מערביים", ובצורה מסויימת הם יותר מערביים מאיתנו. ושוב זה גורם לך לחשוב מה יקרה עוד 40 שנה, כשסין תקבל שליטה מלאה על האי. אבל עוד חזון למועד, כמו שאומרים.
יום אחרון בהונג קונג. מחר הטיסה לבייג`ינג (Beijing) ואנחנו קצת בחרדות של מה יהיה ואיך נסתדר. חשבנו שהונג קונג תהייה פתיח או הכנה לסין, אבל כפי שיתברר לנו בהמשך, אין שום קשר בין השתיים. כדי להיפרד מהאי עלינו לויקטוריה פיק (Victoria Peak)- חשמלית בסגנון הכרמלית בחיפה מביאה אותנו לפסגת ההר (552 מטר). הנופים מלמעלה ביום מקסימים, ובלילה, בחושך עוד יותר. מבט אחרון על האי, והופ- נחתנו בבייג`ינג.
בייג'ין ופינגיאו
כמה סינים יש בסין? השמועה האחרונה אומרת מיליארד ו-300 מליון. מחשבה די מפחידה כשאתה בא לנחות פה. כמה אותיות (או סימניות) יש בשפה הסינית? מעל 56 אלף. עם הנחת היסוד שרוב הסינים לא יודעים אנגלית, והנחה שנייה שאתה צריך ללמוד קצת סינית, זו גם מחשבה די מפחידה. בנוסף לכל הצרות יש להם גם חמישה טונים שונים בדיבור, כך שגם אם אתה מנסה לתקשר איתם בסינית, לרוב הם לא מבינים אותך. עם כל המידע הזה (ועוד קצת) נחתנו בבייג`ינג. שדה התעופה היה ריק בצורה מפתיעה, אפילו לביקורת דרכונים לא היה תור. עוד בהונג קונג סידרנו לנו הסעה משדה התעופה לאכסניה. החלטה נבונה כי המחשבה להתמקח עם נהג מונית סיני בסינית ביום הראשון שלנו בסין נראתה לנו מחרידה. הנסיעה לאכסניה הייתה ארוכה ומייגעת, ומהחלון ראינו עיר אפרורית, עמוסת מכוניות ותנועה, המון מבנים ובניינים ואלפי שלטים שקשורים בצורה זו או אחרת לאולימפיאדה. נהג המונית עוצר באמצע השוק. אנחנו מסתכלים סביבנו, ונדמה שנכנסנו לסרט משנות החמישים. נראה כאילו האופנה פה נתקעה אי שם בתוך "אלכס חולה אהבה". בימים הקרובים עוד נגלה שמצב האופנה פה הרבה יותר גרוע ממה שחשבנו...
באכסניה דווקא די נעים לנו. כולם יודעים אנגלית, המון תיירים, אוכל מערבי כמו מין חממה סגורה ומבודדת מהעולם בחוץ. אין ברירה צריך לצאת החוצה. יש שם צבעים וריחות חדשים, ואנחנו צריכים להתמודד איתם. בנוסף, נגמר לנו הכסף, והכספומט נמצא במרחק 10 דקות הליכה. בכוחות משותפים יצאנו אל הרחוב: המולה, רעש, לכלוך והמון סינים. המון. משום מה נדמה שכולם בוהים בנו או רוצים משהו מאיתנו. אנחנו מחזירים מבט בצורה חשדנית. האוויר בעיר מחניק, נדמה שכל הזמן אתה נושם זיהום. אף פעם לא רואים פה שמיים. מהיום השני הגענו למסקנה שלא טוב לנו פה. משהו באווירה עושה לנו רע. נראה שהכל פה מנסה להיות מערבי ומתקדם, ולא ממש מצליח. כמובן כמו כל התיירים הטובים, עברנו על כל האטרקציות המקובלות בעיר - מופע אקרובטיקה (שהיה תיירותי להחריד, אבל הוכיח יכולות גמישות מרשימות), העיר האסורה (שהייתה רובה בשיפוצים, והרגישה כמו בזבוז כסף משווע), ארמון הקיץ (שהיה נחמד, ולימד אותנו כמה סינים באמת אפשר לדחוס לתוך אוטובוס אחד), החומה הגדולה (שהייתה באמת גדולה ומאוד מרשימה ובאופן מפתיע שם מצאנו קצת מהשקט שחיפשנו), שווקים, חנויות, אוכל סיני וכל הדברים שיש לעיר הגדולה להציע. ארבעה ימים בבייג`ינג ואנחנו לא מצליחים להתחבר להוויה הסינית העירונית. המסקנה המתבקשת הייתה להמשיך הלאה.
איפה?
אז לאיפה נמשיך מפה? הדבר היחיד שלא רצינו זה להגיע לעוד עיר גדולה. לאחר התלבטות קצרה החלטנו להמשיך לפיניאו (Pingyao). קריאה קצרה בלונלי העלתה שזה "כפר" במונחי סין, בסה"כ 40,000 איש, שהעיר העתיקה בו משומרת כמו פעם, ושנעים ושקט שם. נשמע לנו בחירה מצוינת. עכשיו רק נשאר לצלוח רכבת סינית, ולא ממש ידענו למה לצפות. להפתעתנו החוויה התבררה כנעימה למדי קיבלנו רכבת חדשה ומצוחצחת, מיטות נוחות למדי, שמיכה עבה, כרית, מזגן וכרטיסנית שדאגה לבוא ב-5 בבוקר ולהעיר אותנו, כדי שלא נפספס את התחנה. אנחנו יורדים מהרכבת לרציף חשוך ונטוש. יורד גשם, והקור חודר דרך העצמות. ממש לא היינו מוכנים לזה. תוך שעה בערך של דיונים והתלבטויות, אנחנו עולים על מין עגלת גולף גדולה שמכונה פה מונית, ומגיעים לאכסניה. הגשם לא מפסיק לרדת כל היום, ואנחנו תקועים בחדר בלי ממש יכולת או רצון לטייל בחוץ. ביום הבא אין כבר שום סימן לגשם או לקור. השמיים כחולים לגמרי, השמש זורחת (לראשונה בשבילנו בסין) ורחובות העיר הומי אדם.
פיניאו מתגלה כעיר שבנויה בתוך 4 חומות עתיקות, ובתוך החומות כל המבנים נשמרו כמו פעם, עם המנורות, הציורים, הגגות. מכיוון שהעיר הוגדרה כאתר מורשת עולמי, אין פה בניה לגובה או מבנים מודרניים. עיר עם אופי. שיטוט של כמה שעות מעביר אותנו בין הרחובות הראשיים, שבהם מוכרים כל קשקוש אפשרי לתיירים, לסמטאות הצדדיות, שבהם פועלים בעלי העסקים היותר אותנטיים, נגרים, מתקני נעליים, תופרים. זה יותר מזכיר את הסין שדמיינו לעצמנו.
כדי לצאת מפיניאו ברכבת צריך לעבור דרך השוק השחור. שיטה מצויינת לכל בעלי העסקים במקום, שיכולים לעשות עלייך עמלה נאה ומכובדת. מכאן לשם יצא שבעלת האכסניה עשתה עלינו טריק מלוכלך, ו-4 שעות לפני יציאת הרכבת גילינו שאין לנו ממש כרטיסים. דכאוניים ועצבניים, עזבנו בזעם את האכסניה, ונאלצנו להישאר עוד יום בעיר. היום הבא עבר בבהייה - בהייה בסרטים ב-DVD, בהייה באנשים ברחוב (אל דאגה, כל תייר סיני שעבר בהה בנו בחזרה) ובהעברת זמן בשיחות חסרות משמעות עם תיירים אחרים. הימים עוברים לנו פה בסין, ואנחנו לא מוצאים להם משמעות. מגיעים לעיר, וישר רוצים לעבור הלאה. כך או כך, עלינו על הרכבת, ואלינו לקרון הצטרפו קבוצה מאורגנת של ארגון הגאווה האיטלקי. היה רועש, אבל הגענו בשלום לשיאן (Xi`an).
שיאן
למה?
למה הכל כל כך קשה במדינה הזו? ולמה הכל כל כך יקר? נראה שלא משנה כמה תיירים זרים יבואו לסין, אין כאן ממש אינטרס לסינים ללמוד אנגלית. כמות התיירים הסינים שגודשים את המדינה תמיד תעלה על כמות התיירים המערביים. באופן כללי, רבע מתושבי סין יכולים להרשות לעצמם לטייל ברחבי המדינה. הבעיה היא ש-5% הם 70 מליון (פחות או יותר). וזה הרבה. עקב כך, לתייר המערבי (כמונו) קשה. אף אחד לא מבין אותך במסעדות, תחנות רכבת, אוטובוסים וחנויות. הכל עובד בשפת הסימנים או בחלקיקי מילים. אפשר לראות את זה בתור חוויה או אתגר, לנו זה הפך להיות מועקה. למרות כל זה, הצלחנו להגיע לשיאן, וחיש מהר באנו לעלות על אוטובוס לעבר האכסניה. עוד כשאנחנו עומדים בעלייה לאוטובוס, ניסו לכייס אותנו. פתיח נפלא לעיר. בהמשך היום נלמד שזו תופעה כאן בעיר, וכל תייר שני עבר חווית כיוס מוצלחת יותר או פחות (ראו זאת כאזהרה).
האכסניה נחמדה, הצוות יודע סוג מסויים של אנגלית והעיר עצמה נראית מערבית לחלוטין (רחובות רחבים, חנויות יוקרה, כל המותגים) מלבד כמה מקדשים שמקשטים פה ושם את הנוף. האטרקציה העיקרית של העיר היא חיילי הטרקוטה המפורסמים. אוטובוס צפוף מביא אותנו לשם, ומוכיח שוב שאטרקציות בסין זה עניין מאוד יקר, בעיקר ביחס לתמורה. החיילים עצמם מרשימים אבל החוויה בכללותה קצת מאכזבת. אין הרבה מה לראות, אין מספיק מידע (באנגלית) והמוני קבוצות מאורגנות סיניות גודשות את המקום.
זה מחזיר אותנו לקושי השני בסין. כסף. נראה שהסינים תפסו את הרעיון, ומסתכלים על התייר המערבי כמו על ארנק מהלך. וחבל. עליית המחירים פה דרסטית. מחירים שרשומים בספרי המטיילים החדשים ביותר הכפילו ואף חימשו את עצמם. מחיר האוכל במסעדות שונה לתייר הסיני או לתייר המערבי (ונחשו מי ישלם יותר על אותה המנה) והלינה יקרה ביחס לתמורה. יש לנו הרגשה שאנחנו מוציאים עוד ועוד כסף, ולא מקבלים תמורתו מספיק, וזה מתסכל אותנו. אנחנו מתחילים לחשוב פעמיים על כל הוצאה והאם היא שווה את התמורה. איכשהו לרוב נראה לנו שלא. אנחנו מסתובבים עוד קצת בעיר, בין הרובע המוסלמי לקבוצות שעושות טאי-צ`י על הבוקר, ולא מרגישים סיפוק. לא ממש טוב לנו פה, ואנחנו לא נהנים מהערים הגדולות האלה. בקושי רב אנחנו משיגים כרטיסי רכבת לעבר ההרים והעיירות הטיבטיות שבמערב. יש לנו עוד תקווה ששם נמצא את מה שאנחנו מחפשים.
מי? מה?
החלק החיובי והאופטימי שלנו עד כה במסענו בסין הוא המפגש עם אוכלוסיית המטיילים. הם הופכים את הטיול ליותר קל, ותמיד עוזרים אחד לשני. לעומת מדינות אחרות בעולם, איכשהו פה אנחנו נמשכים לעבר החברה המערבית, זו שמדברת את השפה שלנו ומבינה כמונו את הקשיים. איכשהו ככה זה מרגיש לנו הכי בטוח. משום מה, למרות שחשבנו ; שאנחנו בודדים בהרגשה שלנו פה, יותר ויותר מטיילים מביעים את אותו התסכול. אחרי שבועיים בסין אנחנו שואלים את עצמנו מה אנחנו עושים פה? זו לא הסין שדמיינו, לא הסין שציפינו לה. אולי אנחנו נאיביים או אולי פשוט היו לנו צפיות מוגזמות, אבל אנחנו מרגישים אכזבה. הטיול עד עכשיו מרגיש לנו כמעיין טיול מאורגן עוברים מעיר לעיר, רואים אטרקציה ועוברים הלאה. חסרה לנו התרבות, ההוויה הסינית. הכל מרגיש מודרני מידי, מערבי מידי. אנחנו מרגישים שאנחנו מתאמצים לשווא וזה לאט לאט גומר לנו את הכוחות. אנחנו שוקלים האם לוותר ולחתוך למדינה אחרת או לתת לסין הזדמנות נוספת. אחרי התלבטות קצרה אנחנו מחליטים שאם נוותר עכשיו נתחרט על זה אחר כך. עכשיו רק מעניין מה יקרה בהמשך.
